דמי "אבטחה" או הבטחה כוזבת? (או פשוט- גועל נפש)

הגועל נפש הישראלי במלוא כיעורו.

אתמול בערב הלכתי לבקר חבר בי-ם והלכנו לשבת באחד מבתי הקפה בעמק רפאים.

כשקיבלנו את החשבון הופיע שם סעיף בנוסח הבא:

"אבטחה (לא חובה)- 2 שקלים"

יצאתי החוצה ושאלתי את המאבטח, אדם כבן 40 ממוצא אתיופי, אם הוא מקבל את "דמי האבטחה".

התשובה שקיבלתי גרמה לי לכאב ולזעזוע.

"חרא של מקום. מתייחסים אלי כמו אל זבל. משלמים מינימום, לפני הורדות, לא נותנים לי להכנס גם בשלג (עובד שם מס' שנים) ואפילו קפה (בבית קפה!!!) אני מביא מהבית. אפילו לשירותים עושים לי בעיות"

בלי לחשוב פעמיים שאלתי אותו כמה סוכר וקניתי לו כוס קפה. (7 שקלים מסכנים ועלובים, מחיר לצרכן. לבעל הבית זה עולה בלחץ שקל וחצי, כולל כוס, סוכר, כפית ומכסה)

מה שממש זיעזע אותי היה המבטים המשתאים של צוות העובדים במקום. (מן מבט כזה של "תראו את האהבל הזה, הוא לא מבין שזה סה"כ שומר, לא בן אדם עם תחושות ורגשות שאולי קר לו לפעמים או שמגיע לו קפה")

לאחר שחברי הירושלמי הבחין במעשה, אמר לי במין כאב "נראה לך שלמישהו מבעלי העסקים איכפת מהשומר המסכן שקופא בחוץ? אבל אין מה לעשות, ככה זה בכל האזור"

דבר נוסף הוא שאני וחבריי, 4 שחומי עור, מזוקנים ובעלי חזות מזרחית נכנסנו למקום לא לפני שעברנו בדיקה שכללה מגנומטר ופתיחת פאוץ', כמו כן הרמה של הז'קט ע"מ לחשוף את החגורה. (שלא יתקבל הרושם שבדובר במאבטח "בעייתי" שלא ממלא את תפקידו.)

ואני שואל עד איפה האטימות?

האם אנחנו לא צריכים לדאוג למי שדואג לבטחוננו? הלא קרה לא פעם שהמאבטח חסם בגופו ולעיתים אף שילם בחייו בכדי למנוע ממפגע לחדור לבתי קפה\מסעדות וכד'?

אני מעדיף כרגע לא לחשוף את פרטי המקום.

2 שאלות לי אליכם:

1. היש כאן מישהו שיוכל לומר בוודאות מהם חובות העסק כלפי המאבטח?

2. האם ישנה דרך לטפל בבעית ההטעיה מבלי לפגוע בעבודתו של המאבטח?

גילוי נאות: הכותב עובד כמאבטח ואחראי משמרת במחלקת הבטחון של מפעל אינטל. פה זוכים המאבטחים לייחס והכבוד המגיע להם כאמונים על בטחון המקום ושלום העובדים\מבקרים בו. גם קפה והפסקות.

המאבטח זכאי לקבל את כל תנאי ההעסקה הקבועים בחוק,מהעבר לזה יש דברים שנתונים לשיקול דעתו של המעסיק (כמו האם לתת לו פעם בשעה קפה,מתי לתת הפסקות וכדומה).

לעניין התשלום הזה של ה-2 שקל לסועד דמי אבטחה,זו פשוט שערוריה.

כשמחשבים כמה מסעדה מקבלת בחודש רק עבור דמי האבטחה יוצא ששומר צריך לקבל שכר חודשי של כ-25K שקל לפחות.

בפועל הם מקבלים ברוב המקרים פחות מ-5K שקל לחודש,היתר הולך נטו לכיס של בעל המסעדה.

אם המאבטח מקבל 5K שקלים לחודש אזי חברת האבטחה שמעסיקה אותו מקבלת לפחות 8K לחודש מבית הקפה (לרוב העסקים האלה לוקחים מאבטחים מחברות מתמחות ולא שוכרות באופן פרטי,יותר מדי כאב ראש),תחשבו 25K פחות מה שמשולם לחברת האבטחה ותגלו כמה בית קפה ממוצע מרוויח בחודש על הגב של המאבטח.

זו הסיבה שכשאני נכנס למסעדה בארץ אני דורש להוריד את החיוב העושק הזה של דמי אבטחה,מתוך ידיעה שזה לעולם לא הולך באמת למאבטח.

יותר מזה,אין שום סיבה שסועד ישלם את משכורתו של המאבטח,מה השלב הבא ? נשלם גם על הדלק והוצאות הנסיעה של המלצרים ?

בקיצור זו נהפכה להיות תופעה מגעילה בארץ,בעלי המסעדות מנצלים את השומרים כדי לעשות עוד הכנסה צדדית יפה.

אגב,מבחינה חוקית אין לך מה לעשות עם המקרה הזה.

הדרך היחידה להילחם בזה היא פשוט להפסיק לשלם את דמי האבטחה,פשוט לדרוש לבטל את החיוב הזה.

מה שכן,בתור מאבטח שעובד כבר שנים באותו בית קפה אני הייתי שוקל ברצינות ללכת לתבוע את בית הקפה.

תקופה קצרה עבדתי כמאבטח דרך חברת כוח אדם בתקופת הלימודים אחרי הצבא.

חרא של תנאים, חרא של עבודה, חרא של יחס, חרא של משכורת.

ואי אפשר לעשות שום דבר נגד זה.

אם אתה מתעצבן מ2 שקל דמי אבטחה,לך למקס ברנר בהרצליה,20 שקל (!!!) דמי אבטחה.

למקום הזה גם אם ישלמו לי אני לא חוזר.

 

בקיצור זו נהפכה להיות תופעה מגעילה בארץ,בעלי המסעדות מנצלים את השומרים כדי לעשות עוד הכנסה צדדית יפה.

 

אגב,מבחינה חוקית אין לך מה לעשות עם המקרה הזה.

 

הדרך היחידה להילחם בזה היא פשוט להפסיק לשלם את דמי האבטחה,פשוט לדרוש לבטל את החיוב הזה.

 

מה שכן,בתור מאבטח שעובד כבר שנים באותו בית קפה אני הייתי שוקל ברצינות ללכת לתבוע את בית הקפה.

על מה בדיוק הוא יכול לתבוע אותם? לא הם (בית הקפה) משלמים לו, לכן כל התלונות שלו זה לחברת הכוח אדם שדרכה הוא עובד. מה עוד שאין לו על מה להתלונן, כי הוא מקבל מינימום ולא פחות מכך. את זה שהם לא מביאים לו קפה? ביניו, עם כל הצער שבדבר, הם לא חייבים לעשות את זה. לתת לו להיכנס לתוך בית הקפה, גם לגבי זה אני לא בטוח שהם חייבים לתת לו להיכנס לבית הקפה. שירותים זה כבר משהו אחר.

העושק האמיתי זה אצל חברת השמירה, ששם במרבית המקרים לא משלמים על חופש (כמדומני 12 ימים בשנה, ואח"כ זה הולך וגדל לפי הוותק), מנסים לרמות אותך בשעות שעבדת, משלמים פחות ממינימום (תשאל פעם את זה שמנקה את הרחוב, כמה הוא מקבל בשעה, תופתע לגלות שהם מקבלים 12 ש"ח בשעה, ועובדים לא פחות קשה מהשומרים) ועוד ועוד טריקים.

את זה שהם לא מביאים לו קפה? ביניו, עם כל הצער שבדבר, הם לא חייבים לעשות את זה. לתת לו להיכנס לתוך בית הקפה

אתה יודע מהי הבעיה העיקרית?

שהנושא הפך להיות "האם הם חייבים", "האם זו זכותם" ולא "מה ראוי" "מה נכון".

זכותו של בית הקפה לא להכניס את המאבטח בשלג.

זכותו להעסיק אותו דרך חברת כ"א שתנצל אותו ללא כל אחריות מצידו

זכותו להתייחס בצורה משפילה ומעליבה לאדם מבוגר שעובד כדי להתפרנס

זכותו להציע לסועדים לשלם דמי אבטחה, הוא לא מרמה איש. הוא לא אמר שהכסף הולך למאבטח. אולי יש לו מצלמות?

זכותי להחליט שאני לא אוכל במקום שמנצל את העובדים בו.

זכותי בתום הארוחה לתת את דמי האבטחה ישירות למאבטח.

זכותי לגשת לבעל המקום ולומר לי את דעתי על צורת ההתנהלות שלו.

זכותי לפנות לכל חברי ידידי ומכרי, וכן, גם מעל דפי הפורום ולהציע שלא יאכלו שם יותר.

זכותי לעודד עסקים בעלי תו חברתי (בפרט באיזור ירושלים) המבטיח תשלום שכר מינימום, נגישות לנכים וכו'.

ובעיקר, זכותי להיות מודע, לפקוח עין ולשים לב לאנשים השקופים.

אני מביא כאן קטע שכתב ליאור אנגלמן, וסליחה על האוריינטציה הדתית:

כמעט שלא הבחנתי בה, באותה אישה, ואילולי הבחנתי בה, בהם בוודאי לא הייתי מבחין.

היה זה ביום שישי, השעה שלוש אחרי הצהריים. בדרכי הביתה נכנסתי אל אחת מרשתות המזון לקנות מצרכים אחדים שחסרו לנו לכבודה של שבת. המקום הומה אדם, נחפזים למלא עגלתם מן השפע הגדול. תורות ארוכים השתרכו לעבר הקופות. ההמתנה ממושכת, מיגעת, עומדים בחוסר מעש.

אני מניח כי כל אותה שעה שבה עמדתי עטוף מחשבות סתמיות, אף היא הייתה שם. מן הסתם הייתה שם גם אתמול, גם שלשום. תחילה לא הבחנתי בה כלל. היא נמנית על הזן הזה של הבריות שאין העין שולטת בהם, לא כל שכן כאשר העין מוקפת מדפים מלאים על גדותם במיני פיתוי ומתיקה. במה השתנתה בפעם הזאת שבה נפקחו עיניי וראיתיה? נעים היה לי לומר כי כוחי עמד לי להסיר את הלוט מעיניי, אך לא כך היה הדבר. דומה כי זכיתי להבחין בה רק לאחר שראיתי כי האדם שעמד לפניי לא השגיח בה כלל ועיקר. הוא התעלם, אותו האיש, לא עלה על דעתו לשלח לעברה אף לא מילה קטנה של הכרת תודה, ואולי כלל לא שת ליבו לכך שידיה טיפלו ביעילות בשפע המצרכים, אורזת קושרת ולבסוף מניחה בסדר מופתי בעגלה. והיא... ראיתיה בפניה, היא לא ציפתה שיודה לה ולא כאבה את שתיקתו, סוף סוף היא את תפקידה ממלאת...

כמעט השלימה האורזת מלאכתה, אך חפיסת הקמח, שקרע נפער בשוליה, התפזרה לכל עבר, ונתנה סימניה במוצרים שזה עתה ארזה. "סליחה אדוני" היא אמרה, מבטה מבויש, כאילו בה תלויה האשמה, והחלה לנקות את הקמח בכל כוחה.

משהו במילה "אדוני" שיצאה מפיה הרעיד את ליבי, זו לי הפעם הראשונה שמעתי את המילה הזו מפיה של אישה שהתכוונה למשמעותה הפשוטה, "אדוני". בקשתי לסייעה במלאכתה, אך היא סירבה, ובחלוף כמה רגעים שאריות הקמח נמוגו והאישה מיהרה להביא שקית אחרת מן המדף. משתמה מלאכתה של האורזת, שילם האדון חשבונות לקופאית, נטל אתה עגלה והפטיר: "הכול כאן כל כך איטי, עוד מעט שבת, אנשים לא מבינים?!"

היא הייתה אישה נמוכת קומה מבנות העדה האתיופית, והיא הייתה הרה, מאוד הרה... לבושה בסרבל עבודה שעליו חקוק שם מקום עבודתה, ו"לשירותך תמיד" בכתב עגול. מטפחת לבנה מהודקת על ראשה, כמו עונה במקומה לבעל הקמח: "האישה לראשה אני הדוקה, יודעת היטב כי השבת בפתח, וטוב היה לה להתכונן לבואה בביתה. אך יודע אתה, אם אין קמח, אין... ופיות זעירים ממתינים בביתה".

איני מן האנשים הרגילים בכך, אף הפעם, לאחר שארזה את אשר קניתי, תחבתי ידי לכיסי והושטתי לה שטר שעלה בידי. "סליחה, אדון", היא אמרה, "אני לא קופאית, אני פה בשביל לסדר עגלות. אדוני רוצה שאקח לו את העגלה למכונית?" "שילמתי לקופאית, זה עבורך, רק להגיד תודה על עזרתך."

אורו עיניה. היא אחזה בשטר, מששה אותו בידיה נושאת אלי מבט נוסף כשואלת, "אדוני בטוח?" ואני עונה בשפה נטולת מילים: "לא ממש אדון אבל בטוח".

נטלתי עימי את העגלה ופניי אל מגרש החנייה, והיא בעקבותיי מבקשת שאניח לה לסייע לי, ואולי רוצה לומר לי דבר מה. "לא קשה לך העבודה כאן?" חיפשתי דרך לקשור שיחה. היא לא ענתה רק הנידה ראשה וחייכה כאומרת "ואם קשה, מה תועיל אנחה?" "משלמים בסדר?" ניסיתי שנית, והיא בשלה, חיוך ושתיקה.

סידרנו את השקיות במכונית, הודיתי לה ובכניסתי למכונית היא הושיטה לעברי שקית קטנה. בתוך השקית זוג משקפיים שקופים. "משקפי מל"ת", היא אמרה. למראה תמיהתי הוסיפה, "משהו בפסוקים, אני לא כל כך יודעת, אתה ודאי תדע".

שנים רבות חלפו מן היום ההוא, ויש בו, בזמן, מן תכונה שכזו, לתבל מציאות עם דמיון. איני יודע אם סיפור המשקפיים אמת היה, ומכל מקום מעשה שהיה כך היה.

אלמלא פגשתי בה, אותם בוודאי לא הייתי רואה. איני יודע אם המשקפיים הללו הנם מציאות או פרי הדמיון, אך אני יודע כי היא אשר העניקה לי אותם. ובעזרת המשקפיים לפתע ניתן להבחין בכולם, אפשר לראות את האנשים השקופים. משהרכבתי אותם פתאום הבחנתי בהם- במחתים הקבלות בסופר, במאבטח הזקן, בשוטף הכלים הניצב מאחורי הקלעים במסעדה שאינו זוכה לחיוכים ותשרים, במטאטא הרחובות שעלה מחבר העמים שבמהלך עבודתו עדיין חולפות נוסחאות במוחו, זכר לימים אחרים. בקשישה היושבת לבדה ופניה חרושי קמטים, והתלמיד ההוא הרגיל למדיי, שאינו מבריק אך גם אינו מפריע, ושכל כך בנקל נעלם מעיניי. פתאום התאהבתי בהם, באנשי הצללים, באנשים המכונים בטעות "פשוטים", ואלמלא הבחנתי בהם, הייתי מאבד עולם מלא.

"מבשרך לא תתעלם "

ואי אפשר לעשות שום דבר נגד זה.

אפשר לעשות הרבה. המון.

פשוט כל מי שיכול לעשות משהו לא ממש רוצה.

אתה יודע מהי הבעיה העיקרית?

שהנושא הפך להיות "האם הם חייבים", "האם זו זכותם" ולא "מה ראוי" "מה נכון".

תשמע, אתה לא צריך להגיד לי את זה. אני בעצמי עובד כשומר, אמנם לא במסעדה או במקום דומה, התנאים שלי מעולים מכל הבחינות, אבל אני יודע מה קורה עם שאר האנשים, ויודע איך חלקם סובל ומרומה ומתייחסים אליו כמו אל זבל.

פתרון נראה לעין אין לי, חוץ מלשלם להם את הטיפ בצורה עצמאית.

צביקי, סימון,

זאת מציאות בת זמננו, את המציאות הזאת הכתיבו כ-10 איילי הון האוחזים במפתחות הכלכלה וסוגרים עלינו מכל צד. אם לא תקנה בהיפר א' תקנה בהיפר ב' ואם לא תקנה בהיפר ב' תקנה בהיפר ג', אבל זה לא משנה, כי בסופו של דבר גם א' גם ב' גם ג', שייכים לאותם בעלים, וגם חברת הדלק שאתה מתדלק את רכבך בדרך לקניות וגם חברת הגז וגם וגם וגם. ואיך שלא תסובב את זה, תגלה שמה שלא קנית הגיע בסופו של דבר עוד כסף לכיסוי של אחד מהעשיריה.

את האנשים השקופים אני רואה כל יום ויום. ככל שהם שקופים יותר הם מנוצלים יותר. אני לא מדבר על שכר המינימום, אני מדבר על המעט אנושיות שצריך לתת להם במקום לרדות בהם. זה שחברת נקיון משלמת מינימום לעובד, זה לגיטימי, זה שחברת הניקיון שולחת בקר/פקח לחפש את הליכלוך שלכאורה לא נוקה כדי לקנוס את העובד, גם את זה אפשר להבין, אבל זה שחברת ניקיון לוקחת בתחשיבים שלה שיטת תימחור שמראש מתבססת על כך שעובד יקנס ולא ירוויח, ועל כן אפשר להציע מלכתחילה הצעה אטרקטיבית כדי לזכות בעוד מקום עבודה - זה לא בסדר, ויש מקומות שעובדים כך. אם חברת ניקיון מבקשת 25 שקל כדי לשלם 20 שקל לעובד שלהם, מראש מדובר על שיטת תחשיב המתכננת את הקנסות לעובדים.

ולגבי המקרה הספציפי - מה שאני יכול להפיק לתועלת מכך, זה שלהבא את דמי האבטחה אתן ישירות למאבטח במקום בחשבון. זה פתרון טוב רק לבתי אוכל ולא לשומרים בכניסה לקניון, בתי-ספר וכד'.

אילו היינו קהל שנוהג כפי שנוהגים הדתיים, וכשהם מחליטים להחרים מישהו, הם עושים זאת, היה אפשר לשנות משהו. אנחנו אפילו לא יודעים להיות כמו האמריקאים שיודעים יפה מאוד להטיל חרם כשהם רוצים להעניש עסק מסויים.

זה לא שהאנשים המסכנים שקופים, זה לא שאנחנו עיוורים, אנחנו פשוט מרכיבים משקפיים אטומות כדי לא לראות.

.

על מה בדיוק הוא יכול לתבוע אותם? .

תתפלא שעם עורך דין מספיק ממולח זה אפילו לא יצטרך להגיע לבית משפט בגלל שבעל בית הקפה יעדיף להתפשר ולתת משהו קטן כפיצוי.

את האנשים השקופים אני רואה כל יום ויום. ככל שהם שקופים יותר הם מנוצלים יותר. אני לא מדבר על שכר המינימום, אני מדבר על המעט אנושיות שצריך לתת להם במקום לרדות בהם. זה שחברת נקיון משלמת מינימום לעובד, זה לגיטימי, זה שחברת הניקיון שולחת בקר/פקח לחפש את הליכלוך שלכאורה לא נוקה כדי לקנוס את העובד, גם את זה אפשר להבין, אבל זה שחברת ניקיון לוקחת בתחשיבים שלה שיטת תימחור שמראש מתבססת על כך שעובד יקנס ולא ירוויח, ועל כן אפשר להציע מלכתחילה הצעה אטרקטיבית כדי לזכות בעוד מקום עבודה - זה לא בסדר, ויש מקומות שעובדים כך. אם חברת ניקיון מבקשת 25 שקל כדי לשלם 20 שקל לעובד שלהם, מראש מדובר על שיטת תחשיב המתכננת את הקנסות לעובדים.

אמיר, זו ממש לא זכותם לקנוס את העובד. זכותו של מעביד לפטר עובד לא טוב אבל בשום פנים ואופן אסור לנכות משכרו של עובד אפילו אגורה אם הוא לא מסכים לכך.

בקשר למה לעשות אז יש הרבה. קודם כל לא עולה כסף להגיד בוקר טוב ותודה למאבטח. הוא גם בן אדם. בהמשך אפשר בהחלט לבחור בסניפים משמתיחסים יותר טוב לעובדים. מעבר לבעלות לכל סניף יש מנהל שיש לו מילה ביחס לעובדים ואם התופעה תתרחב גם הבעלים יבינו את זה.

הגיע הזמן שמעסיקים יפנימו שהעובד הוא לא רק אמצעי לייצור הכנסות אלא חלק מהמערך הכולל של העסק. עובד מרוצה הוא עובד טוב ועובד טוב הוא עובד ששווה הרבה יותר. הדברים לא חייבים להתבטא רק בשכר יותר גבוה אלא בעיקר ביחס. דברים קטנים כמו סיוע משפטי לעובד בבעיה, משלוח מנות לילדי העובדים בפורים ומילה טובה עושים את ההבדל.

כל חברות האבטחה אותו דבר ומשיחה עם חבר שהוא מנהל זוטר בחברת שמירה הוא אמר לי שהבעיה היא אצל החברות שמבקשות את השמירה מכיוון שהן עושות מכרז וכמובן מי שזוכה בו הוא מי שנתן את המחיר הזול ביותר, בכדי שחברת השמירה תרוויח היא גונבת כסף מהעובד כי אחרת עלול להיות מצב שהחברה תפסיד,

החוק היום קובע שגם בעל המקום (מסעדה, בנק וכד') אחראים לכך שהעובד יקבל את זכויותיו ואם לא העובד רשאי לתבוע אותם בנוסף לחברת השמירה שהוא מועסק בה.

השומרים הוגדרו בתוך הסכם עבודה מסודר עם ההסתדרות שכולל פיצויים, פנסיה, שעות נוספות הפסקה של חצי שעה כל מספר שעות, ועוד מספר דברים שאני לא זוכר כרגע.

אני עבדתי באבטחת בנקים ויום אחד חורפי במיוחד ביקשתי ממנהלת הסניף שיחליפו אותי כדי שאני אקח הפסקה לשירותים ולשתות, יש לציין שזאת החובה שלהם ואם יש צורך מותר לי לסגור את הסניף עד לחזרה שלי מההפסקה, בקיצור המנהלת לא הסכימה ואני לא חשבתי הרבה פשוט אמרתי לה שלום אני הולך תמצאי לך פראייר אחר שישמור, היא מיד הבינה שהיא לא יכולה לשחק הרבה וקראה לאחד העובדים שיחליף אותי עד שאני חוזר.

לאחר שנה כמאבטח הגשתי תביעה ע"י עורך דין לבית הדין לעבודה וכמובן שחברת השמירה שעבדתי אצלה נכנעה לפני המשפט ושילמה לי 5000 ש"ח פיצויים על השנה שעבדתי אצלהם.

הייתה מסעדה בראשל"צ שנתבעה וחוייבה בקנס של 30,000 ש"ח על דמי האבטחה האלו.

זה לא חוקי - נקודה.

לא ניתן לדרוש ממך לשלם על מוצר שלא הזמנת, ולא הוצגה דרישת תשלום + מחיר בגינו לפני הקנייה.

אני תמיד תמיד תמיד מוריד דמי אבטחה, זו פשוט חוצפה.

מחר יבקשו ממך לשלם על עליית מחיר נייר הטואלט, עליית מחירי הדלק לעובדים, ועל הניתוח ברגל של אחותו הצולעת של הברמן.

לאחר שהיתייעצתי עם מספר אנשים בנושא, הוחלט לפנות למשרד העבודה למח' תלונות הציבור.

כמו כן, החלטתי לפרסם את שם ומיקום בית העסק המדובר.

שם המקום הוא "קופי שופ" ברח' עמק רפאים פינת רחל אמנו, ירושלים.

עריכה: התקשרתי לבית העסק וביקשתי לדבר עם בעל המקום.

הוא לא היה ולכן השארתי שם מס' טלפון בתקווה שהוא יחזור אלי.

אני לא חושב שתצליח לעשות משהו עם התלונה שלך

סה"כ אולי הבעלים הוא ח*א אבל הוא עובד עפ"י החוק.