יום הולדת 30 לאוסטין מאסטרו - סקירה היסטורית

במרץ 1983 הוצגה בספרד אוסטין מאסטרו, שהייתה אמורה להיות הפולקסווגן גולף של בריטניה אך הפכה למכונית כושלת.

שנות ה-60 היו תור הזהב של תעשיית הרכב הבריטית. המיני שהוצגה ב-1959 חוללה מהפכה בעולם הרכב, בעיקר בשל מבנה מערכת ההנעה שלה - מנוע רוחבי והנעה קדמית - שמאז הפך להיות מקובל יותר ויותר, אך גם בשל העיצוב החמוד וההנאה מהנהיגה אותה היא סיפקה. תנופת פיתוח דגמי BMC נמשכה ובזה אחר זה הוצגו דגמים גדולים יותר שהתבססו על אותו קונספט מצליח של מנוע רוחבי והנעה קדמית.
לקראת סוף שנות ה-60 הפכה BMC לקונצרן ענק שכלל מותגים רבים, שחלקם לא היו אלא גירסאות מהודרות או ספורטיביות לאותן מכוניות בדיוק וזרעי הפורענות למה שעתיד היה להתחרש בשנות ה-70 נטמנו אז.

בשנת 1968 הפכה BMC לקונצרן שנקרא בריטיש ליילנד, שכלל בעצם את רוב המותגים הבריטיים למעט רולס-רוייס, אסטון מרטין והילמן מקבוצת רוטס. חוסר היעילות היה משווע, הההנלה היתה ענקית ובראשיה עמדו אנשים שלא ממש הבינו במכוניות. בנוסף גבר מאד כוחם של האיגודים המקצועיים ששלטו אז במשק הבריטי ביד רמה. שביתות ועיצומים היו דבר שבשיגרה ולעיתים היו המפעלים מושבתים שבועות ארוכים. צי המכוניות של בריטיש ליילנד החל להיתיישן במהירות ודגמים רבים שהתבססו על טכנולגיות מיושנות דרשו החלפה. בשל כוחם של האיגודים המקצועיים חלק גדול מהכנסות החברה הופנו לחגיגות שכר ותקציבי הפיתוח נדחקו לסוף הרשימה.

בשנת 1973 הוצגה מחליפת האוסטין\מוריס 1100\1300, שנקראה אלגרו. המכונית החדשה המשיכה להשתמש במכלולים המוכרים, למעט מערכת המיתלים שהפכה ממערך של בולמי גומי למערכת הידראולית משולבת גז שנקראה הידראגז. המערכת הזכירה את המערכת ההידרופנאמטית של סיטרואן, למעט לב המערכת (המשאבה ההידראולית) שלא היה קיים. האלגרו היתה קומפקטית חסרת חן לחלוטין, שלא לומר מכוערת, שהשוס הגדול שלה היה גלגל ההגה שהיה מרובע ולא עגול.
כמעט כצפוי, האלגרו לא זכתה להצלחה של ממש אפילו לא ברחבי הממלכה. בהמשך היא אף זכתה לכמה גרסאות מיוחדות, שחלקן אפילו עשו את הלא יאומן והיו אף מכוערות יותר מהמקור, אך אלו לא תרמו להצלחתה. גם מתיחות הפנים שעברה לא ממש עזרו, ובריטיש ליילנד הבינה לקראת סוף שנות ה-70 שזמנה הגיע.

סוף שנות ה-70 מצאו את הקונצרן במצב קשה עד סופני. למעט מכירות טובות של המיני, שגם כך שולי הרווח בה היו אפסיים, הרובר SD1 ויגואר, לא היה לבריטיש ליילנד פשוט מה להציע.
מפעל MG באבינגדון עמד לפני סגירה וטריומף תוכננה להפסיק את ייצור הדגמים המקוריים ב-1981. החברה היתה זקוקה למכונית אטרקטיבית במהירות, ולכן הוחלט על פיתוח מכונית סופר מיני חדשה, שתתבסס על מיכללי המיני אולם תציע מראה מודרני, רמת איבזור נדיבה ומחיר אטרקטיבי על מנת שאפשר יהיה לייצאה. ב-1981 הוצגה המטרו החדשה, שהפכה במהרה להצלחה גדולה ואפשר לומר שהצלחתה הצילה את הקונצרן מכלייה.

בחירתה של מרגרט תאצ'ר לראשות ממשלת בריטניה והחלטתה להפחית מכוחם של האיגודים המקצועיים, גרמה לביצוע צעדי ייעול ובראשם ביטול מותגים רבים. כך נעלמו מוריס ו-MG. מעודדים מהצלחת המטרו החליטו אנשי בריטיש ליילנד להמשיך בתנופת הפיתוח והבאה בתור היתה קומפקטית שתירש את האלגרו הכושלת ותעניק להם דריסת רגל בפלח השוק הנמכר ביותר באירופה. כצעד ראשון, הוחלט על פיתוח מכונית חדשה לחלוטין, שאמנם תמשיך להשתמש ביחידות הכוח הקיימות, אולם המיתלים יהיו קונבנציונאליים ותיבת ההילוכים תשכון לצד המנוע ולא מתחתיו. על עיצוב המכונית החדשה ששם הקוד שלה היה LC10 הופקד מעצב בשם דייוד באך וזה הציע סקיצות עיצוב שכללו עיצוב מודרני ונעים לעיין, שימוש בפגושי פלסטיק ופנסי חזית צרים. סימן ההיכר של המכונית היה שקע בדלתות לכל אורך המכונית. המכונית החדשה נהנתה מתיכנון מתקדם שבוצע בעזרת מחשב וגם הייצור אמור היה להיות אוטומטי ברובו. העיצוב הפנימי היה מודרני ונאה, ולא הזכיר במאום את האלגרו הדלה. הוא כלל לוח מחוונים מפורט ורמת איבזור מכובדת. הגירסה הבכירה כונתה, כצפוי, וואנדן פלאס וכללה לוח מחוונים דיגיטאלי שגולת הכותרת היתה סינטיסייזר שדיבר בקול אנושי והתריע על תקלות שונות. הסינטיסייזר הכיל אוצר של 32 מילים והקול היה קולו של השדרן ניקולה מקנזי שבקע מהרמקול שבצד הנהג.

יחידות ההינע הלקחו ממחסן החלפים של החברה וכללו את מנוע ה-1.3 ליטר מסדרה A שכונה A+ וכלל שיפורים כגון הצתה אלקטרונית ופיקוד אלקטרוני על מערכת הדלק, חידוש ראוי לציון במונחי אותם ימים. מנוע ה-1.6 ליטר מסדרת R נלקח מהאוסטין מקסי, והיה בעל גל זיזים עליון. הספק מנוע ה-1.3 ליטר היה 69 כ"ס ואילו הספק מנוע ה-1.6 ליטר היה 81 כ"ס. מאחר וכל מכוניות הקונצרן בעלות הנעה קדמית כללו תיבת הילוכים ששכנה מתחת למנוע, ובאין תקציב לפיתוח, נאלצה אוסטין לרכוש את תיבות ההילוכים מקונצרן פולקסווגן, הן הידנית והן האוטומטית.
מערת המיתלים היתה שגרתית וכללה מיתלי מק'פרסון קדמיים וקרת רוחב אחורית, במבנה שהזכיר מאד את הגולף, וכנראה שלא במקרה.

המכונית שהוצגה בספרד במרץ 1983 כונתה מאסטרו, שם שהיה המשך טבעי למטרו המצליחה.
עיתונאי הרכב חזרו מההשקה בהרגשה מעורבת. מצד אחד, המאסטרו מכונית מודרנית, נאה, מרווחת ומצויידת היטב. מצד שני, המנועים היו מיושנים ורועשים והתנהגות הכביש היתה בינונית לחלוטין, בעיקר בשל היגוי גרוע ומסורבל.
על מנת לופכה לאטרקטיבית הוצעה המאסטרו בשלל גירסאות. החל מפשוטות וזולות יחסית, עבור דרך גירסאות ה -LE שהיו אמורות להיות סופר חסכוניות וכלה בדגמי הוואנדן פלאס המהודרות.
בשנה הראשונה המכירות היו טובות למדי ואוסטין החליטו שהגיעה העת לגירסה "חמה" שתאוורר את המותג MG.

באמצע 1983 הוצגה ה-MG מאסטרו, שלא כונתה כלל אוסטין, והיא כללה בנוסף לשלל ספויילרים ומדבקות, מנוע 1.6 ליטר מוזן זוג מאיידי וובר כפולים שעזרו למנוע הוותיק לספק 103 כ"ס סבירים. למיטב ידיעתי זו המכונית הבריטית היחידה שהשתמשה בזוג מאיידים כפולים ולא במאיידי SU כמקובל בתוצרת הבריטית.
למרות המראה הקרבי והביצועים הסבירים סבל המנוע הוותיק מבעיות אמינות קשות וייצור המכונית הופסק ב-1984 לאחר ייצור 15,000 מכוניות בלבד.

באוקטובר 1984 הוצגה ה-MG מאסטרו המחודשת והפעם עם מנוע 2.0 ליטר מודרני מוזרק דלק שסיפק 115 כ"ס וביצועים שלא ביישו את הסמל ששכל בחזית, גם אם ההתנהגות היתה רחוקה מלהיות ברמה של מיתחרותיה. לקראת 1985 בוצעה במכונית מתחית פנים קלה שכללה לוח מחוונים מחודש והצגת מנוע 1.6 ליטר חדש מסדרת S. גם תיבת ההילוכים הוחלפה לתיבה מתוצרת הונדה. למרות ההשקעה והרצון הטוב המכונית לא נחלה הצלחה של ממש מחוץ לגבולות בריטניה, כששערו הגבוה של המטבע הבריטי הפך אותה ללא רלוונטית בשווקי הייצוא. כמו במיטב התוצרת הבריטית, גם המאסטרו סבלה מאיכות גימור נמוכה, חומרים ברמה ירודה ואלקטרוניקה בעייתית.

בשנת 1989 הוצגה הגירסה החמה באמת של המכונית - ה MG מאסטרו טורבו. למנוע ה 2.0 ליטר נוסף מגדש טורבו של גארט, מאייד SU בודד (!) תפס את מקום הזרקת הדלק וההספק עמד על 152 כ"ס.הביצועים היו מעולים לזמנם, עם זינוק מ-0 ל-100 קמ"ש בתוך 6.7 שניות ומהירות מירבית של 203 קמ"ש. המאסטרו טורבו יוצרה עד 1991 וכקודמותיה לא זכתה להצלחה של ממש. על מנת להגביר את האטרקטיביות שלה, יוצרה המאסטרו גם בגירסה מסחרית, כמקובל במכוניות בריטיות רבות, וצויידה במנוע דיזל הזרקה ישירה של פרקינס.

בתחילת שנות ה-90 דעכו המכירות ובין השנים 1990 ל-1994 יוצרו 39,000 מכוניות בלבד. בכל שנות ייצורה הורכבו במפעל בקאולי 605,000 מכוניות בלבד, בערך מה שפולקסווגן גולף מוכרת בשנה אחת.

בסך הכל הייתה המאסטרו דוגמא למכונית שהושקעו בה הרבה רצון טוב, שלא גובה ברמה הנדסית מספקת, תמחור לא נכון ואיכות נמוכה.תיאורטית, המאסטרו היתה אמורה להיות הומפקטית המושלמת, מעשית היא תיזכר כמכונית כושלת שמעטות ממה שרדו כיום.