סיאט טולדו דיזל – מבחן דרך

עם מנוע דיזל חסכוני ותג מחיר נמוך מבעבר מנסה סיאט טולדו דיזל לכבוש עוד נתח מהשוק, אבל משהו בביצוע קצת התפספס. מבחן דרך.

סיאט טולדו מסמנת אולי יותר מכל את סיומו של "העשור האבוד" במותג סיאט. לאחר שנים ארוכות בהן הייתה סיאט יצרנית של דגם וקצת, כלומר התמקדה בעיקר בשיווק של דגמי האיביזה למיניהם ועוד כמה דגמים שלא ממש השאירו את חותמם בטבלאות המכירה, הגיעו בשנתיים האחרונות דגמים כמו הטולדו והמיי. מדובר בשני דגמים שאולי רחוקים שנות אור מתדמית ה-Auto Emotion שסיאט מנסה לשדר בפרסומות שלה, אבל מצד שני מדובר בשני דגמים שקרובים הרבה יותר מהאיביזה והלאון ללא מעט מהלקוחות הפוטנציאליים של המותג.

כך נחתה לה בישראל הטולדו. בקיץ שעבר בגרסאות הבנזין שלה, בקיץ הזה מצטרפת אליה גם גרסת הדיזל החסכונית. הטולדו היא אולי לא מכונית סקסית ומעוצבת כמו שאפשר היה אולי לצפות ממכונית של סיאט, אבל דווקא בגלל זה היא מכונית חשובה. מדובר במכונית משפחתית בתצורת סדאן שמגיעה עם אופציה לתיבת הילוכים אוטומטית. זה בפני עצמו שווה לא מעט בשוק הרכב הישראלי, שבאופן מסורתי מחבב מאוד את תא המטען הנפרד ואת האות D בתיבת ההילוכים. תוסיפו לזה מנוע דיזל חסכוני שמבטיח צריכת דלק משולבת של 22.2 קילומטרים לליטר ומחיר נגיש משמעותית מבעבר – וקיבלתם חבילה שנראית על הנייר מעניינת למדי.

את גרסת הבנזין של סיאט טולדו פגשנו כאן לפני שנה ואז היא הדגימה לנו כיצד צמצמו המשפחתיות הקטנות את הפער שבינן לבין המשפחתיות הגדולות יותר. או אם תרצו בשפת הסיאט, כיצד הצטמצם הפער שבין סיאט טולדו הזולה לסיאט לאון המשפחתית. רק שמאז ועד היום קרה משהו – דור חדש של משפחתיות הושק בישראל ושינה את מאזן הכוחות. תא הנוסעים של הטולדו, שבשנה שעברה עוד הרגיש איכשהו סביר, מרגיש עכשיו מיושן ופשוט מאוד לעומת זה שמציעות האחיות הבכירות יותר בהיצע הדגמים.

הפלסטיקה רובה ככולה קשיחה, פשוטה ולא נעימה למגע. הקונסולה שבין המושבים צרה, פשוטה וכוללת מעט מידי מחזיקי כוסות או תאי אכסון. ובכל זאת ראוי לציין מספר ניסיונות שנעשו במהלך השנה על מנת לשפר את האווירה. כפתורי השליטה על חלונות החשמל האחוריים, שהיו חסרים בדלת הנהג, קיימים עכשיו. גם פס קישוט בגוון שחור-מבריק מצא את דרכו אל מרכז הדש-בורד על מנת לשבור במעט את האווירה האפורה. זה בהחלט עושה משהו, אבל זה לא מספיק.

כל זה לא פוגע במרווח הפנים שמציעה סיאט טולדו דיזל, שהוא עדיין מהטובים ביותר בקטגוריה וכנראה אפילו טוב במידה מסוימת מזה שמציעות כמה מהמשפחתיות הגדולות יותר. המושב האחורי יוכל לאכלס בקלות יחסית שני מבוגרים ויציע להם מרווח ברכיים מכובד מאוד, אבל מרווח ראש מצומצם יחסית שעלול להפריע למבוגרים בגובה 1.85 מטר ומעלה. גם תא המטען הוא מופת לכל רכב משפחתי, עם נפח הטענה עצום ופתח הטענה עצום בזכות הדלת החמישית שמתרוממת במלואה.

גם רמת האבזור סבירה בסך הכל, כל עוד משווים את הטולדו אל משפחתיות קטנות מקבילות כמו פיג'ו 301 או יונדאי i25 ולא אל המשפחתיות היקרות יותר. מערכת השמע בסיסית למדי, ללא חיבור USB וללא קישוריות בלוטות'. הצג שלה קטן, נטול גרפיקה מתקדמת ואיכות השמע שהיא מפיקה בינונית. עוד כוללת רשימת האבזור של גרסת הדיזל היחידה שבהיצע הדגמים מושב נהג עם כיוון גובה, בקרת שיוט, פנסי ערפל קדמיים שמשמשים גם כתאורה עוקבת פניה וחישוקי סגסוגת.

מנועי טורבו-דיזל הם לצערנו עדיין לא ברירת המחדל של מכוניות משפחתיות בישראל. לרוב יצרניות הרכב האירופאיות יש מנוע דיזל מודרני אחד לפחות בהיצע המנועים שלהם, אבל נדיר מאוד שתפגשו אותו בישראל ברכב שהוא לא בצבע לבן ולא עם כובע צהוב של מונית על הגג. הסיבה קשורה למשרד האוצר ולשיטת המיסוי שהנהיג, שמרחיקה מכאן מנועי דיזל חסכוניים. בשנתיים האחרונות נראה שמשהו מתחיל להיסדק בחומת האש שהטילו עלינו סופרי האפונים מהאוצר ודגמי דיזל במחיר סביר מתחילים לחלחל ארצה טיפין טיפין. אחרי שפגשנו שני דגמי דיזל זולים ומצוינים של רנו (המגאן סטיישן והפלואנס) ועוד דגם דיזל לא רע בכלל מבית שברולט (האורלנדו) – הגיע תורה של סיאט.

היו לי לא מעט ציפיות מגרסת הדיזל של סיאט טולדו. קונצרן פולקסווגן הוא אחד מהאבות המייסדים של קטגוריית מנועי הדיזל המודרניים. תיבת ההילוכים כפולת המצמדים (DSG) אמנם לא הומצאה על ידו אבל כן הפכה לסמל שמייצג אותו. ועדיין השילוב בין שניהם לטולדו יוצר שלישייה מאכזבת.

זה מתחיל בבידוד רעשי המנוע, שאינו מהמרשימים שפגשתי. טרטור הדיזל, שנשמע היטב למי שעומד מחוץ לרכב, חודר אל תא הנוסעים גם בקולו וגם במעט ויברציות. בנסיעה מהירה הטרטור הזה פחות מורגש, רק בגלל שרעשי רוח גוברים עליו. רעשי כביש מוגזמים יתווספו בזמן נסיעה על אספלט לא איכותי.

אבל לא רק הרעש מציק. נדמה שתיבת ה-DSG, שדווקא הרשימה אותי מאוד בשידוך למנועי הבנזין השונים של היצרנית, קצת פחות זוהרת בשידוך למנוע הדיזל. בפקקים היא נוטה להתבלבל, לעיתים עוצרת את הרכב עם בלימת מנוע מוגזמת ולעיתים מתקשה לעבור ממצב של האטה למצב של האצה. לעיתים גם נדמה שהמוח שמאחורי תיבת ההילוכים לא בדיוק יודע מה לעשות עם שני המצמדים של התיבה ומשחרר אותם בצורה גסה מידי שמזכירה תיבות רובוטיות חד מצמדיות "של פעם". מצב S פותר את רוב הבעיות הללו ותמנוע מהתיבה החלפות הילוכים מיותרות, אבל תחזיר אותנו לבעיה הראשונה – בידוד רעשי המנוע שאינו מספיק טוב.

מבחינת ביצועים המנוע דווקא מספק את הסחורה. על הנייר הוא מפיק יחסית מעט כוחות סוס – רק 90 כוחות סוס מנפח של 1.6 ליטר, ברנו עושים יותר סוסים מפחות ליטרים. בפועל הוא מספק ביצועים סבירים לגמרי, שנופלים רק במעט מהביצועים של גרסת ה-1.4 ליטר בנזין האוטומטית המקבילה. צריכת הדלק שלו טובה כמובן הרבה יותר מזאת של גרסאות הבנזין. בתוך העיר אני מדדי צריכת דלק של כ-14 קילומטרים לליטר. בנסיעה רגועה על כביש החוף אפשר גם לראות 20 קילומטרים לליטר. הממוצע לאורך כל נסיעת המבחן עמד אצלי על 15.5 קילומטרים לליטר – שיפור של כ-25 אחוזים לעומת גרסת הבנזין המקבילה, אבל נתון טוב פחות מזה שהציגה אצלי הפלואנס דיזל האוטומטית.

שני סעיפים נוספים בהם סיאט טולדו דיזל אינה מרשימה במיוחד הן נוחות הנסיעה והתנהגות הכביש. המתלים אינם מכוילים כראוי ועל שיבושים גדולים (כמו בורות ביוב שקועים או פסי האטה) הטולדו חובטת יתר על המידה בנוסעיה. גם תנוחת הנהיגה לא הייתה לטעמי, כשרגל ימין שלי נתקעה באופן קבוע בקונסולה המרכזית. התנהגות הכביש משעממת עם נטייה ברורה מאוד לתת היגוי. לעיתים נדמה שהרכב פשוט לא יודע כיצד להתמודד עם 24 וחצי קג"מ המומנט שמפיק המנוע ומערכת בקרת המשיכה נקראת לדגל יותר מידי פעמים. חבל שאין כאן את מערכת ה-XDS המפורסמת של היצרנית, שהייתה יכולה לסייע להורדת הכוח לגלגלים.

סיאט טולדו דיזל – סיכום

למי שנוסע הרבה ומחפש משפחתית דיזל חסכונית במחיר עממי (130 אלף ₪) אין הרבה אפשרויות כיום, מה שאומר שהטולדו דיזל היא אופציה שצריך לבדוק גם אם אינה טובה במיוחד. לזכותה יש לציין מרווח פנים טוב, כך שהיא בהחלט תוכל לשמש כמכונית למשפחה עם ילד אחד או שניים. גם המחיר אטרקטיבי יחסית למתחרים וראוי לציין – הוא זול בכ-22 אלף ₪ ממחירה של הראפיד דיזל אוטומטית המקבילה.

אבל כאן בערך נגמרות המחמאות ומתחילות הבעיות. כי צריכת הסולר לא מספיק נמוכה, בידוד הרעשים לא מספיק טוב, נוחות הנסיעה לא מרשימה והתחושה בתא הנוסעים לא מספיק איכותית. ויש גם בעיה נוספת, ששמה רנו פלואנס דיזל. משפחתית הדיזל הצרפתית היא יותר מהכל – יותר נוחה, יותר מאובזרת, יותר מרווחת, יותר חסכונית ומגיעה עם יותר שנות אחריות. עד לא מזמן היא גם עלתה קצת יותר, אבל לאחרונה היא גם הושקה בגרסת בסיס זהה שמחירה 130 אלף ₪. ולדעתי, כעת כששני הרכבים מתומחרים בצורה זהה, הפלואנס היא הבחירה העדיפה.

סיאט טולדו בקטלוג הרכב של CarsForum
סיאט טולדו - מפרט טכני