אאודי RS6 - מבחן דרך - הגיבורים שלך

אאודי RS6. מיליון ליטר בבגאז', מיליון כוחות סוס, מיליון דציבלים מהאגזוזים, מיליון קמ"ש ומיליון שקל במבחן

"אל תפגוש את הגיבורים שלך". תמיד אמרו לי. "אתה רק תתאכזב".

זה בדיוק מה שחלף לי בראש כשחזרתי ממבחן על איזה A משהו או Q כלשהו שהפכו להיות חסרי כל משמעות. מיד באותו הרגע שראיתי את ה-RS6 של אאודי בחניית רכבי המבחן במגדל צ'מפיון.

"במציאות אף אחד לא באמת יכול להיות כמו התמונה הרומנטית שציירת בראש". הם דאגו להסביר.

אז אמרו. למי אכפת? "היי, אפשר לתאם נסיעת מבחן על ה-RS6?"

 

הכל, עכשיו, והרבה.

אאודי RS6, במיוחד בגרסת הסטיישן, תמיד היוותה עבורי סוג של פסגה. הכי הרבה שאפשר לעשות עם מכונית. לא בשום תסריט ספציפי, אלא תמיד, הכל, וביחד. היא התשובה האולטימטיבית לכל השאלות גם יחד.

היא הפתרון המושלם אם בבוקר אתה צריך לנסוע 300 ק"מ לפגישה ולעשות את זה בשעה וחצי; אם בדרך חזרה אתה רוצה לקפוץ רגע למסלול המירוצים ולהשמיד כמה פרארים או פורשות; ואם חס וחלילה קיבלת טלפון בערב שנגמרו המים המינרליים, או האוכל של הקנה קורסה שלך. פשוט זרוק מאחורה כמה כדים, שק או שניים, או גם וגם.

 

לפגוש את הגיבורים שלך

יחסית למכונית שתביא אותך מ-0 לשלילה בקצת יותר מ-4 שניות, ה-RS6 היא מכונה די צנועה. מלבד היותה אאודי גדולה ומרשימה, היא מצליחה לחמוק מתחת לרדאר של רוב משתמשי הכביש מבלי לקבל תשומת לב מיותרת, אפילו פעם אחת לא שאלו אותי ברמזור אם אני "מוכר?!?!".

את הרמזים לעובדה שמתחת למכסה המנוע של הסטיישן האפורה הזאת מתחבא נשק להשמדת רישיונות המונית יצליחו רק מעטים לפענח. אבל כשהם יקלטו לראשונה את חישוקי ה-21 אינץ', הקאליפרים האדומים והעצומים שיוכלו למנצ'ס קיר בטון, האגזוזים האובליים והכיתוב QUATTRO בתחתית הגריל העצום, את האסימון שייפול להם ישמעו כנראה גם בתחנת החלל הבינלאומית.

באופן מצחיק, תא הנוסעים של ה-RS6, המכונית הרביעית היקרה ביותר שאאודי מוכרת, דווקא מרגיש מיושן יחסית על רקע תאי הנוסעים הסופר מודרניים של ה-Q7 או אפילו ה-A5 החדשה. תזכורת לכך שזו מכונית שנולדה לראשונה לפני 6 שנים ועברה מתיחת פנים קטנה יחסית לפני שנתיים.

לא אתעכב יותר מדי על אבזור, כי אם יש איזשהו סיכוי שתרכשו אחת, כנראה שהרשימה תיתפר למידותיכם המדויקות. רק אומר שרשימת האבזור של ה-RS6 נראית פחות או יותר כמו ילד עם צ'ק פתוח בחנות צעצועים. כל דבר שאתם יכולים לחשוב עליו שקיים במכוניות של אאודי, יש פה. אולי לא כסטנדרט, ואולי תצטרכו לשלם עוד כמה עשרות אלפי שקלים, אבל אם תרצו, כנראה שלא תשמעו "לא".

המרווח ותא המטען, הם בדיוק כמו בכל A6 סטיישן "רגילה". מלא, ומלא. להוציא הבדל אחד - ה-RS6 תושיב רק ארבעה נוסעים. את הילד השלישי תצטרכו כנראה לקשור למסילות הגגון. מי אמר שמכוניות ספורט הן לא שימושיות.

 

רעד קל בידיים

זאת לא המכונית הכי מהירה שנהגתי עליה, לא הכי יקרה וגם לא הכי ספורטיבית או הארדקוריסטית. אבל משהו בהילה של המכונה המטורפת הזו, בזכרון של הפוסטרים שהיו תלויים בחדר שלי והחלום שאולי, מתישהו, אוכל לשבת באחת כזאת, מעורר יראת כבוד. האצבעות מתחילות לרעוד.

גם הפרצוף הנורא רציני שלי בזמן שאני עונה לשאלות של הנציג בקושי מצליח להסתיר את הר הגעש האמוציונלי שמבעבע בתוכי. היד מושטת לפתוח את הדלת, אני מפספס את הידית. הוא לא שם לב לזה. אני מקווה שהוא לא שם לב לזה.

המושבים, אאודי ספורט טיפוסיים, נמוכים מאוד, יפים מאוד (עם תפירת מעוינים בעור ומראה של נחש קוברה) אבל לא מאוד אוחזים או נוחים. מאוחר יותר הם יתגלו כטובים יחסים ולא מעייפים, אבל עדיין הייתי שמח לקבל משהו שיותר מתכתב עם האופי הפסיכוטי של המכונית.

האצבע - שעדיין קצת רועדת - נשלחת לכפתור ההנעה ואל האצבעות הרועדות מצטרפים עכשיו כל האיברים הפנימיים שלי. הסטיישן האפורה והמוצנעת הזאת מתעוררת לחיים במשהו שנשמע כאילו ערבבו את הדרקונים של חאליסי עם ענני סערה ואורגזמה של איזה אל יווני או שניים ואת כל זה טיגנו על מנגל במאה אלף מעלות.

 

לא פשוט

לצאת מהחניון הצפוף של מגדל צ'מפיון זו משימה לא פשוטה גם בימים הכי טובים ועם המכוניות הכי קטנות. אבל כשאתה יושב בערך 4 מ"מ מהאדמה ולפקודת רגל ימין שלך יש 560 כ"ס שארוזים בסטיישן באורך של כמעט חמישה מטרים וברוחב של למעלה מ-1.9 מ', זה כבר הופך להיות אתגר שראוי לגיבושים של יחידות מיוחדות בצה"ל.

ואם כל זה היה קשה אך מאתגר ומעניין, היציאה לרחובות הפקוקים של בני ברק כבר מצליחה ממש לעצבן. אבל היי, מה לא נעשה בשביל המדע. בורר מצבי הנהיגה עובר למצב "קומפורט" ואני מנסה להבין איך ה-A6 המאובזרת הזאת מתמודדת עם שברי האספלט והפקקים של גוש דן בדרך לאיזו פיסת אספלט קצת יותר פנויה.

ההפתעה מיידית. ציפיתי לקבל מכונת סאדו-מאזו מפוררת עמודי שדרה וחסרת רחמים. קיבלתי מכונית שאמנם לא נוחה כמו סיטרואן C5, אבל הרבה יותר נוחה ושקטה מהמצופה. יכול להיות שעבדו עלי?

 

קרבות אוויר

"אין מצב". אני אומר לעצמי בזמן שאני מסתכל על ההגה. שם, בחלקו התחתון, נמצא כמיטב המסורת הפולקסווגנית התג. "זכרתי שזאת ה-RS".

אין ברירה, צריך להעביר את הבורר.

דינאמיק.

טון האגזוז עובר מנהימה נמוכה עמוסת באס לשאגה מפחידה שמעמידה את השערות על הידיים שלי.

הדוושה הימנית נשלחת לפגישה צפופה עם השטיח, ומאחורי הראש שלי מוסטאנגים וזירויים לכודים בקרב אווירי. עם כל מעבר בין שמונת ההילוכים שלה, התיבה האוטומטית משחררת נביחה. משהו בין שיעול לכחכוך קל בגרון. כאילו היא רומזת ל-4 הליטרים של ה-V6, שני המגדשים ו-71 (!) המומנטים שלו ש"יאללה, ממשיכים להרביץ עוד קמ"שים בשק הבשר המצחקק הזה שנאחז על חייו".

לפני שאתה בכלל קולט מה הולך אתה כבר שולח את הברקס לאותו מקום בו הייתה לפני 5 שניות בערך דוושת הגז. לקזז קצת מהירות ולנסות להתחמק מהכותרות בעיתון הבוקר. אחרי שהעיניים שלך חזרו למקום, אתה מנסה להבין לאיזה כיוון מחט המהירות זזה מהר יותר - ימינה או שמאלה.

 

צחוק מתפרץ

אחרי בערך שעה של 'גז-עזיבה-גז-עזיבה-גז-הולי שיט ברקס!' מלאת פצפוצים, צחקוקים וסינון כל מי שהתקשר אלי (מתנצל...), אני פונה ימינה לאחד הכבישים החביבים עלי. הוא קצר, קצת יותר משניים וחצי קילומטרים, יש בו מגוון רחב של פניות, שינויי גובה, ולא פחות חשוב מזה - תנועה דלילה ושדה ראיה מצוין.

אני חייב להגיד שהייתי צריך לבדוק כמה פעמים שאני בכביש הנכון. הוא הרגיש קצר וישר משמעותית ממה שזכרתי. כל האצה בישורת מלווה במבט קפוא, ספק מחשב את קו הפניה ספק מבועת וצופה בחיים שלי חולפים לנגד עיניי. כל בלימה חורקת את השיניים בנסיון נואש להחזיק את הלשון מללכת בעקבות החוק הראשון של ניוטון ולפרוץ החוצה דרך הלסת. כל הפניה של ההגה ולחיצה על הגז מעוררת פרץ בלתי נשלט של צחוק על הצורה שבה חתיכת הברזל המופלאה הזאת מעקמת את חוקי הפיזיקה.

לא משנה באיזו מהירות אתה, לא משנה מה קוטר הפניה או כמה עמוק דוושת הגז נעוצה, ה-RS6 תשחק עם המומנט, תשלח אותו לפי הצורך לכל אחד מארבעת הגלגלים, ותירה אותך החוצה מהפניה בקלות מתריסה כשאני יכול להישבע שאני שומע אותה מגחכת על האומץ הלוקה בחסר שלי.

אחרי כמה מעברים, האצבעות שלי כבר שכחו שהן אמורות לרעוד ופרקיהן הפכו לבנים. עם כל מעבר בכביש המהירות עולה, והאחיזה לא יורדת. אבל גם התחושות לא מתגברות. ההגה נותר אילם לכל אורך הסשן שלנו, השלדה הייתה עסוקה בעיקום הכביש והגלגלים ביישור האספלט, כך שרמזים על אובדני אחיזה - אם בכלל קרו - לא עשו דרכם לישבן או להגה. התחושה היא, שלא באמת משנה כמה אמיץ או מהיר אהיה, מחוץ למסלול אמיתי, עם רוחב אמיתי ושולי בטחון אמיתיים, היא פשוט מרגישה כמו לוויתן כחול בתוך בריכה מתנפחת.

 

תגביר ל-11

תגזים, תתפרע, תפרוץ את הגבולות, תגביר ל-11.

הרעיון מאחורי המשפט הזה הוא לקחת משהו שאתה טוב בו, ולשפר אותו עד שאי אפשר יותר. אבל אאודי כנראה הגיעו למסקנה שלנסות ולהתמקד פשוט יקח יותר מדי זמן ועבודה, ובמקום זה הם החליטו להגזים עם הכל.

אני נכנס חזרה לחניון של המגדל בבני ברק, עכשיו כבר עם הרבה יותר בטחון. משחרר עוד גז-עזיבה אחד לפינאלה.

ניגש לסוכנות, מניח את המפתח על השולחן. הבחורה בקבלה שואלת איך היה.

"מכירה את הזה על הלא לפגוש את הגיבורים שלך? אז הם טועים".

יש לי תחושה שזאת לא התשובה הכי מוזרה שהיא קיבלה.

 

מה אתם מעדיפים, מכונית שעושה הכל טוב או כזו שעושה משהו אחד מצוין? הצטרפו לשיחה בפורום וספרו לנו על הגיבורים המוטוריים שלכם.