מרצדס E קלאס W124 – יום הולדת 30

בסוף שנת 1984 הציגה מרצדס את ה-W124, ה-E קלאס המוצלחת שהפכה להצלחה כבירה בשוק. סקירה היסטורית מאת חן פרחי.

שנת 1965 הייתה שנה חשובה מאוד עבור מרצדס, היצרן הגרמני משטוטגרט. בשנה זו הוצגה סדרת ה-S קלאס החדשה שהחליפה את קודמתה המיושנת שהוצגה ב-1959 וכונתה "פינטייל" בשל עיצוב חלקה האחורי הייחודי. את ה-S  החדשה עיצב פול ברך, שקודם לכן עיצב את מכונית הספורט הספרדית, הפגאסו. גם פנים המכונית עוצב מחדש והפך מודרני בהרבה, כשבנוסף הוא הציע רמת גימור גבוהה שהלמה את פלח השוק אליה התכוונה מרצדס לפנות. ה-S החדשה זכתה להצלחה גדולה למין היום בו הוצגה וגרסאות ה-V8 שהוצגו מאוחר יותר הציעו ביצועים טובים ונתנו תחרות לדגמי יגואר ואפילו רולס-רוייס. גם בארה"ב זכתה המכונית להצלחה מכובדת, ושוק חשוב וגדול נפתח בעבור מרצדס.

בשנת 1961 הציגה מרצדס מכונית שדמתה עיצובית לקודמתה של ה-S החדשה, שכונתה W110, נועדה לפנות לפלחי שוק נמוכים יותר וכללה גם דגמי דיזל. לאור הצלחת סדרת S החליטו במרצדס שזמנה הגיע, והחליטו על פיתוח מכונית חדשה לחלוטין שתירש אותה. שוב פנו מרצדס לפול ברך וזה עיצב עבורם מכונית שדמתה עיצובית לסדרת ה-S רק קטנה יותר בממדיה, כמובן. המכונית החדשה שנקראה סדרה E נהנתה, בנוסף לעיצוב חדש, מתכנון מכאני חדש לחלוטין. מרצדס השקיעה משאבים כספיים רבים בתכנון המכונית, תוך שימת דגש על בטיחות פאסיבית גבוהה, נושא שהיה בעל חשיבות נמוכה באותם ימים. עיקר השינוי בוצע במתלה האחורי, שעבר משימוש בציריות חד מפרקיות (מה שפגע הן בנוחות הנסיעה והן בהתנהגות הכביש) למתלה נפרד לחלוטין בעל זרועות חצי עוקבות.

דגמי סדרה E הוצגו בשנת 1967 וזכו אף הם להצלחה מסחרית גבוהה, כשדגמי הדיזל הפכו למוניות פופולאריות מאוד בכל רחבי העולם. איכות הייצור והגימור של המכוניות הייתה גבוהה מאוד וכך גם אמינותן, מה שהקנה למרצדס מעמד גבוה מאד ואפשר להם לתמחר את מכוניותיהם בהתאם. בסוף שנות ה-60 היה היצע הדגמים של מרצדס מכובד מאוד וכלל בנוסף לסדרת ה-E  וה-S גם את דגמי הספורט שכונו פגודה. בשנת 1971 הוחלפה הפגודה הנהדרת במכונית חדשה שכונתה SL ויועדה להיות דגם הספורט של החברה. דגם ה-SL התבסס על שלדת ומכלולי סדרת ה-E, כשהמנועים הגיעו מסדרת ה-S.

שנתיים לאחר מכן הוחלפה סדרת ה-S במכונית חדשה שהציעה עיצוב מודרני בהרבה ואת אותו מתלה אחורי מוצלח של סדרת ה-E. סימן ההיכר העיצובי של סדרת S החדשה היה מעבר לפנסי חזית רוחביים, וגם עיצוב הפנים הפך למודרני ויוקרתי בהרבה. דגם זה כונה W116 וזכה אף הוא להצלחה גדולה (ואף לתואר מכונית השנה 1974). ליד דגם ה-S החדש ודגמי ה-SL וה-SLC (שהייתה דגם הקופה של ה-SL) נראתה סדרת E מיושנת למדי, והיה ברור למרצדס שזמנה הגיע.

מרצדס, כרגיל, לא התפתו לבצע במכונית מתיחת פנים, אלא העדיפו לפתח מכונית חדשה. בשנת 1973 החלו במרצדס לתכנן את יורשת ה-E כשהיה ברור להם שזו אמורה להיות מכונית הלחם והחמאה שלהם. מצבה הכספי של מרצדס היה מצוין ולכן הרשו לעצמם לתכנן את המכונית החדשה ללא מגבלות כספיות משמעותיות. לצורך תכנון המכונית נעזרו במרצדס במחשבים מתקדמים לזמנם, וביצעו ניסויים רבים, כולל ניסויי ריסוק.

יורשת ה-W114  הוצגה בתחילת 1976 ונקראה W123. סדרת ה E החדשה הציעה עיצוב מודרני ונאה בהרבה, למרות שנשמרה הזיקה העיצובית לדגם הקודם. עיקר השינוי בוצע דווקא בפנים המכונית, שהפך למודרני בהרבה והציע איכות ורמת גימור ברמה גבוהה מאוד. הצד המכאני היה שמרני בהרבה. יחידות הכוח העיקריות נלקחו מהדגם הקודם, מאחר והיו טובים דיים. השינוי העיקרי בוצע במתלה הקדמי שהפך מודרני יותר.

סדרת ה-E החדשה הפכה להצלחה מסחררת למין היום בו הוצגה ונמכרה במספרים חסרי תקדים עבור מכונית בגודלה וברמת המחיר שלה. דגמי הדיזל שלה הפכו בכל העולם למוניות, תוך שהן מציגות עמידות יוצאת דופן ואמינות מדהימה. למעט החלפת קו מנועי הבנזין בעלי ה-4 בוכנות בשנת 1980 ושינוי הפנסים הקדמיים, לא עברה ה-W123 שום שינוי משמעותי, אך בשנת 1983 החלו המכירות לרדת, וזאת מכמה סיבות -

באותה שנה, 1983, הוצגה המרצדס 190 שהציעה עיצוב מודרני, נאה וצעיר, הציעה מתלה אחורי חדש לחלוטין רב זרועי ובצירוף לתג מחיר נוח, נגסה במכירות אחותה הגדולה. גם האודי 100 החדשה שהוצגה באותה העת פגעה במכירות המרצדס E,  תוך שהיא מציעה עיצוב חדשני ואווירודינאמי.

במרצדס הגיעו למסקנה שהגיעה העת למחליפה ראויה, שתצליח להיכנס לנעליה הגדולות של ה-W123. תכנון יורשת ה-W123 החל כבר ב-1981, די במקביל לתכנון סדרת ה-190, והוחלט על שינוי הקו העיצובי שליווה את כל דגמי מרצדס מאז הצגת ה-S בשנת 1965. לצורך עיצוב המכונית החדשה נשכר המעצב ברונו סאקו שעיצב גם את ה-190 החדשה. סאקו עיצב מכונית שדמתה למדי ל-190, רק הייתה בעלת ממדים גדולים יותר, מאחר ותוכננה עבור פלח שוק גבוה יותר. כמו ב-190, ניתן דגש מיוחד לצד האווירודינאמי ולבטיחות הפאסיבית, כשגם הפעם נעשה שימוש נרחב במחשבים לצורך תכנון קפדני. פועל יוצא של העיצוב האוורודינאמי היה מקדם גרר מעולה של 0.28 CD בדגמים הבסיסיים. תא המנוע היה ארוך יחסית בשל הרצון להציע את המכונית עם מנועים גדולים יחסית.

השינוי העיקרי מה-190 היה דווקא בחלקה האחורי של המכונית, שהציע מבנה טרפזי ופנסים אחוריים חדשים. גם הפנים עוצב מחדש והציע עיצוב מאופק ונקי יחסית, תוך שימוש באלמנטים מה-190 החדשה ולוח מחוונים שנלקח מקודמתה. בסיס הגלגלים עמד על 2.80 מטרים, מה שאמור היה להקנות למכונית החדשה מרחב פנימי הולם. דווקא הצד המכאני לא נשא בחובו חידושים רבים ויחידות הכוח הבסיסיות נלקחו מהדגם הקודם, למעט מנועי דיזל חדשים וחזקים יותר. שעיקר החידוש היה פיקוד אלקטרוני לתיבת ההילוכים האוטומטית. המתלה הקדמי הועבר מקודמתה, כמו גם מערכת ההיגוי, כשעיקר השינוי היה במתלה האחורי. מעודדים מהביקורות המצוינות שקיבל היתלה הרב חיבורי של ה-190, החליטו במרצדס להעתיקו גם למכונית החדשה.

המכונית החדשה שפעה פריטים מתוחכמים כגון המגב הקדמי שנע על צירו וכיסה 85% משטח השמשה, משענות ראש אחוריות שהתקפלו בלחיצת כפתור ומכסה מנוע שניתן לפתיחה בזווית של 90 מעלות.
שם הקוד של המכונית החדשה נקבע ל-W124 וזו הוצגה לבסוף בסוף שנת 1984, בזמן שקודמתה עדיין יוצרה, כך שתקופה מסוימת הן נמכרו במקביל.

כשהוצגה המכונית בסוף שנת 1984 היא הרשימה מאוד את קהל הצופים בעיצובה החדשני והפרופורציונאלי אך המאופק, ובאחת גרמה לקודמתה להראות מיושנת ומשעממת. כרגיל במכוניות גרמניות בנות תקופתה, האבזור היה בסיסי למדי ויחד עם עיצוב הפנים הצנוע משהו והמרחב הלא מספק במושב האחורי (למרות בסיס הגלגלים הגדול) היוו את נקודות התורפה הבודדות של המכונית.

מרצדס הציעה את המכונית עם מגוון יחידות הינע. החל במנוע 2.0 ליטרים עם מאייד ו-109 כוחות סוס בדגם ה-200, דרך ה-230 שצוידה במנוע 2.3 ליטרים מוזרק שהפיק 136 כוחות סוס, ועבור לגרסאות ה-6 בוכנות - ה-260 וה-300, שצוידו במנועים חדשים והציעו ביצועים מצוינים.
גרסאות הדיזל הציעו מנועי 2.0 ליטרים 4 בוכנות, 2.5 ליטרים בעל 5 בוכנות וכלה ב-300 שצוידה לראשונה במנוע דיזל בעל 6 בוכנות.

ביצועי כל הדגמים היו טובים למדי ומקדם הגרר הנמוך מאוד תרם לשיפור נתון המהירות המרבית.
אולם השיפור העיקרי היה בתחום התנהגות הכביש. ל-W123 הייתה אחיזת כביש גבוהה מאוד, אולם היא הייתה מכונית רכה ומשעממת. לעומתה המכונית החדשה הציעה התנהגות כביש מעולה ומהנה, ששולבה בנוחות נסיעה ברמה גבוהה מאוד, למרות שהייתה רכה פחות מקודמתה.

שנה לאחר השקתה, ב-1986, הוצגה גרסת הסטיישן של המכונית ובדיוק באותה העת ירדה קודמתה, ה-W123 האחרונה, מפסי הייצור, לא לפני שמכרה 2,600,000 מכוניות. מספר שיא, מה עוד שמדובר היה במכונית יקרה יחסית.

גרסת הסטיישן הציעה מערכת מתלים הידרו-פנאומטית בחלקה האחורי, על מנת לאפשר כושר העמסה גבוה וייצוב גובה בעת העמסת מטען. באותה שנה, 1986, הציגה מרצדס את גרסת ההנעה הכפולה של המכונית ולראשונה הייתה למרצדס מכונית פרטית בעלת הנעה כפולה. ההנעה הכפולה יועדה כמובן לשיפור כושר המשיכה וגרסה זו זכתה להצלחה במדינות מושלגות.

כמו קודמתה, גם ה-W124 זכתה להצלחה מסחרית גדולה ונמכרה במספרים חסרי תקדים עבור מכונית כה יקרה. בנוסף, נהנתה ה-W124 מאופוזיציה די דלילה, שהורכבה בעיקר מסדרה 5 של ב.מ.וו שכבר הייתה מכונית מיושנת ומאודי 100\200 שאף פעם לא ממש שיחקו במגרש של מרצדס. היצע אופל ופורד כלל לא היה רלוונטי. ואילו מדרום היבשת, רק הסיטרואן CX יכלה להתחרות בה.

בשנת 1988 הוצגה סדרה 5 החדשה של ב.מ.וו, שהייתה מכונית נאה מאוד ומודרנית. אז נוצרה לראשונה תחרות מכובדת למרצדס, וגם האומגה החדשה של אופל ניסתה לנגוס בעוגת המכירות.
מרצדס לא ממש התרגשו מהתחרות אך החליטו לפתח קו מנועים חדש, כמו גם הצגת גרסת קופה נאה שעשתה שימוש במרכב הארדטופ, כלומר ללא קורת אמצע. גרסת הקופה הוצעה עם מנוע ה-2.3 או 3.0 ליטרים, ולמרות העלייה במשקל הציעה ביצועים טובים ומראה אלגנטי.

בשנת 1990 הוצגה גרסת 24 שסתומים למנוע ה-3.0 ליטרים, מה שהביא את המכונית לביצועים מצוינים. מאחר ומרצדס השקיעו בפיתוח גרסת הקופה שנהנתה ממרכב מחוזק עקב היעדר קורת אמצע, הוצגה באותה שנה גרסה פתוחה למכונית, לאחר יותר משני עשורים שמרצדס נעדרה מפלח שוק זה. גם גרסאות הדיזל שודרגו ודגם הטורבו דיזל הגיע למהירות מרבית של מעל 200 קמ"ש. למרות התחרות הגוברת, המשיכה המכונית להימכר מצוין וכמו קודמותיה, גם הפעם גרסת הדיזל כיכבה בקרב נהגי המוניות.

בשנת 1992 עברה המכונית מתיחת פנים קלה שעיקרה היה שינוי חרטום המכונית, אך החשוב יותר היה החלפת קו המנועים. המנועים הבסיסיים המיושנים פינו מקום למנועים חדשים שתוכננו בין היתר לשמש את מחליפת ה-190 שכבר החלה להתיישן. כל המנועים כללו ראשים בעלי 4 שסתומים, וההספקים הגבוהים יותר שיפרו הן את הביצועים והן את צריכת הדלק. אך החשוב יותר היו הוספת דגמי V8 להיצע. המנועים נלקחו מסדרת S והיו בנפח 4.2 ליטרים. הם סיפקו 275 כוחות סוס בדגם ה-420E ואילו גרסת ה-500E צוידה במנוע 5.0 ליטרים שסיפק 326 כוחות סוס ומהירות מרבית מוגבלת מחשב של 250 קמ"ש. הביצועים, כצפוי, היו מעולים וכך היא הפכה לאחת ממכוניות הסאלון המהירות ביותר בתקופתה. הגדילו לעשות גרסאות ה-AMG והבארבוס שהציעו מנוע 6.0 ליטרים ומנוע 7.3 ליטרים עם 381 כוחות סוס עם 530 כוחות סוס שהופקו ממנוע V12. דגם הבארבוס הציע מהירות מרבית של 318 קמ"ש מאחר ולא היה מוגבל מחשב, וגם התאוצה הייתה בליגה של מכוניות העל.

בשנת 1993 הוצגה יורשת ה-190, שכונתה C קלאס. כמו קודמתה, גם סדרת C החדשה נהנתה מהצלחה מסחרית גדולה וזו באה על חשבון סדרת E שהחלה להתיישן, למרות שהגרסאות מתוחות הפנים הגיעו לבשלות מלאה, בעיקר בתחום יחידות הכוח ותיבת ההילוכים האוטומטית בת 5 המהירויות. כשנודע לאנשי מרצדס שיריבתם המושבעת, ב.מ.וו, מתכננת להחליף את דגמי סדרת ה-5, החלו לתכנן את יורשת ה-W124 זו הוצגה בסוף 1995.

בעשרת שנות ייצורה הורכבו 2,700,000 מכוניות, מספר עצום לכל הדעות ומקביל לזה של קודמתה. ה-W124 תיזכר כאחת ממכוניות הסאלון הטובות ביותר שיוצרו אי פעם. מכונית שנהנתה מעיצוב מודרני שנראה עדכני גם 30 שנה לאחר שהוצגה, אך לא ויתרה על האיכויות המסורתיות של מרצדס - התנהגות כביש מעולה ומהנה ששולבה בנוחות נסיעה מצוינת. הכל עשוי ברמה הגבוהה ביותר, כמצופה ממרצדס.