חיפוש כללי

הרכב אצלי מסוף מרץ, חשבתי לכתוב משהו קטן בסוף השנה הראשונה אבל בגלל מבצעי סוף השנה ועקב זה שאין יותר מידי מידע על הרכב הזה פה בפורום (בניגוד לרכבי מיני אחרים שדשו ודנו בהם ישר והפוך...) אז פרטים, פיג'ו 108 ידנית מנוע VTI 1.2 3 צילנדרים 82 כוחות סוס 12 קג"מ שמתקבלים כבר ב2,750 סל"ד הרכב נרכש חדש והתקבל עם 12 ק"מ על השעון ורבע מיכל דלק, לצערי הזמנתי את הרכב עם התקנות מקומיות של- חיישני רוורס מצלמת רוורס קודנית ומרימי שמשות וכבר מהיום השני יש זמזומים בנסיעה על כביש משובש... אבל לא משהו נורא מידי, נקווה שלא יתגברו בהמשך. כיום הרכב עומד על קצת יותר מ9,000 ק"מ (אני נוסע כ15,000 ק"מ בשנה, אבל רוב הק"מ נעשה בין ספטמבר ליולי ככה שיצא שהוא עשה רק 1,000 בחודש) הטוב חסכוני- בנסיעה שמתחלקת בין 20% עירוני ל80% בין עירוני אני מקבל כ20 ק"מ לליטר באופן עקבי (מדידה ע"פ המשאבה) מאובזר- יחסית לרכב עם מחירון של 64,900 (בפועל יצא כ62,500 על הכביש) הוא מגיע עם: מערכת מולטימדיה כולל USB+AUX+BT(עליה אפרט ברע) דיבורית מקורית שליטה מההגה מחשב דרך מפורט (כולל הצגה במסך המולטימדיה) חלונות חשמל (כולל שליטה מצד הנהג על צד הנוסע) חלונות אחוריים+שמשה אחורית משוחרים (כ40%) פנסי DRL חיישני לחץ אוויר בצמיגים גלגל רזרבי בגודל מלא מושבים אחוריים בקיפול של 50/50 מגביל מהירות, לא (קרוז-קונטרול) "חזק" ביחס לרכב במשקל של 865 קילו הוא מרכבי המיני ו/או הסופר מיני הזריזים ביותר, גם במהירות בין עירונית, ועל כך אפרט בהמשך. מושב נהג נוח, שגם מתכוונן לגובה הרע הרכב רועש, מעל מהירות של 70 קמ"ש הרעש מתגבר- מאוד!, עיקר הרעש הוא רעשי כביש, רעשי המנוע והרוח נמצאים- אבל לא מפריעים במיוחד כמו שאמרתי בהתחלה, היו כמה זמזומים בקבינה, הרעש הכי בולט הגיע מתא הכפפות- הוא לא היה נסגר מספיק הדוק, טיפה ספוג ודבק דו צדדי והבעיה נפתרה. מערכת המולטימדיה- מציגים אותה כמערכת מתקדמת, אבל בפועל זאת מערכת מאוד ישנה ומוגבלת, מיוצרת על ידי פיאוניר לטויוטה- ואין תמיכה בעברית וככל הנראה לא תהיה. כאשר חוסר התמיכה מתבטא לא רק בחוסר שפה בתפריטים אלא בחוסר היכולת להציג עברית כלל, השפה העברית מוצגת כריבועים (אולי רק חסר גופנים...) וזה מפריע בהצגת שמות השירים ובעיקר באנשי הקשר, אין אפשרות לדעת מי מחייג או לחייג דרך המסך מגע. בנוסף המערכת גם תומכת בשיקוף מסך, אבל רק במכשירים מאוד מתקדמים- כמו "אייפון 4S וגלאקסי S3..." פתחי המזגן, אין פתחי מזגן אמצעיים- בקיץ זה לא בעייתי, הרכב מתקרר מאוד מהר אבל בחורף זה יותר מורגש, הייתי רגיל לכוון את פתחי המיזוג לכיוון ההגה כך שהאוויר החם יגיע בדיוק לכפות הידיים, אבל בהעדר פתחים מרכזיים זה לא אפשרי וזה חסרון לא קטן במזג אוויר קר. הגיר, אני לא מדבר על יחסי העברה או משהו כזה אלא על תפעול הקלאצ' וידית ההילוכים, הקלאצ' נוראי- חסר תחושה לגמרי, מאוד קשה למצוא את הנקודה ולזחול בפקקים. ידית ההילוכים- היא ארוכה מידי, וזה גורם לשתי תופעות לוואי- הידית מרגישה גבוהה מידי ומהלך הידית ארוך מידי. לסיכום, הרכב משמש אותי לנסיעות בין עירוניות, במהירות של 90 קמ"ש הוא נמצא על כ2,500 סל"ד ובמהירות של 110 על כ2,900 סל"ד כך שגם אם צריך להאיץ או לעקוף או לתפס עליה לא צריך לבחוש בהילוכים כי הרכב נמצא ב"sweet spot" בגלל ששיא המומנט מגיע בסביבות הסל"ד הזה, ולכן הוא גם שומר על חסכון יחסי במהירות הזאת. אם למישהו יש שאלות ספציפיות אשמח לענות נ.ב, הרכב לא יכנס לטיפול לפני מרץ, אבל ברגע שיכנס אעדכן לגבי עלויות וכו'

כתבה באתר של גיל מלמד באופן אישי, אני לא הכרתי, אבל מסתבר שיש תקלה במערכת האוראה, לכאורה. לעיתים לובינסקי ואף פיג'ו עצמם, מכירים בתקלה ולעיתים לא. מעניין מה יקרה. ואני אנצל את הפוסט הזה על יצוגית... מישהו יודע מתי אמורה להתנהל היצוגית נגד קרסו?.

אז יש לי פיג׳ו 306 2001 (אני יודע שלא שווה לתקן אותה אבל בכל זאת אני מתקן כי היא אצלי 20 שנה) הרכב לא מניע, סטרט עובד - פירקתי את הפילטר אויר והצלחנו להניע עם ספרי קרבורטורים (ספרי הנעה). לאחר נסיעה קצרה אני לא מצליח יותר להניע עם ספרי קרבורטורים. החשוד העיקירי היה משאבת דלק - הוצאתי אותה וזה נראה שהיא עובדת - שואבת דלק ומהצד של המנוע הדלק באמת מגיע. המוסך בהתחלה אמר לי להשיג משאבת דלק חדשה, מצאתי אחת אבל אם היא עובדת אני לא יודע אם שווה להחליף אותה. הפרפר לקרבורטור נפתח - לא יודע אם שווה לפרק את הבית מצערת מה יכול להיות עוד? המלצה למוסך שמבין בקרבורטורים ומערכות דלק באזור יפו גם יעזור

אהלן, לאחר שנים של שימוש ברכבים יפניים (סובארו DL, טויוטה קורולה 01' וטויוטה יאריס 14' - אני יודע, אין ולא יהיה כמו הסובארו 😉) , החלטתי לעבור לרכב צרפתי. כמו כל אדם שמבין קצת ברכב או בעצם אפילו לא מבין מבין טיפה יודע - רכב צרפתי? = אמינות של דחליל (סליחה אם פגעתי במישהו 😅), בכל אופן אני רוצה להבין קצת לעומק מאיפה זה מגיע כל הסטיגמות האלו וסיפורי האימה ששמעתי, בייחוד על מערכות חשמל למיניהן שלא ככ מורגשים ברכבים יפניים... חשוב לציין, אני לא מחפש עכשיו ג'יפון 5008 שהרגע יצא מהמפעל, להיפך, אני מחפש רכב יד 2 במצב סביר מ2011-2016, בעדיפות לסופר מיני/ רכב פשוט, אז אני אשמח אם יש מישהו שיוכל להסביר לי למה בעצם יש סיפורי אימה כאלו? האם רכבים צרפתיים באמת חולים בחשמל? או בכלל בכל דבר? ברור לי שכל רכב הוא לא נהרס כשמטפלים אבל אני מדבר על בעיות שהם מעבר לטיפולים תקופתיים אלא תקלות מפתיעות כביכול. תודה לכל העונים!!!

אני מעוניין לקנות פיג'ו 208, הבנתי שלרכב הזה היה לו תקלה נפוצה עם הממיר ועכשיו יש לו את התקלה עם הרצועת טיימינג. בין איזה דגמים קיימת את הבעיה עם הממיר ובין איזה דגמים קיימת את הבעיה עם הרצוע? האם יש עוד בעיות נפוצות לרכב הזה? תודה רבה.

מאמר זה מתפרסם עם תוכן מעודכן שבעבר העליתי כפוסט באחד השרשורים בפורום. עלה בדעתי שמן הראוי לפרסם את אותו תוכן אבוד כמאמר על המוניות הארוכות, שחלקנו זוכרים היטב מסתובבות בכבישים לפחות עד התחלפות המילניום. החל משנות החמישים המוקדמות, שלט קונצרן קרייזלר בשוק המוניות הרגילות וה"ארוכות" עם מותגי דה-סוטו וקרייזלר. להלן דוגמאות לרכבים אלו, למשל שתי תמונות שצולמו ליד היכל התרבות בתל-אביב: הנה תמונה שצולמה מעל כיכר השעון ביפו: ועוד אחת, לכיוון מקדש הבאהיים בחיפה: בשנות השישים עודכנה הדה-סוטו וכמובן כללה גירסה ארוכה: ועל אף דכיעת המותג, השליטה של קרייזלר נמשכה עם פליימוט' פיורי: מרצדס גם הם יוצגו עם ה-W111, אם כי בכמויות זניחות בשנות השישים: סטודהבייקר בהרכבה ישראלית גם כן נכחו: ואפילו פיג'ו: היה גם פיאט ארוך, שתמונה שלו לא מצאתי. הצ'קר מראתון, המונית האולטימטיבית (לפחות מסרטים אמריקאיים), תפסה נתח שוק רציני כשקרייזלר איבדו עניין פה. להלן תמונות ממפגש מועדון החמש שבו הושק מראתון קצר, אבל הופיע גם הדגם הארוך, משופץ כמונית "שירות" ישראלית למהדרין: ובתא הנוסעים, על זה ישבתם בשנות השישים\שבעים בקווים שנסעו בין חיפה לתל-אביב לירושלים: הפריצה הגדולה של מרצדס בשוק המוניות הארוכות (והמוניות בכלל) אירעה בשנות השבעים, עם הגעת דור חדש של ישראלים, סלחן יותר כלפי תוצרת גרמנית, ואחרי שצ'קר היו טפשים מספיק בשביל לדחוף את מנוע הדיזל הרעוע של GM למוניות ולחסל סופית את מוניטין האמינות המופלגת שהיה להן. שאר המתחרים נעלמו קודם לכן וצריך להודות - מרצדס היו מודרניים, נוחים ומתקדמים הרבה יותר עם ה-W114, שאותם אני זוכר מצוין מסתובבים עד אמצע-סוף שנות השמונים: שליטת מרצדס בשוק המקומי הפכה לכמעט-בלעדית עם הופעת ה-W123 האלמותי, שכבר היה חלק בלתי נפרד מילדותי: כמו גם המחליף שלו, ה-W124 (כהערת אגב; לתפיסתי, יחד עם ה-W126 שהיה ה-S-CLASS של אותה תקופה, ה-W123 וה-W124 הן שלושת המכוניות הטובות ביותר ש-MB איי פעם יצרו - ever): יבואנים אחרים ניסו לרכב על ההצלחה של המרצדסים הארוכים עם מכוניות כגון האופל אומגה המוארכת (לא מצאתי תמונה), אך זה היה מעט מדי ומאוחר מדי. גם כך, סיימו המוניות הארוכות את תפקידן ההסטורי בשל כניסת המסחריות-מוסבות-למובילי נוסעים (ספרינטר\קראפטר\טרנזיט\דוקאטו וכו'). הללו תפסו בהצלחה את מקומן של המוניות הארוכות, שיותר לא חזרו לשוק. אסיים בתמונה שפורסמה בשרשור הזה, שצולמה בשנות התשעים ליד חניון שער שכם- ערב רב של מרצדסים ארוכים, בעיקר מסוג W123 אבל יש נוספים: האמת? יש כאן אפילו אופל אומגה מאורכת יחידה- חפשו ותהנו. לצפייה במאמר המלא

בסקירות הקודמות, הזכרתי מכונית שדווקא נגזרת שלה אמורה להיות מוכרת או אפילו זכורה לחובבי רכב ישראלים. הגיע הזמן שאתייחס אליה ביתר פירוט ואכסה עוד טפח בסקירת המותגים הבריטיים, במקרה זה תחת הסתעפות עסקיה של קרייזלר, שניסו לרכוש לעצמם נתחי שוק באירופה ולהתמודד מול שתי הענקיות האמריקאיות האחרות, פורד ו-GM. קוראי הסקירות הקודמות הקשורות לקרייזלר-אירופה (בעיקר רכבי קבוצת רוטס תחת הילמאן- האימפ, ההאנטר והאבנג'ר) ייתכן וזוכרים את השתלשלות העניינים, אבל למען הדורות הבאים, אשוב ואזכיר את ההיסטוריה לשם הקונטקסט; קרייזלר בילתה את שנות השישים באיסוף של מותגים כדי ליצור את "קרייזלר-אירופה", שנשענה על שרפרף תלת-רגליים (לא-שוות) המכיל את סימקה (Simca) בצרפת, קבוצת רוטס (Rootes) בבריטניה ובאריירוס (Barreiros) בספרד. החברות הללו על שלל מותגיהן ייצרו יחדיו ערב רב של מוצרים שונים ומגוונים, לרוב בלי כל קשר ביניהם. סימקה ייצרה את ה-1000 הקטנה עם המנוע האחורי, ה-1100 שהייתה האצ'באק בעלת מנוע רוחבי והנעה קדמית (והייתה תבנית עבור הפולקסוואגן גולף לכל דבר ועניין), וה-1301/1501, סדאן ארבע-דלתות גדולה ושמרנית בעלת הנעה אחורית. המפתח לסיפור האלפין הוא הצלחתה הפנומנלית של ה-1100 כמגדירת קטגוריית ההאצ'באק המשפחתי האירופאי- הנעה קדמית, מנוע רוחבי עם תיבת הילוכים בסופו ושלוש או חמש דלתות; בשנת 1973 בקרוב ל-300,000 יחידות יוצרו, ה-1100Ti משנת 1974 הייתה כנראה ההוט-האצ' הראשונה, ולא בלתי נמנע שנגזרת של ה-1100, המאטרה ראנצ'ו, הייתה אחראית לפורמט רכבי ה-SUV הקומפקטיים\ קרוסאוברים. רוטס ייצרו את האימפ (Imp) הקטן בעל המנוע האחורי, ההילמאן אבנג'ר (Avenger) בגודל בינוני, ההילמאן האנטר (Hunter) המעט גדול יותר, רכבי האמבר (Humber) גדולים שהיו שאריות משנות חמישים, ולינאפ של רכבים מסחריים ומשאיות, שנמכרו תחת מותג קומר (Commer) ואח"כ דודג'. באריירוס הרכיבה את הדודג' דארט וייצרה מנועי דיזל ומשאיות עבור השוק הספרדי המקומי. כל החברות הללו נאספו תחת שליטת קרייזלר עד שנת 1969, והחל מסוף שנות השישים, רכבים שונים בקבוצה הדגימו את השפעת ונוכחות קרייזלר; בבריטניה, האבנג'ר משנת 1970 היה במימון קרייזלר, כמו גם הקרייזלר 180 שהיה בתכנון אנגלו-צרפתי ובייצור צרפתי (וכישלון מכירתי טוטאלי). מהסיכום הנ"ל, ניתן להבין שבדיוק בחלק המרכזי של השוק, חל קונפליקט סביב הסימקה 1100 בעלת ההנעה הקדמית וההילמאן אבנג'ר הקונבנציונאלי, כמו גם הצורך להחליף את המכוניות הגדולות במעלה סולם הדגמים של סימקה\הילמאן, עקב התיישנותן הממשמשות ובאות של ההילמאן האנטר והסימקה 1301/1501. בבריטניה, מכוניות ההנעה הקדמית של BMC גרמו להאנטר להיראות ארכאי, בעוד שהווקסהול וויקטור (Victor) FD והפורד קורטינה דור שלישי גרמו לו להיראות שמרני מעל ומעבר- בשלב זה מנועי OHV וקפיצי עלים היו הטכנולוגיה של אתמול. בצרפת, פורמט ההנעה האחורית של הסימקה 1301/1501, היה גם הוא עייף נוכח מתחרות כמו הרנו 12 או 16 ופיג'ו 304, שלא לדבר על סיטרואן GS. הפיג'ו 404 אמנם הייתה דומה קונספטואלית, אך נמכרה במיקוד גבוה יותר בשוק. בדומה לפרויקט הקרייזלר 180, צוותי תכנון בריטיים וגם צרפתיים נדרשו למצוא פתרון לעניין בנפרד. ההצעה הבריטית התבססה על הילמאן אבנג'ר סטיישן, שהולבש במרכב האצ'באק ועבורו יועד אותו מנוע שתוכנן עבור ה-180, בנפחים של 1.6, 1.8 ו-2.0 ליטרים. האבנג'ר היה מודרני יותר מההאנטר, עם היגוי rack and pinion ומתלה אחורי מבוסס קפיצי סלילים, ובאופן מסורתי אצל רוטס, היה מוצר שבמידה רבה הובל עיצובית לא פחות ממכאנית. סימקה הגישו הצעה משלהם לרכב במבנה האצ'באק עם הנעה קדמית שעתיד היה להשתמש במנועי הקרייזלר 160/180/2.0. לשתי ההצעות היו יתרונות ראויים, כמו גם עלויות משמעותיות. אבל כעת, שתי החברות, סימקה ורוטס, עמדו לגלות שעד כמה שכיסי קרייזלר היו עמוקים בהרבה משל שתיהן, הם לא היו עד כדי כך עמוקים. גם לוחות הזמנים המוצעים ע"י הצוותים לא היו סבירים. בשנת 1972, הגדירה קרייזלר סופית את הפתרון המועדף- להאריך את הסימקה 1100. מאחורי ההחלטה עמד היגיון פשוט; ה-1100 הייתה מכונית מוצלחת, מצליחה ובעלת יכולות טובות, והמרכב היה קל דיו בסטנדרטים דאז. היה מקום למתוח את מנוע ה-1100 (בסופו של דבר) עד 1592 סמ"ק, ,תפיסת ה"סימקה בתצורת האצ'באק" כבר הייתה מקובלת בחלקים ניכרים באירופה (צרפת, בלגיה, הולנד ולוקסמבורג) וגם נראתה כתצורת המרכב המועדפת בשנים הקרובות באירופה, אפילו בבריטניה השמרנית וחובבת הסדאנים; בשלב זה כבר נמכרה האוסטין מקסי וגם הרנו 16 מכרה באופן יציב, גם אם לא במספרים גבוהים במיוחד, ונחשבה למוצר יעיל ומכובד. ארכיונים של BLMC (בריטיש ליילנד) ו-ווקסהול מדגימים חשיבה דומה שיושמה על דגמים רבים. כדוגמא, דגמי הסטיישן של הווקסהול ויוה (Viva) והויקטור (Victor) יכלו להיחשב כהאצ'באקים וזכורות הביקורות השליליות שקיבלו מכוניות כמו האוסטין אלגרו או הליילנד פרינסס שלא קיבלו דלת חמישית, למרות שעוצבו כהאצ'באקים. בנוסף, שמועות על רובר בתצורת האצ'באק הסתובבו בתעשייה, וסביר לחלוטין שהן לא נעלמו מאוזני אנשי קרייזלר-בריטניה. כך הונחו אבני הבניה עבור מוצר בשיתוף אנגלו-צרפתי; תכנון צרפתי בעיצוב חיצוני בריטי המיוצר בצרפת, יחליף באופן ישיר את הסימקה 1301/1501 ויתמוך, מתוך כוונה בהמשך להחליף, את משפחת ההילמאן האנטר\Arrow. התכנון ההנדסי היה פיתוח הגיוני של ה-1100. בסיס הגלגלים גדל בסביבות 7.5 ס"מ, מפסק הגלגלים, כמו גם הרוחב הכללי, גדלו אף הם והמתלה האחורי מסוג מוטות-פיתול הוחלף בזרועות עוקבות וקפיצי סלילים. המתלים הקדמיים נותרו בתצורת מוטות-פיתול, והמנוע על תיבת ההילוכים נמשכו בשלמותם מה-1100. המנוע הבסיסי היה גרסת ה-1294 סמ"ק של היחידה המוכרת של סימקה משנת 1961, בעלת ארבעה צילינדרים ושסתומים עיליים (OHV), שלראשונה הותקנה בסימקה 1000 הקטנה בעלת המנוע האחורי ולאחר מכן בסימקה 1100 בנפח 1118, ועבר גלגלים שונים עד ל1100Ti של שנת 1974. עבור המכונית החדשה נוספה גרסה בנפח 1442 סמ"ק בעלת 85 כ"ס, שהייתה יותר חזקה ובעלת מומנט גדול יותר מהיחידות המקבילות בפורד, ווקסהול, בריטיש ליילנד, פולקסוואגן או רנו וכל זאת במכונית שלא שקלה יותר מיריבותיה. הביצועים בקו ישר, במיוחד במכוניות עם המנוע בנפח הגדול, היו תחרותיים לחלוטין. אחד הדברים שמעולם לא השתנו בהעברת מנוע ה-1100 למכונית החדשה היה זיזי קאמשאפט רועשים. לא משנה עד כמה כוונו באופן מקצועי, בתוך כמה אלפי מיילים שב נשמע אותו רעש ייחודי האופייני לזיזים משוחררים. וזה לא כאילו שאר המכונית הייתה שקטה במיוחד- אפילו ללא אותם זיזים סוררים, המנוע תמיד נחשב לרועש ומחוספס. עיצוב המכונית היה חדש כולו, ללא קשר למוצרים קודמים של סימקה או רוטס. הוא בוצע בבריטניה במתקן הישן של רוטס בקובנטרי, תחת הנחייתו של המעצב רוי אקס (Roy Axe), היושב על מכסה המנוע בתמונה למעלה. למרות שלא היה מקורי או פורץ דרך, תוצאת העיצוב הייתה נאה דיה, ובעיקר- הרכב הצליח להיראות חדש אך ללא אלמנטים חדשניים ש"יפחידו" קונים פוטנציאליים. מצד שני (במיוחד לאחר מתיחת הפנים משנת 1980), גילו של הרכב החל להיראות מבוגר יחסית מוקדם יותר. אם המתקדמים בינכם רואים קשר עיצובי ללאנצ'יה בטא ברלינה ופולקסוואגן פאסאט מדור ראשון, אתם לא לבד. וכפרט מעניין, לראשונה בקטגוריה נמכר רכב עם פגושי "שרף" (Resin) לבנים שהוצגו לראשונה ברנו 5 המקורית. תא הנוסעים וסביבת הנהג תאמו לעיצוב החיצוני, והיו המילה האחרונה בעיצוב ואבזור. בהשוואה למכוניות סימקה ורוטס הקודמות או המתחרים, תא הנוסעים היה נאה מאד ומרווח ביותר. כמובן, מושב אחורי מתקפל היה סטנדרטי (כי האצ'באק) והמתלים כוונו להתאים לסטנדרטים הצרפתיים הרגילים, כלומר רכים עם מהלך ארוך מאד. דווקא המושבים במכוניות מייצור ראשוני היו נוקשים, והעניקו שילוב יוצא-דופן אך נוח של נסיעה רכה ובעלת זוויות גלגול גדולות תוך ישיבה נטועה היטב במושב. וכן, ידית ההילוכים תמיד הייתה ארוכה מאד: הסימקה 1307 הוצגה לציבור הרחב לראשונה בתערוכת המכוניות של פאריס באוקטובר 1975 ובסוף אותו חודש, הוצגה לציבור הבריטי הקרייזלר אלפין (Alpine, שם ישן מתוך מותגי רוטס) בתערוכת המכוניות של לונדון. התגובות היו חיוביות בשתי ההשקות, והייצור החל בספטמבר; בצרפת החלו המכירות מידית ובבריטניה, החל מינואר 1976, עם תוצאות מעט שונות בין שתי המדינות. בצרפת, שם החליפה המכונית את הסימקה 1301/1501, היא הייתה הצלחת מכירות עד כדי קשיים לספק את הביקוש. עד מאי, יותר מ-1000 יחידות יוצרו ביום ובסביבות 250,000 יחידות יוצרו בטווח של מעט מעל שנה. לעומת זאת בבריטניה, המכירות טפטפו בקצב של כמה אלפים בחודש. בצרפת, למי שרצה לעלות מהסימקה 1100 המצליחה והאהודה, המכונית הייתה התקדמות טבעית וברורה ואכן בתחילה, שווקה תחת מותג וסמלי סימקה ולא קרייזלר. בבריטניה בה המכונית לא החליפה אף רכב (פרט אולי לסימקות המיובאות במספרים נמוכים), אך תוך צפי שתשלים את האבנג'ר וההאנטר, היא נתפסה כהאצ'באק צרפתי בעל הנעה קדמית ומנוע בנפח קטן- כולם מאפיינים שהנמיכו את סיכוייה לקרוץ לשוק המוסדי המבוסס כל כך בבריטניה. הפורד קורטינה הייתה הרכב הנמכר ביותר באותן שנים, המוריס מרינה עדיין מכרה במספרים יפים ואפילו ווקסהול האנדרדוג, שהיו בתחילת מהפכת החלפת הליינאפ באותן שנים, קיבלו מחמאות על הקבאליר דור ראשון החדש. כמובן, היו מתחרים רבים אחרים; פולקסוואגן פאסאט, פיאט 131, רנו 16, סיטרואן GS, דאטסון בלובירד (Bluebird), טויוטה קארינה- האלפין נכנסה לחלק התחרותי ביותר בשוק. ההאצ'באק המוביל היה האוסטין מקסי, שתמיד היה הבחירה הייחודית או האמיצה, תלוי במתבונן... מאמץ שיווקי רב הושקע בלנסות להפוך ליתרון את ההבדלים בין האלפין למתחריו הקונבנציונאליים, ולשווק אותו ואת תצורת ההאצ'באק כ"מכונית לשבעת ימי השבוע", כפי שנרשם בסלוגן: " The Seven Day a Week Car". למעשה, השיווק התמקד בלמכור את רעיון ההאצ'באק ואח"כ את ההאצ'באק הספציפי הזה. תגובת העיתונות הייתה חיובית בגדול, אך לא יצאה מגדרה. מבחן הדרכים הגדול הראשון של אוטוקאר, אמנם היה אוהד אך הזכיר, בדרך העקיפה הרגילה של עיתונות הרכב הוותיקה, את רעשי המנוע הנוכחיים- איך אומרים? צריך לקרוא בין השורות. נושא הרעש היה קיים לאורך כל שנות הייצור, אם כי מכוניות מאוחרות יותר זכו לבידוד רעשים מוצלח יותר והילוכים גבוהים ארוכים יותר, שהקלו במעט על הבעיה. במבחן משלו, מיקם המגזין CAR את האלפין מעל לרנו 16 ופולקסוואגן פאסאט, אם כי בהפרש קטן תוך ציון תנוחת נהיגה בעייתית ו"מחסור בעידון" (רעשי מנוע, נו...). אבל למרות הביקורות החיוביות ברובן, עדיין היה קשה לקרייזלר-בריטניה למכור את המכונית, שלא התאימה לכל טעם. ובמיוחד עמד העניין לרועץ לאור הקשיים הפיננסיים של החברה האם, שעמדה בפני שוקת שבורה- כמובן לא ניתן היה להבין את זה מסרטון ההדרכה לדילרים: בינואר 1976, אחרי מו"מ מפרך, הגיעו הנהלת קרייזלר וממשלת בריטניה להסכם סביב עתידה של החברה במדינה. בתמורה לחילוץ פיננסי, הסכימה קרייזלר למספר פעולות, ביניהן הרכבה מקומית של האלפין בבריטניה (שיוצר עד אז בצרפת). כך, החל מאוגוסט 1976, החלה הרכבה של האלפין בקובנטרי מתוך קיטים להרכבה שנשלחו מצרפת- מודל הייצור הזה המשיך באותו מקום עד 2006, אז הסתיים כבר תחת בעלות פיג'ו שייצרה באותו האופן בבריטניה כמה וכמה רכבים. עוד בשנת 1976, זכתה המכונית בתואר "מכונית השנה" האירופאי, אולי להפתעתם של כמה וכמה- זה כמובן תלוי במידת המהימנות שאתם מעניקים לפרסים מסוג זה: עדיין, יותר מ-250,000 יחידות יוצרו בשנת 1977, שהעניקו לה בסביבות 7% מהשוק הצרפתי ומלבד זאת, גרסאות נוספות עם אבזור יוקרה ותיבות אוטומטיות הלכו ונוספו כל הזמן, כמו גם גרסה של מנוע סימקה בנפח 1.6 ליטר החל משנת 1979. אבל המכירות הגיעו לשיא ממנו כבר לא הייתה עליה- בשנת 1978 יוצרו בסביבות 160,000 יחידות ובשנת 1979, רק 112,000, חלק בשל העדפת הקונים את הקרייזלר הורייזון החדש יותר, גם הוא נגזרת של הסימקה 1100. כזכור מסקירות קודמות, בשנת 1978 הגיעה קרייזלר-אירופה לסופה, וכל העסק (כולל החובות) נמכר לפיג'ו תמורת דולר אחד. קרייזלר עזבה את אירופה כשזנבה בין רגליה. שנה אחר כך, נעלמו שאריות סמלי קרייזלר וסימקה מהמכוניות והוחלפו בסמלי טלבו (Talbot), מותג אנגלו-צרפתי וותיק שהוקם לתחייה: קצת לאחר מכן, בסוף 1979 התבצעה מתיחת הפנים המשמעותית היחידה בחיי המכונית עבור דגמי 1980 ואילך- פרופיל החזית הייחודי הנטוי בזווית שלילית, הוחלף בחזית "ישרה" יותר, כמו גם בפנסים שונים. הפנסים האחוריים הוגדלו, כמו גם הפגושים מלפנים ומאחור: שינויים מינוריים חלו בתא הנוסעים ובוצע ערבוב-מחדש של הליינאפ עם הרחבת ההיצע של מנוע 1.6 ליטרים. הגה כוח, שהיה אז יוצא דופן בקטגוריה, נהיה סטנדרטי כמעט בכל הדגמים בכדי לפצות על ההיגוי הכבד בעל יחס-ההעברה הנמוך- כנראה שגם תנוחת הנהיגה המגושמת תרמה לעניין. השינוי הגדול ביותר שחל בשנת 1980, היה הופעתה של גרסת הסדאן, אשר שווקה בשם טלבו סולרה (Solara). מבחינה טכנית-הנדסית, המעבר מהאצ'באק לסדאן היה פשוט דיו, עם שימוש באותו תא נוסעים ואותן דלתות: היא מוצבה מעל לאלפין, ובבריטניה נוספה לה רמת אבזור עליונה חדשה בשם SX, שכללה את כל האופציות שטלבו יכלה להציע, כולל מחשב דרך שהיה חידוש מסעיר באולמות התצוגה דאז. סוף סוף אפשר היה להוציא לגמלאות את ההילמאן האנטר, שגם כך מכירותיו היו מינימליות זה מספר שנים. בתחילת שנות השמונים הייצור הממוצע לשני סוגי המרכבים היה בסביבות 100,000 יחידות לשנה. בבריטניה סדרה של מאמצים להגדיל את המכירות הולידה גרסאות בשמות שונים, כולם רכבים-לשעבר של רוטס ז"ל: ארוו (Arrow), ווג (Vogue), סקפטר (Sceptre), מינקס (Minx) וראפייר (Rapier)- כולם נטלו את תורם והתנוססו על המכונית. כך או כך, חיים קלים לא ציפו לרכב בשוק- היריבים רק נהיו מוצלחים יותר משך השנים. הווקסהול קאבליר (אופל אסקונה) הלך והתחזק לאורך השנים, בייחוד הדור השני החדש משנת 1981; הפורד סיירה משנת 1982 גרמה לסולרה להיראות עתיקת יומין; הפאסאט והג'טה גם הן מכרו יפה בבריטניה ואפילו מתוך משפחת PSA, הסיטרואן BX שיפרה את קונספט האלפין האצ'באק המקורי, והפיג'ו 305 הסדאן נחשב לאיכותי יותר מהסולרה. מה לא ניסו כדי למכור את המכוניות באיזשהו רווח? להלן דוגמא: הסולרה מינקס 1.3 הייתה הדגם הנמוך ביותר בסולם רמות הגימור, אבל טלבו-בריטניה עלו על רעיון; להפשיט עוד יותר כמה מינקסים מאבזור כמו הגה-כח, לבטל פיצ'רים בתא הנוסעים, להסיר עיטורי כרום שונים, להתקין טאסות קטנות (מרכז גלגל) ולא מלאות כדי להוריד את המחיר אף יותר- ולהעמיד אותן על במות באולמות התצוגה של הדילרים השונים. לקוח שנכנס והתעניין, קיבל תשובה מאיש המכירות שהדגם אזל והנה במקומו אפשר לרכוש "ראפייר", שכמובן שב והחזיר את כל האבזור החסר בתוספת כסף, כמובן (אתם חושבים שהשיטה הומצאה בישראל?...). הכוונה הייתה לספק מכונית אחת לתצוגה עבור כל דילר, שבסופו של דבר תחזור לטלבו ותימכר לחברת ליסינג או תשמש מי מעובדי החברה ולא תגיע לציבור הרחב. מסתבר שכמה מכוניות נמכרו בכל זאת ללקוחות מזדמנים והנה דוגמא לאחת ששרדה וכפי שהוזכר בסקירות הקודמות העוסקות בטלבו, גם בישראל נמכרה הסולרה: אבל עד 1983, פסק הייצור בצרפת ונותר פעיל רק בבריטניה וספרד, שם יוצרה רק גרסת הגה שמאלי לשוק המקומי שם הייתה לסולרה עדנה בתור מונית. בסוף 1985, פסק הייצור לחלוטין. שמועות טוענות שהאלפין הוא הבסיס לעיצוב המוסקוביץ' אלקו (Moskvich Aleko) 2141: וויזואלית ישנו קשר ברור, אבל מעט מאד ראיות קיימות, אם בכלל ,על קשר ממשי ו-וודאי שלא שותפות עם מוסקוביץ' בנוסח הקשר פיאט-לאדה. חוץ מזה, יחידת ההנעה שונה לחלוטין, עם מנוע אורכי ומתלים קדמיים מסוג זרועות מקפרסון. אז אולי יש כאן העתקה, אבל אפשר להתייחס לזה כצדק פואטי, היות והאלפין עצמו דומה באופן חשוד לטטרה 613 בעיצוב ווינלה (Vignale): סופו של דבר, הלקח הנלמד מהמכונית הוא, אם תרצו, אפקט "כאבי הגדילה" בדרכים שונות; לבנות מכונית גדולה יותר מהסימקה 1100 המבוססת עליה ועל מנועה לא היה קל כפי שנראה בתחילה. ובאותה מידה, רצון קרייזלר-אירופה לגדול ליצרן משמעותי יותר מרוטס, סימקה ובאריירוס גם הוא לא היה פשוט וללא סיבוכים. גם שילוב התוצאה, האלפין\סולרה, למציאת מקום טבעי בקבוצת פיג'ו-סיטרואן, היה קשה לא-פחות. והכשלון העיקרי, אותו מדגימה המכונית, היה הכניעה המוחלטת של קרייזלר בפני פורד ו-GM באירופה. לצפייה במאמר המלא

אהלן, אז שוב חוזר לכתוב פוסט נוסף על פיג'ו 208 (כבר מרגיש ממש בלוג בפורום הטכני). הפעם בעניין הקירור של המזגן. בערך לפני שלושה שבועות הקירור שלו הפך ל-meh, לפעמים מקרר, לפעמים לא. וכשמקרר אז לא במיוחד. קפיצה זריזה לגבע, ומבדיקה מתגלה כי חסר גז. ממלאים והפעם עם זרחן (כדי למצוא דליפה, אם קיימת) ואני יוצא לדרכי. המזגן חוזר לקרר נמרצות, ואני שמח. מוסיף שבאותה גיחה החליפו גם את פילטר המזגן (הוא מגיע בשני חלקים, שניהם הוחלפו). השמחה היתה כאמור קצרה, והמזגן שוב הפסיק לקרר כמקודם. עוד גיחה לגבע והפעם מתברר כי היה ממש מעט גז במערכת. בחינה של הצנרת ובתא המנוע ואין זכר לאותו זרחן. האשם לכאורה, המאייד, כלומר היחידה הפנימית. אני שואל איך בודקים את זה, איך מוודאים לפני שמפרקים את הדשבורד כדי להגיע אליו. ואין לכך כל כך תשובה. הופנתי למזגניסט שגבע ממליצים עליו, וגם לאחר בדיקה שלו נראה כי האשמה נופלת על היחידה הפנימית. עכשיו, לפני שאני רץ לפרק את הדשבורד עם כל המשתמע מכך ולהוציא אי אלו אלפים על ההחלפה, אשמח לחוות דעת שלכם. האם התקלה במאייד היא הנחה סבירה? האם יש עוד דרכי איבחון במקרים כאלה? מכירים מזגניסטים מומלצים באזור תל אביב/ר"ג? תודה!

שלום לכולם אשמח לעזרתכם ברכישת רכב מיד 2 ברצוני לקנות רכב מיד 2. הדרישות: תיבת הילוכים אוטומטית שנים 2011-2014 מחיר 9000-22000₪ אמינות שתהיה טובה, לא בהכרח מצויינת אך לא גרועה. רכב נוח חסכוני עד 150,000 ק"מ עד יד שלישית בלבד ועכשיו השאלות: 1. האם 150,000 קמ לדעתכם נחשב הרבה לרכב מהסטנדרטים שציינתי? 2. האם תיבת הילוכים רובוטית תקפה גם לרישיון אוטומטי והאם כדאי לקנות? 3. אשמח שתמליצו לי על רכב מתוך הרשימה- סיטרואן C אליזה שברולט קרוז פיג'ו 301 פורד פוקוס סטיישן/סדאן MG 350 סיטרואן C4 רנו פלואנס פיג'ו 3008 שברולט סוניק פיג'ו 508 אופל אסטרה אופל אינסגניה *או אם יש הצעות לרכב אחר בסטנדרטים אשמח!* 4. באיזה רכב הייתם בוחרים מהרשימה/רכב להמלצתכם בסטנדרטים ולמה? תודה

שלום מעוניין לרכוש פיג'ו 2008 חדשה 2020, מישהו מכיר את הרכב? חוות דעת משהו? היו פעם בעיות עם פיג'ו שמעתי מישהו יודע האם יש היום בעיות גם? מה באופן כללי? איך הרכב הביצועים ואמינות? תודה

בסקירות האחרונות של ההילמאן אימפ וההילמאן האנטר, נבחן בין היתר תפקידן בדעיכה ונפילה של קבוצת רוטס וקרייזלר-בריטניה. אבל מה לגבי המכונית הנוספת בקשת הדגמים שקרייזלר ניסו לבנות בבריטניה בתחילת שנות השבעים, ההילמאן אבנג'ר? סיפורו המסתעף מתחיל מהמקור בקובנטרי, ממשיך לארה"ב (שם נמכר כפליימות' קריקט), מתפתח לנגזרת במימון ממשלתי עקב דעיכת היצרן, ומסתיים כהרפתקה דרום-אמריקאית שמעט ממנה היה ידוע בבריטניה בזמנה. סיפורו של האבנג'ר כולל לא-פחות מששה מותגים בסך הכל. כאמור בסקירות הנ"ל, בשנת 1966 הציגו רוטס את ההילמאן האנטר כמכונית קונבנציונאלית-שמרנית אך מעוצבת עם סטייל סביר, במרכבי סדאן וסטיישן: היא כוונה לנקודה בשוק הרכב, מעט מעל לפורד קורטינה וקרובה יותר לווקסהול וויקטור ולצמד תאומות הפארינה מבית BMC (מוריס אוקספורד ואוסטין קיימברידג'). היא הייתה מחליפה ישירה לסופר-מינקס שבעצמה הייתה גדולה במעט מהמינקס, מלך המכירות של רוטס באופן מסורתי. אמנם בתחילת הדרך נמכר האנטר בעל מנוע חלש יותר הממותג כ"מינקס", אך כעת נוצר פער משמעותי בקשת הדגמים בדיוק במיקום הכי חשוב של השוק. וכך לרוטס, שבשלב זה היו בתהליך הפיכה לקרייזלר-בריטניה, לא היה מתחרה מול רב-המכר הבריטי, ADO16 (אוסטין\מוריס 1100), או הפורד אנגליה והווקסהול ויווה. האבנג'ר (Avenger), שכונה פנימית "מכונית B" ושפיתוחו החל בשנת 1966, היה אמור להיות התשובה לכך, ולפני שהושק באביב 1970, תוכנן מאפס. המבנה הטכני היה די צפוי, עם מנוע ארבעה צילינדרים OHV המניע את הגלגלים האחוריים דרך תיבת-הילוכים בעלת ארבעה יחסים, היגוי מסוג מסרק, מתלי זרועות מקפרסון מלפנים ואולי החלק המעניין ביותר טכנית, מתלה אחורי בעל ארבע נקודות חיבור מבוסס קפיצי סליל. באותן שנים, רק לווקסהול ויווה היו מתלים מתקדמים יותר מקפיצי עלים, ויש לציין שמסורתית, רוטס מעולם לא ששו לאמץ טכנולוגיות מתקדמות בתחילת דרכן. יותר מכל, המנוע החדש והמתלים המתקדמים הוכיחו את השקעת קרייזלר בחברה. אחת ההשלכות של המתלה האחורי היה העיצוב, ולמעשה האריזה הכללית. המעצב טים פריי, אחד מאבות פרויקט האימפ, אמר כי המתלה הוביל למושב אחורי גבוה מהרגיל. כדי להשיג מרווח ראש ראוי, היה על חלקו האחורי של הגג להיות גבוה, ונוצר אתגר לעצב את חלקה האחורי של המכונית "שלא ייראה כאילו הוא הולך ונופל", לדבריו. פריי עיצב את הגג הגבוה עם חלון אחורי סוחף אל מתאר תא המטען (מזכיר מאד את הרנו 12 מאותה תקופה), והוסיף טאצ' ייחודי עם פנסים אחוריים בצורת מקלות הוקי: התוצאה הייתה בחלקה אופנתית, בחלקה הכרחית, אבל היא עבדה והעניקה מראה עכשווי למכונית, תוך שהיא פורצת את הגבולות העיצוביים של מוצרי רוטס הקודמים. השלכה נוספת של המתלים הייתה בסיס גלגלים של 249 ס"מ, כסנטימטר וחצי פחות מההאנטר, זאת למרות שהאבנג'ר היה כ-15 ס"מ קצר יותר ממנו באורך הכללי, ובעל מרחב פנימי לא-קטן בהרבה. המשקל היה נמוך מההאנטר הוותיק יותר ומרכבו היה קשיח יותר, אם כי בהמשך קרייזלר החליטו כי לא ניתן יהיה לפתוח פתח עבור המעוניינים בגג נפתח מסוג מלבני "אפטר-מארקט". כאמור המנוע ארבעה צילינדרים OHV בתכנון רוטס היה חדש לחלוטין, בנפחים 1250 ו-1500 סמ"ק וסיפק בין 53 ל-63 כ"ס, דרך תיבת ארבעה הילוכים ידנית או תיבת שלושה הילוכים אוטומטית של בורג-וורנר. הביצועים היו סבירים לחלוטין כנגד המתחרות הצפויות- פורד אסקורט, ווקסהול ויווה ומוריס מרינה- והתנהגות הכביש הייתה כנראה הטובה מכולן. למען ההגינות, צריך לציין שאף אחת מהמכוניות הללו לא היו מדהימות במיוחד, כצפוי מקומפקטיות משפחתיות בבריטניה של תחילת שנות השבעים. רמות האבזור נעו החל מה-DL הבסיסי, בעל רצפת שטיח גומי וספידומטר "פס", דרך ה-Super ועד ל-GL בעל לוח ארבעה-שעונים מלא, וריפוד ניילון מוברש (דמוי בד), בעצמו מהראשונים בבריטניה. הדאשבורד עוצב מתוך ראיה ארגונומית מתקדמת, כאשר המגבים והאורות נשלטו מחוגות גדולות, בנוסף לזרוע איתות\הבהוב. ההגה היה בעיצוב טיפוסי מאד לשנות השבעים, ובנוסף לעיטורי כרום וצלחות גלגלים מעוצבות, ל-GL היו ארבעה פנסים בחזית במקום שתי יחידות רבועות בדגמים הנחותים יותר. ייצור האבנג'ר החל את דרכו בריטון (Ryton), במפעל הראשי של רוטס ממש מחוץ לקובנטרי, אם כי חלקי המרכב (body pressings) נשלחו מהמפעל בלינווד (Linwood) שבסקוטלנד. המנועים ותיבות ההילוכים יוצרו בסדנאות סטוק (Stoke) שבקובנטרי עצמה. גרסת הסטיישן הופיעה באביב 1972, והעיצוב איבד מעט מהניקיון והקומפקטיות של הסדאן. שני הנפחים, 1250 ו-1500 הוצעו אבל לא ה-GL: באותו הזמן, הופיעה גרסה בסיסית במיוחד, בעלת רצפת שטיח גומי, ללא מגן שמש לנוסע וכיסא נוסע ללא-כיוונון כלשהו: באביב 1973, הופיעו לראשונה דגמי שתי-דלתות, בניהם 1500GT בעל ציפוי וויניל לשלושת-רבעי הגג שאפילו התאים לו עיצובית, ארבעה פנסים בחזית אבל ללא תוספת כ"ס: הכוח הגיע עם גרסת הטייגר (שם ישן שנלקח ממאגר השמות של רוטס), בסביבות 90 כ"ס ואפילו עד 110 כ"ס אם הוזמנה אופציית גל-זיזים תחרותי (competition). גם תא הנוסעים עבר שדרוג לרמת "ספורט" כחלק מהחבילה. שתי סדרות של טייגרים נבנו בשנים 1972-73, סה"כ בסביבות 700 יחידות, ומעט מאד מכוניות שרדו: קרייזלר בריטניה בחרו באבנג'ר טייגר לייצג אותם במרוצי הראלי, ועשו שימוש בקבוצה הממומנת על-ידם עם הצלחה מסוימת בקטגוריות המתאימות במרוצי הראלי הבריטיים. האבנג'ר ראלי היה אמנם מרשים בצביעת הכחול\לבן של קרייזלר, אבל כמתחרה לצד האסקורט RS המצליח הרבה יותר, הוא היה "עוד אחד": הצלחה מרשימה יותר נרשמה באליפות הבריטית למכוניות סאלון הפופולארית, ה-BTCC, כאשר אליפויות בקטגוריה A הגיעו בשנים 1974 ו-1976 מידיו של ברנרד אנט (Unett), שהתחרה בהילמאנים עוד משנות השישים, בימי רוטס טרום-קרייזלר: בסוף 1973, מנועי 1250 ו-1500 הוגדלו ל-1300 ו-1600, ובוצעו כמה שינויים באבזור ובעיטורים. בניגוד לשאר רכבי רוטס וקרייזלר, בבריטניה האבנג'ר נמכר אך ורק תחת מותג הילמאן. לא היה דגם של סאנבים (Sunbeam) במדינה, ובשום מקום בעולם לא נמכרה גרסת מותג האמבר (Humber). המכונית נמכרה במספרים מועטים ברחבי אירופה תחת מותג סאנבים, כאשר נפחי המנוע היוו את שם הדגם. הרכבה מקומית בוצעה בניו-זילנד, אוסטרליה ודרום אפריקה, בגרסאות מותאמות למקומיים. בדרום אמריקה, יוצרה גם גרסת טנדר. לקרייזלר היו שאיפות גדולות לשווק את המכונית בצפון-אמריקה כמתחרה לפורד פינטו, שברולט ווגה ועדר של יפניות תת-קומפקטיות, תחת השם פליימות' קריקט (Cricket). בנובמבר 1970 החל הקריקט להימכר בארה"ב כמודל 1971. כל המכוניות נמכרו עם מנועי 1500, ארבעה פנסים בחזית ובלמי דיסק מלפנים, שבבריטניה היו זמינים רק עבור מודלים מסוימים. אורות צד (כתומים), מושבים עם משענות גבוהות וזמזם עבור חגורות הבטיחות הבטיחו את עמידת הקריקט בתקנות הבטיחות הפדראליות. פליימות' שיווקו את המכונית על בסיס מאפייניה שנבעו ממשקלה הנמוך ואופייה הקומפקטי, והשפיעו על התנהגות כביש טובה, קלות תפעול ומרחב פנימי מצוין יחסית לגודלה החיצוני. צריך רק להתבונן בסמל שלה כדי להבין איך קרייזלר רצו שהמכונית תתפס בציבור הרוכשים: אבל מבחינת מכירות, המכונית הייתה כישלון; בשנת 1971 פליימות' מכרו 28,000 קריקטים לעומת 275,000 ווגות של שברולט ו-352,000 פינטו של פורד. חלק מהבעיה היה המחסור בכוח לעומת המתחרות, שגם הציעו תיבות אוטומטיות ראויות ומזגנים. בנוסף, איכות ההרכבה והעמידות היו גרועות יותר מ"רע", כאשר המכונית סבלה מדליפות מים וחלודה כבר בשנה הראשונה לחייה. בשנת 1972 נוסף יותר כוח למנוע באמצעות שני קרבורטורים ויחס דחיסה גבוה יותר, אבל אפילו זה לא עזר- מכירות 1972 היו פחות ממחצית מכירות 1971, ובשנת 1973 המכונית הוסרה לחלוטין מהשוק. השם קריקט המשיך לשמש את פליימות' בקנדה, עבור גרסת דודג' ממותגת-מחדש של מיצובישי קולט. באופן מוזר, בשנת 1971, אותה שנה בה החלו קרייזלר למכור בארה"ב את הקריקט, הם החלו למכור גם את הדודג' קולט, מיתוג מקומי של המיצובישי קולט, שגם הייתה בגודל דומה לקריקט: נוצר מצב של דו-קרב בין הקריקט תוצרת-בריטניה באולמות פליימות' לבין הקולט תוצרת-יפן באולמות דודג'. לא צריך לנחש הרבה כדי לדעת מי ניצח בסופו של דבר. בשלב זה, האבנג'ר נקלע בתוך הדעיכה של קרייזלר-בריטניה והתפרקות פעילויותיה האירופאיות מתוך משבר הדלק של 1973, בעיות וקשיים של החברה-האם בדטרויט, והכישלון במיזוג מותגים (רוטס, סימקה) ודגמים (האימפ, קרייזלר 180) לרוחב כל הפעילות האירופאית. בשנת 1975, קרייזלר הציגו אולטימטום לממשלה הבריטית; חילוץ פיננסי, הלאמה או סגירה. הממשלה מימנה את החילוץ בסכום של 162 מיליון ליש"ט (בסביבות 1.4 מיליארד היום), בכפוף לתוכנית שדרוג הרכבים; הסימקה 1307/1308 החדשה (שנמכרה בבריטניה תחת השם קרייזלר אלפין) תיוצר בריטון, האבנג'ר יישלח לייצור בלינווד, ההאנטר והאימפ ידעכו עד למותם הצפוי והאצ'באק קומפקטי חדש ייוצר בלינווד על בסיס פלטפורמת האבנג'ר: כך נולד הקרייזלר סאנבים (מותג ישן של רוטס שימש כשם המודל), שעוצב בידי רוי אקס (Axe) ועשה שימוש בזכוכית שטוחה כדלת אחורית. הוא כוון ישירות כנגד הווקסהול שבט והפורד פיאסטה הראשונה, שהקדימו אותו. הוא הכיל הרבה יותר חלקי אבנג'ר ממה שנראה במבט ראשון, כולל הדלתות של האבנג'ר שתי-דלתות ותא הנוסעים של האבנג'ר לאחר מתיחת הפנים בשנת 1976. אחד המנועים היה גרסה מוגדלת של מנוע האימפ. בהמשך, יוצרה גם גרסת הוט האץ' שהתפתחה לגרסת ראלי בעזרת חברת מכוניות הספורט לוטוס: מכונית הראלי הייתה מוצלחת מאד, ובשנת 1981 אף זכתה באליפות העולם, אם כי כבר תחת מותג טלבו (לאחר השתלטות פיג'ו על קרייזלר-בריטניה): בחזרה לאבנג'ר; מתיחת הפנים הראשונה והיחידה שלו בוצעה כאמור בשנת 1976, אחרי החילוץ: מאפיינים בולטים היו עדכון האחוריים (תוך נטישת הפנסים בצורת מקלות ההוקי), החזית (שעודכנה למראה הגנרי של קרייזלר-אירופה דאז), ותא נוסעים חדש שחלק רבות עם הסימקה 1307/1308. המכונית מותגה כעת כקרייזלר אבנג'ר, ויצאה לקרב מול הווקסהול קבאלייר החדש, פורד אסקורט דור 2, פורד קורטינה דור 4 (במידה מסוימת) ומוריס מרינה. האבנג'ר אולי נראה חדש והיה לו תא נוסעים מאד עדכני, אבל יריביו התקדמו גם הם ובעיות קרייזלר שתמיד ריחפו מעל, לא עזרו לו. בדיעבד, אפשר לשער שהסיבות היחידות בגללן ההאנטר והאבנג'ר לא הוחלפו ישירות בידי הקרייזלר אלפין (סימקה 1307/1308) היו השמרנות של שוק "מכונית חברה" הבריטי, והרצון של הממשלה הבריטית להחזיק את המפעל בלינווד שבסקוטלנד פתוח. האלפין משנת 1975 הייתה יכולה להחליף בקלות את ההאנטר והאבנג'ר 1600, והקרייזלר הורייזון (Horizon) שיצא בשנת 1978, היה יכול להחליף את האבנג'ר 1300. בכך הייתה נוצרת לקרייזלר-בריטניה קשת דגמים קוהרנטית וחדשה, כפי שהיה לקרייזלר-צרפת. בשנת 1978, מכרה קרייזלר את כל פעילותה האירופאית, כולל בריטניה, לפיג'ו, ונסוגה לארה"ב. מה שלא פורסם באותו זמן היה שלמרות שפיג'ו רכשו גם את מפעל לינווד, הם לא רכשו את הזכויות לקניין רוחני באבנג'ר, שנשארו בבעלות קרייזלר- והייתה סיבה לכך. בשנת 1971, החל ייצור של האבנג'ר במפעל קרייזלר בברזיל. הוא נמכר כדודג' 1500 והיה למעשה אבנג'ר 1500 עם פנסים אחוריים קונבנציונליים למראה ותיבה אוטומטית. גרסת 1800 נוספה מאוחר יותר, עם מנוע אבנג'ר מוגדל לנפח 1798 סמ"ק, שלא נמכר באירופה או בארה"ב. ברזיל קיבלה גם עיצוב מעודכן לגרסת שתי הדלתות, שכללה עדכון לחלק האחורי, ועתה דמה מאד לחלקה האחורי של הפורד אסקורט דור 2. פרט לכך שונתה החזית לזו שלאחר מתיחת הפנים משנת 1976, ולתוצאה קראו דודג' פולארה (Polara), שם שבעברו שימש דודג' גדול בצפון-אמריקה. הייצור נמשך עד 1981, אז פרשה קרייזלר גם מברזיל: בארגנטינה גרסאות סדאן וסטיישן נמכרו עם מנועי 1.5 ו-1.8 ליטרים, והיה גם דגם 1500GT בעל מנוע 1.8 ליטרים וקרבורטור כפול מבית סטרומברג. אבל סיפור האבנג'ר מסתעף הלאה אף יותר במדינה זו, שם נמשך ייצור המכונית עד 1991, הרבה אחרי שקרייזלר עזבה את המדינה. בשנת 1980 עזבה קרייזלר גם את ארגנטינה ומכרה הכול לפולקסוואגן, שהמשיכה בייצור המכונית, בתחילה תחת השם "דודג' 1500 מידי פולקסוואגן ארגנטינה" ואחר כך "VW 1500" ו-"VW 1800". שינויים נוספים בוצעו במהלך השנים, עם חזית חדשה, תא נוסעים מעודכן ותיבת חמישה הילוכים, עד שהייצור נפסק בשנת 1991. סה"כ יוצרו 300,000 יחידות בדרום אמריקה ובסביבות 700,00 יחידות בבריטניה. בחזרה בבריטניה; בסוף 1979, המכונית מותגה כטלבו (Talbot) אבנג'ר, תחת הזהות החדשה שפיג'ו ייעדו לכל מוצרי קרייזלר אירופה לשעבר, אם כי לא ברור עד כמה האבנג'ר בגרסתו זו שינה לרוכשים פוטנציאליים, שכבר לא היו שם. ייצורו וייצור הסאנבים בבריטניה הסתיימו בשנת 1981, מפעל לינווד נסגר לחלוטין והאבנג'ר לא הוחלף באופן ישיר. למעשה, מקומו בקשת הדגמים של קרייזלר-בריטניה נתפס שלוש שנים קודם לכן ע"י הקרייזלר הורייזון. אם כן, אחרי כל עלילות האבנג'ר מבית ומחוץ, ניתן להסיק כי עד כמה שהמכונית הייתה ראויה ותחרותית מול יריבותיה בשוק המקומי, זה עדיין לא היה מספיק. להיות טובה יותר מ-ויווה או מרינה לא הספיק, בין אם בבריטניה או באירופה, ו-וודאי שלא הספיק עבור השוק הצפון-אמריקאי. האבנג'ר יצא לעולם כשנתיים לאחר הסימקה 1100, מתוצרת הקרובים הצרפתיים של רוטס, שהתפתחה ב-1975 וב-1978 לשתי מכוניות שזכו כל אחת בתואר "מכונית השנה האירופאית", ומוצלחות עד כדי שאולי יכלו לעזור בהצלת קרייזלר בארה"ב (אם כי הסיכוי היה קלוש). וודאי ו-וודאי שהיו טובות יותר מהליינאפ של קרייזלר-בריטניה, עד הופעתן: וכך, סופו של האבנג'ר היה דעיכה בגלות בדרום-אמריקה, נשכח ע"י יוצריו ודחוי ע"י בעליו החדשים. View full מאמר

שלום ברשותי פיג׳ו פרטנר 2014 (תאומה של הברלינגו), להלן כמה תיקונים ושיפורים שביצעתי. אם מישהו רוצה הסבר מפורט אשמח לסייע. 1. החלפת ידית הילוכים + הכיסוי 2. תיקון נורת מזגן שרופה 3. התקנת כבל AUX למערכת המקורית 4. התקנת משענת יד 5. החלפת פילטר מזגן

במצב מעולה. טופל היטב ע"י ותיק הפורום ומוסך גבע. גיר שופץ לפני כשנה וחצי אצל אורן. נמכר עקב התרחבות המשפחה ועול כלכלי של החזקת שני רכבים. נמצא באיזור ירושלים. 4000 ש"ח.

שלום לפורום, אני מנסה למצוא רכב נוח (גם לי וגם לנוסעים), בטוח ושקט (שיהיה אטום כמה שאפשר, שאוכל לשמוע מוסיקה רגועה בזמן הנסיעה), אבל שיסחוב יפה, גם בעליות, בלי לשרוף יותר מדיי דלק, שישרת אותי נאמנה 5-10 שנים. לא מתכוון לנסוע יותר מ-10000 ק"מ בשנה. כנראה פחות. רוב הנסיעות יהיו נסיעות קצרות בעיר, ומדי פעם נסיעות משפחתיות בסופ"ש. מחיר בסביבות ה-50000, אבל יכול להימתח קצת, וקילומטראז' נמוך. היפניות קצת יקרות ושמעתי שפחות מרווחות, אז הסתכלתי על שברולט קרוז (פחות התלהבתי) ועל צרפתיות - סיטרואן C4 ופיג'ו 308 (אולי סטיישן, כי המחיר דומה ויש יותר מקום מאחור) שנת 2016 כאופציה מעניינת. המחירים בערך בתחום (לפחות אחרי מתיחה של התקציב), בעיקר אם אני לוקח מליסינג. ויש רכבים עם קילומטראז' יחסית נמוך. לאחרונה הציעו לי רנו מגאן סטיישן, מליסינג (גם כן 2016), בקצה הנמוך של התקציב, עם קצת יותר קילומטראז' - בערך 60000 ק"מ - וזה מאד מדגדג, כי המחיר נמוך בכ-20%, ואני לא רואה הבדל מהותי אחר בין המאפיינים, אבל אולי אני מפספס משהו משמעותי. האם יש טיפים או המלצה לאיזה כיוון לקחת את זה? אני בעיקר מתלבט בין ה-C4 (נוחה במיוחד ושקטה) לבין הרנו (זולה יותר), כמה שההשוואה נשמעת מוזרה, כי אין לי *צורך* בגודל, אבל הוא לא מזיק. אשמח להמלצות לכאן ולכאן. תודה מראש.

הי אחרי סיבוב טרייד אינים לא קצר היום. הציעו לי פיג'ו 308SW שנת 2015. כיוון שידעתי שזו אחת האופציות היותר מעניינות בהתחשב ברכב שמחליפים, תקציב וצרכים, עשיתי שיעורי בית מראש וידעתי לבדוק לגבי מחלת הטיימינג. אז יש שני רכבים על הפרק - האחד עשה 83000 קמ אבל בערך ב74000 קמ נכנס למוסך אחרי שנדלקה נורת אזהרה ובתיקון החליפו רצועה ומצאו "שבבים" בכל מיני מקומות במערכת. הרכב השני עשה 113000 אבל לא הגיע למוסך עם נורת אזהרה או "שבבים". החליפו לו טיימיניג אחרי 110000 (לאחרונה) וזאת לאחר שנורת לחץ שמן נדלקה לסירוגין. מה דעתכם? אני נוטה לרכב עם הק"מ הנמוך יותר (שאגב יקר יותר) אך חושש מאפקטים נלווים לעניין הטיימינג המתפוררת שיקרו בקדנציה שלי. יש לציין שהרכב כבר עשה 10K ק"מ לאחר החלפת הרצועה.

שלום לכולם, אשמח להתייעץ אתכם בנוגע לכדאיות רכישת פגי'ו 208, אוטומט, משנתון 2015 ~ 2016. התחלנו בחיפושים אחר רכב אוטומט, חסכוני ועם מספיק מקום לעגלה. לאחר בחינת מס' מגרשים וקריאת מקורות שונים באינטרנט הגענו למסקנה שפיג'ו 208 יכולה להוות בחירה מתאימה עבורנו אך לאחר התייעצות עם חברים שציינו שיש להם ניסיון לא טוב עם צרפתיות התערערנו. אשמח לייעוצכם בנושא: האם יש סיבה אמיתית לחשוש מהצרפתיות, בדגש על פיג'ו 208? התקציב שלנו עומד בסביבות ה- 50K, האם אתם ממליצים לבחון רכבים אחרים בקטגוריה הזו? (ממה שראינו הפיג'ו מובילה ברמת נוחות הנסיעה, גודל הבגאז' והחסכון) אודה מאוד לסיועכם בנושא !

למכירה זוג מראות צד חשמליות תקינות ושלמות צבע לבן, כולל ברגים למרכב מחיר לשתיהן 420 נא לפנות בפרטי בתודה וברכה

שלום למומחים, מקבל חיווי לתקלה P1313 ברכב - מחיפוש ברשת נראה שזה: "Misfire Rate Catalyst Damage Fault - Bank 1" מישהו יודע להסביר מה המשמעות ומה צריך לתקן? תודה

היי לכולם. זקוקה לעזרה וייעוץ. תודה מראש לכל עונה מתעניינת ברכישת רכב אחד משתי האופציות בכותרת. לשתיהן גיר אוטומט 1.2 טורבו בנזין. שתיהן אותן מחיר רכישה, שתיהן אותה השנתון (2016) ושתיהן עם קילומטראז' של 20+ ק"מ. הקליאו ברמת איבזור גבוהה ואילו הפיג'ו ברמת איבזור שנקראת access. פה אני נתקלתי בבעיה. הרמת איבזור הזו הצלחתי למצוא מאמרים ותגובות שיש אותה רק בגיר ידני או רכבים משנתון 2014, ולא על רכב שנתון 2016 אוטומט. מישהו מכיר חיה כזאת? מישהו יכול להמליץ או לחוות דעה על הרכב ורמת האיבזור הזו? (זה ממש ממש יעזור לי!) לגבי הקליאו. אשמח לשמוע חוות דעת. הבנתי שהשנתון הזה טוב יותר מקודמותיה, אבל קשה לי עדיין למצוא ממליצים או חוות דעת אמיתיות. המון תודה שוב לכל העונים. כל מענה יעזור מאוד. מתוסכלת מאוד כבר...

שלום חברים, אחרי סקר שוק אינטנסיבי וארוך, החלטתי שאני רוצה לקנות פיג'ו 3008 חדשה ברמת גימור פרימיום. עשיתי נסיעת מבחן על דיזל פרימיום והאמת - היה מצוין: המנוע הרגיש לי חזק מספיק, "רעש הדיזל" המפורסם לא הפריע לי בזכות בידוד רעשים מעולה בתא הנוסעים והתחושה הכללית הייתה נהדרת. לחבר יש 3008 טורבו בנזין ונסעתי גם עליה. מרגישה קצת (ובאמת שקצת) יותר חזקה ומן הסתם היא יותר שקטה. אני נורא מתלבט מה כדאי לקנות אני נוסע בממוצע 20K ק"מ בשנה מצד אחד, הדיזל זול ב 10K ש"ח מהבנזין, הוא משתייך לקבוצת זיהום 4 (!!) ועושה בממוצע ליטר ל 17 ק"מ (מדוד ולא יצרן) שזה מטורף! מצד שני, מנועי הדיזל פחות פופולאריים בארץ ופחות סחירים, נחשבים מנועים קצת יותר פרימיטיביים והטיפולים שלהם יותר יקרים. כיוון שה 3008 אמנם חדשה אך יחידות ההנעה שלה דומות מאד לצורה הישנה, הייתי שמח לשמוע את התרשמותכם והמלצותיכם תודה מראש!

היי, יש ברשותי פיג'ו RCZ שנת 2011, לאחרונה הרכב היה צריך לעבור כיוון פרונט לאחר שהוא "משך" ימינה, לקחתי את הרכב לכיוון פרונט ועשו לו את הטיפול. לאחר שבוע אני שם לב שהבעיה שוב חוזרת על עצמה, הרכב שוב "מושך" לאותו הכיוון, גם לאחר כיוון הפרונט. מה יכולה להיות הבעיה? האם איזון גלגלים יפתור אותה? בנוסף עוד שאלה, כרגע יש נורת מנוע ברכב, במוסך אומרים שזה בגלל ממיר קטליטי, האם רכב יכול לנסוע רגיל ללא ממיר קטליטי תקין עד שאמצא מפירוק? תודה.

למכירה פיג'ו 308, עליה לכביש נובמבר 2011, דגם comport plus. 85000 ק"מ. משמש אותי להגיע לעבודה ובחזרה (30 ק"מ ביום...) הרכב נרכש לפני כשנתיים מלובינסקי טרייד (עם 55000 ק"מ) והיה תחת אחריות למשך כל השנתיים (כולל טיפולים ותיקונים). היד הראשונה היה ליסינג. מטופל בזמן ועד לתום האחריות טופל במוסך היבואן. טלפון להתקשרות: 0 חמש 0 872 שלוש 4 78 או להשאיר הודעה פה.