פורד גרנדה – יום הולדת 40 – סקירה היסטורית

כבר עם הקמתה תכננה פורד להפוך ליצרנית רכב עולמית. הגרנדה, שהוצגה בשנת 1972, סימנה את האיחוד הסופי שבין החטיבות האירופאיות של פורד.

חברת פורד הוקמה בארצות הברית בשנת 1903, השנה שבה הוצג מודל A. ב-1909 הציג הנרי פורד את מודל T, המכונית הראשונה שיוצרה בייצור המוני, ומשם הכל היסטוריה. בחזונו ראה הנרי פורד את פורד כחברה שעסקיה חובקי עולם, ולכן פעל להקמת מפעלים גם באירופה - אנגליה, צרפת וגרמניה. החטיבה האנגלית של פורד הוקמה במנצ'סטר ב-1912 אך רק ב 1932, עם העברת המפעל לדגנהם, הוחל בפיתוח דגמים עצמאיים. הדגם הראשון היה ה-Y, שמוכר יותר כבייבי פורד, ולאחר מלחמת העולם השנייה הוחל בייצור דגמי הפריפקט. בשנת 1950 הוצגה לראשונה מכונית שפנתה לפלח שוק גבוה יותר, הפורד זפיר, ושנה מאוחר הוצגה הפורד קונסול. לזפיר, שנהנתה מעיצוב עגלגל ומודרני בהרבה מהדגמים הישנים של פורד, היה מנוע 6 בוכנות טורי בנפח 2.6 ליטרים. הזפיר נהנתה מהצלחה גדולה למדי, בעיקר עקב העלייה המתמדת ברמת החיים. הדור הראשון נמכר במספרים נאים, ויחד עם הפריפקט המצליחה, החטיבה האנגלית הניבה עבור פורד רווחים נאים.

המפעל הגרמני של פורד הוקם בשנת 1925 בברלין, אך כבר בשנת 1931 הועבר למשכנו החדש בעיר קלן, בצפון גרמניה. המכוניות הראשונות של פורד גרמניה היו למעשה דגמים אנגליים ואמריקאיים, והן יוצרו עד תחילת מלחמת העולם השנייה. בתום מלחמת העולם השנייה החלו בשיקום המפעלים בקלן שחרבו כמעט כליל בהפצצות בעלות הברית, ולכן המכונית הראשונה שתוכננה ונבנתה במפעל הגרמני הוצגה רק ב-1952. המכונית נקראה פורד טאונוס, על שם שרשרת הרים בגרמניה. הטאונוס, כמו הקונסול והזפיר, הייתה בעלת עיצוב עגלגל ועשתה שימוש במנועים בנפח 1.2 ו-1.5 ליטר עם שסתומים צידיים. כמו הקונסול הבריטית, גם הטאונוס נמכרה במספרים מכובדים.

התאוששותה המהירה של הכלכלה הגרמנית והעלייה מתמדת באיכות החיים יצרו דרישה למכוניות גדולות, חזקות ובעלות ביצועים טובים יותר. לכן בשנת 1960 הוצגה הפורד טאונוס P3.היא הייתה מכונית מתכנון גרמני עצמאי, כשגולת הכותרת שלה היו מנועי V4 חדשים בעלי שסתומים עיליים, שברבות השנים הפכו לסמלה המסחרי של הטאונוס. בשנת 1964 הוצגה מחליפתה של ה-P3 שכונתה M17 ומאוחר יותר M20. בדגם זה הוצגו לראשונה מנועי V6 שהביאו את הטאונוס לביצועים מכובדים, התחרו בהצלחה בשוק הגרמני בדגמי אופל ואפילו בדגמים הבסיסיים של מרצדס. סדרת הטאונוס כללה דגמים רבים, החל ממשפחתיות זולות ופשוטות, דרך דגמי סטיישן וכלה בגרסאות קופה נאות.פורד גרמניה אף טרחה ופיתחה גרסת הנעה קדמית, לראשונה בפורד, עבור הטאונוס M15 ולפחות מבחינה טכנולוגית הקדימו את פורד בריטניה.

באותה עת, המשיכה פורד בריטניה לעדכן את הזפיר, שאף היא נמכרה היטב, וכך בעצם הרוויחה פורד שליטה טובה למדי בשני שווקים משמעותיים. לקראת אמצע שנות ה-60 החליטו בהנהלת פורד בארה"ב לצאת לדרך עם תוכנית איחוד דגמים בין החטיבות האירופאיות שלהן. הסנונית הראשונה הייתה הטרנזיט, מסחרית חדשה שהוצגה ב-1965 והחליפה את הפורד תמז הבריטית והטרנזיט-טאונוס הגרמנית. איחוד הדגמים עתיד היה לחסוך לפורד כסף רב, ולכן הוחלט להמשיך בו.

בשנת 1968 הוצגה האסקורט החדשה, מחליפת האנגליה המצליחה, שיוצרה אף היא בבריטניה וגרמניה במקביל. שנה מאוחר יותר הוצגה מכונית קופה חדשה, הקפרי. בינתיים נמשך ייצור דגמי הזפיר\זודיאק בבריטניה ודגמי הטאונוס בגרמניה. בעוד שדגמי הטאונוס הגרמניים נמכרו היטב, דגמי הזפיר\זודיאק הבריטיים נראו מיושנים וארכאיים, והמכירות היו בהתאם. לכן הוחלט במטה פורד בארצות הברית על איחוד דגמים נוסף, כשהפעם הכוונה הייתה לבטל את עצמאות המפעל הגרמני ומחלקת הפיתוח שלו, וכך בעצם לצור האחדה מלאה בין הדגמים הבריטיים והגרמנים.

בתחילת 1970 הוחל בתכנון מכונית סאלון חדשה, כשכרגיל העיצוב בוצע בידי אנשי פורד עצמם. המכונית החדשה דמתה לקורטינה MK3 שהוצגה אף היא בשנת 1970, רק שהייתה גדולה בהרבה, כמובן. אורכה של המכונית החדשה היה 4.57 מטרים, ואילו בסיס הגלגלים השתרע על פני 2.71 מטרים, נתון מצוין שהעיד על מרווח פנימי הולם. גם עיצוב הפנים היה מודרני למדי, כשהגרסאות המהודרות תוכננו להיות מצוידות היטב.
המכונית החדשה, שנקראה גרנדה, על שם עיר בספרד (לימים התברר לסיאט שפורד "שרפה" להם שם לאחת ממכוניותיה...). על מנת לשמור על זיקה לדגמים הקודמים, נקראה בנוסף המכונית קונסול, שם ותיק מאד בפורד, שיועד לגרסאות הבסיסיות ביותר.

הצד המכאני היווה שעטנז מעניין למדי. המנועים הבסיסיים, V4 בנפח 1.7 ו-2.0 ליטרים נלקחו דווקא מהדגמים האנגליים, וכונו מנועי אסקס.מנועי ה-V6, שכונו מנועי קלן, נלקחו מהטאונוס הגרמנית והיו בנפחים 2.3, 2.5 ומאוחר יותר 2.8 ליטרים (מנוע ה-2.8 ליטרים אף קיבל הזרקת דלק). תיבת ההילוכים הייתה ידנית, 4 הילוכים, או אוטומטית מייצור עצמי, 3 מהירויות. בניגוד למקובל בפורד עד אותה עת, אך בדומה לקורטינה MK3, לגרנדה החדשה לא היו מתלי מק'פרסון קדמיים, אלא עצמות עצה כפולות. המתלה האחורי היה נפרד, שלא כמו בטאונוס לה היה סרן "חי", והוא נלקח מהזודיאק\זפיר. ההגה היה בשיטת מסרק ומוט משונן ואילו מערכת הבלימה כללה בלמי דיסק קדמיים ותוף אחוריים, נסיגה לעומת 4 בלמי הדיסק של הזודיאק.

הגרנדה החדשה הוצגה במרץ 1972 במספר גרסאות מרכב - 4 דלתות, סטיישן 5 דלתות וגרסת קופה נאה בעלת 2 דלתות. עיתונות הרכב לא ממש יצאה מגדרה ומבחני דרכים שנערכו לה גילו מכונית עצלה ואיטית בגרסאות הבסיסיות, התנהגות כביש ממוצעת למדי ורמת אבזור נמוכה. לעומת זאת, צוינו לטובה נוחות הנסיעה והמרווח הפנימי, כמו גם הביצועים בגרסאות ה-V6.
עם מגוון מנועים נרחב, התאימה הגרנדה\קונסול לקהל לקוחות נרחב ולכן זכתה להצלחה מכובדת הן בגרמניה, שם התחרתה בעיקר ברקורד\קומודור של אופל, והן בבריטניה, שם התחרתה בהצלחה בווקסהול ויקטור וונטורה.

בשנת 1973 נוספה גרסת 2 דלתות ומעט מאוחר יותר מנוע 2.0 ליטרים חדש בעל גל זיזים עליון, הפינטו, שהחליף את מנועי ה-V4 הבסיסיים שסיפקו ביצועים עלובים למדי. בשנת 1975 בוצעה במכונית מתיחת פנים קלה ובמסגרתה בוטל סופית השם קונסול. מעתה והילך נקראה המכונית גרנדה בלבד. באותה הזדמנות הוסיפה פורד מנוע בנפח 3.0 ליטרים. בגירסה זו הגיעה המכונית למהירות מרבית של 190 קמ"ש.

אמנם הגרנדה החליפה את דגמי הטאונוס הגרמניים אולם השם טאונוס לא נעלם אלא הופיע על גרסתה הגרמנית של הקורטינה MK3 בשינויים קוסמטיים. לטאונוס היה עיצוב רבוע יותר מלקורטינה, גרסת קופה יפיפייה ואופציה למנוע V6 בנפח 2.3 ליטרים. הגרנדה הפכה לפופולארית מאד בציי רכב גדולים בשל אמינותה, קלות אחזקתה ומחירה הנוח. מבחינה מספרית היא מכרה הרבה יותר מהטאונוס והזודיאק\זפיר גם יחד.

בשנת 1976 פסק הייצור במפעל הבריטי וייצור המכונית נמשך במפעל הגרמני בקלן בלבד. בסוף 1976 הוחלפה הגרנדה במכונית חדשה ובדיוק כמו קודמתה נראתה כמו הקורטינה MK4, רק גדולה בהרבה. בסך הכל תיזכר הגרנדה כמכונית טובה למדי עבור זמנה, ובעיקר תיזכר כמכונית שסימלה את האיחוד הסופי בין החטיבות האירופאיות של פורד.