Nigel Roebuck על מונזה

בהמשך הנסיון שלי לחדש מעט נושאים מעניינים שנעלמו בקריסת הפורום אני משחזר כאן את הנושא שהעליתי בזמנו על המלצתו של Nigel Roebuck מ"אוטוספורט" על איזה מרוץ פורמולה-1 לבחור לצפייה .

First of all, I have to say that your shortlist would not be mine! However, let's go through your options - European races are becoming fewer almost by the year.

I guess it's hardly surprising that your wives' first choice would be Monaco - it's on the Cote d'Azur, and for glamour still stands alone among the World Championship venues. I always say that Monaco is one of those races that everyone should see at least once (the others being Indy, the Daytona 500, and perhaps Le Mans).

Getting around the place is a pain in the neck, and it's quite pricey, but get a good grandstand seat at Monaco, and you'll be closer to the action - literally - than anywhere else in F1. No car park-sized run-offs here, after all: the track is defined by its barriers, and if you're sitting just the other side of one, you'll get an impression of an F1 car's true capabilities as nowhere else. Ear-plugs are absolutely not optional.

I'd suggest, however, that if you do choose this race, don't stay in Monaco itself but somewhere further down the coast, in either direction - towards Nice or Menton. I haven't stayed in Monaco, for the GP, for years: after a couple of days I'd find it claustrophobic, and I got fed up with overcrowded restaurants, etc. Stay a few miles out of Monaco, and you'd never know it was Grand Prix week.

What of the rest? Barcelona is a lovely, vibrant, city, but the race track is quite a way out of town and tends to produce boring races, because the teams test there endlessly and therefore know rather too much about it. In these days of Alonso-mania, of course, it is a complete sell-out.

Imola is off the schedule next year, which makes me sad, for it is one of my favourite races, in a lovely part of the world. Unfortunately, since the track was revised a few years ago (following the deaths of Ayrton Senna and Roland Ratzenberger in 1994), overtaking has become pretty well impossible, as we've seen from the closing laps of both the 2005 and '06 races, but if Imola comes back on the schedule some time in the future (as Bernie Ecclestone has said it might), I'd recommend it to anyone.

From now on, the German Grand Prix is to alternate between the Nurburgring and Hockenheim. There's not a lot to be said in favour of either, as far as I'm concerned, but at least if you go to the Nurburgring you can take a lap around the true Nurburgring - the 14-mile Nordschleife - and get an impression of how Grand Prix racing used to be. It would blow your mind, I guarantee it.

Magny-Cours, in central France, has a nice rural setting, but it's in the middle of nowhere, and decent hotels are thin on the ground. I don't dislike the place, but the design of the circuit militates against overtaking - into the Adelaide hairpin is about the only spot - and the race is always next to Silverstone in the calendar, which tends to make Brits give it a miss. That said, I do know of folk who make a long weekend of Magny-Cours, and then skip Silverstone...

Spa you know all about, so although it is back on the schedule for 2007, thankfully, there's no need to 'sell' it to you.

I'm intrigued that you have come down to a shortlist of Hungary and Turkey. Of all the European races, Hungary is my least favourite, I must say. Although Budapest, bisected by the Danube, is a beautiful city, architecturally, the hotels are ludicrously over-priced, and the Hungaroring - although in existence for 20 years now - is, to my mind, the least interesting of all the 'new' circuits: way, way, too slow and tight.

It's true that we had a fantastic race there this year, with Alonso, Schumacher and Raikkonen all failing to finish, and Jenson Button taking his first victory, but that was only because the weather, for once, was wet, rather than hot and humid, which is the norm. If rain could be guaranteed for every Hungarian Grand Prix weekend, I'd recommend it - but not otherwise.

Turkey is a different matter. Istanbul Park, as the track is called, is far and away the best of Hermann Tilke's circuit designs so far, with Turn 8 about as challenging as any corner in Formula One. Istanbul itself is a fascinating city, quite unlike any other of my experience, but the track is some way away - a 45-minute drive without hold-ups - and getting back into town in the evening can be nightmarish: the bridge over the Bosphorus requires payment of a toll, and sometimes I've sat for an hour and more in the traffic, waiting to get to the booths.

Which leaves us with Monza - and I've always said that if I could go to only one race a year, this would be it. The circuit, these days festooned with chicanes, is by no means the greatest, but there is an atmosphere at Monza - set in a royal park - which you find nowhere else on the planet. If you have any feel for racing history, you can't fail to be affected by this place, where Nuvolari and all the other great drivers in history raced.

There are wonderful hotels and restaurants in the area, and Milan, one of the world's great cities, is just down the road. Nowhere like it, in my opinion.

בהמשך אעלה גם את המשכו של הדיון הזה

דובי

הנה מה שכתב אז משה פינצ'בסקי בעניין מונזה והביקור המלכותי שלו שם -

חזרה למונזה

דניס ג'נקינסון כתב משהו כה נכון. מונזה הוא שם נרדף למהירות. לעניות דעתי ניתן להגיד עוד משהו, מונזה הוא גם שם נרדף ל- PASSION. אין תחליף להגעה למירוץ במונזה בכדי להרגיש התרגשות אמיתית למירוצים מהי. הקהל משוגע ולשם שינוי לא מדובר על הגרמנים הלומי הבירה. הטיפוזי מכניסים אנרגיות לקהל הרב וכל מונזה הופך לסיר לחץ. זוהי המטאפורה הנכונה. המאמינים מגיעים לבית המקדש ומפעילים לחץ על כוהני הדת לספק את הסחורה. השנה הלחץ היה מורגש יותר מתמיד כי כולם חיכו להודעות לגבי שומאכר, רייקונן ופרארי וכל ההתרגשות והלחץ הזה מוקפים במסלול העתיק עם קשר ישיר לכל ההיסטוריה של הספורט. המסלול האובלי המשופע דואג כבר בכניסה להזכיר לכל המאמינים שזהו באמת בית המקדש שלהם. כאן התחרו מימים ימימה. כאן, ממש, התחרו כל המיתוסים (ואני עוד משמיט שמות גדולים) מנובולארי, וארצ'י קריצ'יולה רוזמאייר דרך פאנג'יו, אסקארי, סטרלינג, פארינה, ברבהם, קלארק, סטיוארט, רינדט, פיטרסון, לאודה, האנט, וילינב, שכטר, ועד פרוסט, מנסל וסנה. כאן חלקם שילמו בחייהם על ה PASSION שלהם. רינדט נהרג ממש מתחת לטריבונה שלנו; פון טריפס התרסק למוות יחד עם 14 צופים ממש מצד ימין לטריבונה שלנו; פניית אסקארי נקראת כך על שם גדול הנהגים האיטלקים שנהרג שם בנסיבות מיסתוריות, פיטרסון נפצע כאן ונפטר יום אחרי ושורה ארוכה של רוחות נהגים נוספים שורה במקום. מונזה הוא מקום קיצוני. מהירות קיצונית ורגשות וזכרונות קיצוניים. עכשיו שם חדש פורש כאן בנצחון והופך לחלק מהמיתולוגיה של המקום. מונזה משפיע כך על חלק גדול מאוהדי הספורט ואפילו על אוהדים של קבוצות לא איטלקיות. ראו לדוגמה את הכתבה הזאת:

http://www.pitpass.com/fes_php/pitpass_feature_item.php?fes_art_id=10186

מונזה לעולם יהיה המסלול הראשון שראיתי. בשנת 1994 נסעתי בפעם הראשונה לצפות במירוץ גראן פרי ובאופן מובן הבחירה נפלה על המירוץ האיטלקי במונזה. כבר סיפרתי פעמים רבות כיצד מכונית הפורמולה 1 הראשונה שראיתי הייתה הג'ורדן הפסיכדלית של אדי ארויין עם קסדה בצבע כתום זרחני וצפיתי בהם ממרחק של משהו כמו שלושה מטרים בגלל שכאשר אני ואשתי נכנסנו למסלול עקבנו אחרי שני איטלקים שנכנסו לתוך היער בתקווה שיביאו אותנו ללזמוס. במקום זה הגענו להתפצלות למסלול האובלי העתיק שבטיפוס עליו והיתלות על הגדר, ניתן היה לצפות במכוניות בשיקיין הראשון דאז ממרחק נגיעה ממש.

המירוץ ב 94 היה היסטורי למדי (בין השאר נגזר גורלה של קבוצת לוטוס). כמה דברים חקוקים בזכרוני מאותו סוף שבוע. קודם כל עוצמת רעש המנועים. ייתכן ואני טועה, אבל ב 94 לא היה סיכוי לצפות במכוניות בלי אטמי אוזניים. ייתכן שהפחתת נפח המנועים משפיעה יותר מהסל"ד על העוצמה. 3.5 ליטר לעומת 2.4 ליטר. השנה העברתי שני מקצים כמעט בלי אטמים. אני זוכר את אלזי ב94 עולה על החול ביציאה מהלזמו השנייה בדירוג של שבת כנראה בניסיון לקחת אותה פלאט. אני זוכר את ברגר מתרסק בחימום של בוקר המירוץ ויש לי עוד המון זכרונות, אבל מעל הכל, אני פשוט זוכר את הדממה במסלול במהלך המירוץ כאשר הפרארי של אלזי נתקעה בפיטס. הזמן האט וכאילו שאבו את האויר מהמסלול. למרות המכוניות האחרות חשתי מין דממה כזאת במסלול כשכולם מסתכלים על המסכים. מין חוויה שהיא נגטיב של מה שקרה השנה כאשר המנוע של אלונסו התפוצץ... אבל לא נקדים את המאוחר.

לאחר הביקור בספא ובנורבורגרינג, תמו המסלולים הקונטיננטלים שאני הייתי חייב לבקרם והגיע הזמן לחזור אל מקדש המהירות במונזה. את הדחיפה הסופית קיבלתי כאשר נודע בשנה שעברה על פסק דין שניתן באיטליה שאסר על מירוצים במונזה. באותו הרגע הייתה לי תחושה שאני חייב להגיע למירוץ. זה ממש כמו ב 94. אז הודיעו על ביטול המירוץ משום שהמסלול לא היה מסוגל להרחיב את שטחי המילוט באיזור של הלזמוס. ארגוני הירוקים התנגדו לעקירת עצים בפארק והמצב נראה נואש. אני לא אשכח את דבריו של ג'ון ווטסון מיד אחרי סיום המירוץ הכה עצוב באימולה. הוא אמר שהוא בשום פנים ואופן לא רואה סיכוי שהסבב לא יחזור לחוויה מתקנת באיטליה במונזה ושהאיטלקים לא ירשו לעולם לסלק את מונזה מהסבב. עוד באותו שבוע הזמנתי את הכרטיסים.

השנה לא חיכיתי עד לאימולה. למיטב זכרוני כבר בדצמבר 2005 פתחתי דיון לברר מי יצטרף אלי ובכל מקרה הזמנתי 4 כרטיסים ומלון כבר בינואר! ב 2001 רמי נחום נסע למירוץ במונזה ברגע האחרון ולא הצלחתי להשיג לו כרטיסים לטריבונה שיושבת ממש על הפארבוליקה. המקום הטוב ביותר לטעמי במונזה, אם כי ניתן להתווכח לגבי האסקרי. ההזמנה המוקדמת השנה הייתה מוצלחת במיוחד כי תפסנו בית מלון שנפתח רק באוקטובר 2005 וכנראה משום מה הם שכחו לעדכן את התעריפים שלהם לסוף השבוע של המירוץ. עד כמה הצלחנו? שילמנו 60 יורו ללילה לבן אדם בחדר זוגי. שבוע לפני הטיסה בדקתי את האתר של הבית מלון והם פרסמו "דיל" לסוף השבוע בעלות של 270 יורו לבן אדם ללילה! אמנם הדיל כלל גם ארוחת ערב והסעה למסלול, אבל עדיין ההפרש כל כך הלחיץ אותי שמיהרתי לקבל מהם אישור נוסף להזמנה.

לטיול הפעם הצטרפו חוץ מרמי גם אלינה ויגאל, המוכרים מהפורום. תכננו טיול קצת גרנדיוזי יחסית למגבלות הזמן והמרחק שהיו לנו ולהבא נדע שאסור לבלבל בין טיול למירוץ לטיול תיירותי רגיל. כמובן שניתן לטייל, אבל עדיף לעשות כל דבר בנפרד.

כבר בנתב"ג היו סימנים שבטיול הזה יקרו דברים, כאשר למשל העבירו אותי ואת אלינה בלי לבדוק את המזוודות שלנו. בכל אופן בהתאם לתכנון המוקדם, מיד אחרי שהשארנו את הציוד במלון יצאנו לטיול בוונציה. כמובן שלא בנינו על זה שבדיוק כשנבקר יערכו בעיר את פסטיבל הסרטים הבינלאומי. לא ידענו למעשה עד שעלינו על סירת ה"אוטובוס" וראינו שתי אוניות פאר ענקיות שעוגנות ממש בתוך הנמל של העיר. זה הסביר את פקק התנועה העצבני שפגשנו בכניסה לעיר וכמובן את התנועה הערה כל הדרך עד לוונציה. למעשה כל הטיול הזה סבלנו מתנועה ערה ביותר לאורך האוטוסטראדות דבר שהקשה מאד עמידה בתכנונים המוקדמים.

יום ששי ונוסעים למונזה לראשונה. ב 94 עוד זכיתי להחנות את מכוניתי בתוך הפארק מאחורי הטריבונות הענקיות שמול הפיטס. רמי כבר הכין אותי שב2001 החנייה הייתה מחוץ לעיר עם הסעות באוטובוסים הלוך חזור. שיפור ניכר. לא חסר שטח במונזה. למעשה מדובר בשטח גדול בהרבה נניח מאשר בנורבורגרינג (ושם החנייה היא ממש מסביב למסלול). למרות זאת השיטה הזאת עדיפה ועובדת פשוט מעולה, אבל יש בעיה עקרונית אחת. מכל חנייה מסיעים לנקודה אחת במסלול ובחזרה. זה אומר שצריך להגיע לחנייה הנכונה בכדי לתפוס את האוטובוס שמגיע לנקודה הקרובה ביותר למקום שצריך במסלול. זה לא עניין של מה בכך מאחר שמדובר בשטחים נרחבים. רמי זיהה פחות או יותר את החנייה וראינו שהאוטובוס מגיע לפארבוליקה. מושלם.

מרגש להיכנס לפארק של מונזה, אבל כרגיל בדיוק כאשר עומדים לקבל את מה שרוצים... הגענו לעמדת בידוק הכרטיסים וגילינו ששוב השארנו כרטיס אחד במכונית, אבל לפחות מדובר היה ביום ששי ולא היה לחץ אטומי. אין להפריז בחשיבות של בדיקת מצאי בכל שלב בדרך למסלול. כמו כן, ניתן להפריד את הכרטיס בין הימים השונים. לדעתי עדיף להשאיר את הכרטיסים של הימים האחרים במקום מבטחים ולא לקחת אותם למסלול. זה פשוט פתח לתקלה קשה.

הטריבונה שלנו הייתה הקרובה ביותר לשער הכניסה למסלול. פשוט ונוח. בדרך לטריבונה עברנו מתחת למסלול האובלי העתיק ואין כמו המראה הזה בכדי להבהיר למבקרים שאת המסלול הזה לא תכנן הרמן טילקה...

בדרך לטריבונה היו כבר פרוסים רב הדוכנים הלא רשמיים עם כל המרצ'נדייז הקבוע. אלה דוכנים מצויינים כי כפי שאחר כך הסביר לנו מריו אקוואטי, הבעלים של חנות הספרים המיתולוגית של מונזה, הדוכנים לא משלמים מס לברני ולכן המחירים אצלם נמוכים בהרבה. אם כבר הזכרנו את חנות הספרים המיתולוגית, שלא ביודעין, בקרנו בה ממש לפני סגירתה הסופית. הייתי צריך להבין את זה מאווירת המכירה הכללית שהייתה שם, אבל חשבתי שככה זה במהלך מירוץ. עיון ברד בולטין, העיתון של רד בול, העלה כי מריו סוגר את החנות משום שאינו יכול עוד להתחרות עם המתחרים שמצויים מחוץ למסלול. האשם: ברני אקלסטון. כך ברד בולטין. אני חיפשתי אצלו בין השאר גם סיכות רשמיות של המירוץ השנה, אבל הוא אמר לי שעם הכסף שברני רצה עבור סיכה כזאת, היא הייתה עולה בסופו של דבר 50 יורו במקום 5!

אם כבר מדברים על דברים מעצבנים, אז מתחת לטריבונה שלנו פתחו איזור VIP של הונדה עם מיצגים של מכוניות פורמולה 1, אופנועים ומכוניות כביש וסימולטור משחק של מכונית פורמולה 1. בכל מקצה עלו כל האורחים של הונדה וישבו איתנו על הטריבונה. בסוף המקצה ראיתי כיצד מספר מקומיים מנסה להתפלח לאיזור הסגור כאילו בתמימות, אבל האבטחה הייתה טובה מדי.

הטריבונה עצמה הייתה כל מה שקיוויתי. זוהי הטריבונה המקורה שיושבת ממש על הפארבוליקה. צריך להיזהר כי יש הרבה טריבונות שבשמן מוזכרת הפארבוליקה אפילו אם לא ניתן בכלל לראות מהן את הפנייה עצמה. הטריבונה שלנו הייתה קרובה למסלול ולפנייה כאשר ניתן לראות לא רק את איזור הבלימה, אלא למעשה גם את ההתרחבות של הפנייה לכיוון היציאה לישורת. זכור לי ראיון עם מיקה סאלו בסוף שנות התשעים שבו אמר שמצד אחד האו-רוג' הוא לא יותר מאשר שיקיין מהיר, אבל הפארבוליקה כדוגמה היא מהפניות הקשות ביותר בסבב. ישבתי בסמוך לשתי הפניות ואין ספק שהאו-רוג' לדעתי היא הפנייה המדהימה ביותר שראיתי מימי (מינוס כמה פניות על הנורדשלייפה), אבל ניתן להבין עד כמה הפארבוליקה היא פנייה קשה וקריטית במונזה. אחרי המירוץ כשעלינו על המסלול והפארבוליקה עצמה, יגאל אמר לי שהוא נדהם מהחדות של הפנייה. מהטריבונה המראה דומה למראה מהטלויזיה ומתרגלים למהירות של מכוניות הפורמולה 1, אבל כאשר הולכים על המסלול כמו שהולכים על כביש רגיל, פתאם הפנייה נראית כמו פנייה שצריך להיות משוגע בכדי לנסות במכונית רגילה במהירות של נניח 90 קמ"ש. מכוניות הפורמולה 1 לוקחות אותה בסביבות 180 קמ"ש! מימין המכוניות מגיעות במהירות של כ 350 קמ"ש ובמה שנראה כמו 50 מטר בלבד המכוניות בולמות ממהירות האור למהירות עצבנית בלבד, נאחזות באספלט ואם הכל חש בסדר, מיד במגע עם האפקס בכניסה, חוזרים הנהגים לגז עם הפיצוצים של בקרת האחיזה. אפשר להסתכל על זה בלי להתעייף לעולם. מכוניות הפורשה לדוגמה בלמו לפחות 50 מטר יותר מוקדם, אם לא יותר.

תמיד כיף לראות את החוויה של מי שרואה מכוניות פורמולה 1 בפעם הראשונה ובמיוחד על פנייה אמיתית. יש מגוון הבעות, אבל בכולן יש הנאה מהולה בהלם. הצבעוניות, הרעש והמהירות. מכונית פורמולה 1 היא מכה אמיתית לכל החושים. אלינה ויגאל פשוט היו מרותקים ואני לא פחות.

ביום ששי הנהגים השלישיים כיכבו וכמו לפני שנה בנורבורגרינג, המהירים מבין הנהגים השלישיים היו מהירים מנהגי המירוץ. ווטל בבמוו ווורץ בויליאמס נלחמו על ההקפות המהירות ביותר, אבל אותי באופן אישי הפתיע דווקא דורנבוס ברד בול. הוא היה היחיד שניסה קווים שונים בכניסה לפארבוליקה והפגין יכולת גבוהה. אחרי החוויה הזאת יצאנו למסע שופינג. כמות האנשים ביום ששי פחותה בהרבה, אבל כמה שלא מתכננים את זה, בסופו של דבר יוצא שתמיד נותר עוד משהו לקנות בכל יום.

השנה המציאות היו הכובעים המשותפים של מקלארן, קימי ומונטויה. בסופו של דבר תמיד חזרנו אל אותו זוג גרמני בכניסה למסלול והצלחנו להשיג אצלם דילים לא רעים בכלל. בקלות פחות מחצי מהעלויות של כובעים וחולצות בדוכנים הרשמיים. אפרופו הדוכנים הרשמיים, מצאנו שניים ליד חנות הספרים במרכז המסלול, אבל לא מצאנו זכר לכל הדוכנים הרשמיים של הקבוצות השונות. ב 94 הכל היה במרכז המסלול, אבל אחרי שברני עבר שם הכל השתנה וחשבנו כבר שגם על זה האוהדים הפשוטים צריכים לוותר. בסופו של דבר יגאל גילה מחבורה סקוטית לידנו שהדוכנים עברו פחות או יותר לאיפה שהחנתי ב 94. את כל מרכז מסלול ברני ניכס לטובת איזורי VIP סגורים לחלוטין לאוהדים הפושטים. שיערתי לעצמי שבטח אילדיס מבלה יפה בשטח של רד בול. יצאנו מהמסלול עמוסים לעייפה, אבל בערב נהננו מארוחה קסומה במסעדה שהייתה בית המלון בו שהו רמי ורמי ב 2001 בקפריאטה על הנהר. אני ממליץ בחום על המסעדה לכל מי שנמצא באיזור מילאנו עם מכונית.

את יום שבת במסלול פתחנו בביקור נעים בבית חולים שדה שהוקם ליד הטריבונה שלנו. הרופא הצעיר והנאה (הזכיר לי את השף מהסדרה של השף העירום) התגלה כפיני והוא הצטלם עם אלינה ועם הדגל הפיני הגדול שלה בו היא הכתה אנשים בכל מקום. הופתענו לרעה לגלות שפספסנו שינוי נוסף. ביום שבת הטריבונות מסומנות כמו ביום ראשון. רצינו לשבת באסקארי, אבל פספסנו. היינו צריכים לעשות זאת ביום ששי וכך חזרנו לטריבונה שלנו. היינו עדים לדירוג השערורייתי ועל כך כבר כתבתי. היה אקשן לא פחות מאשר במירוץ וללא ספק לפחות מבחינת העניין לקהל הפורמט החדש של הדירוג עובד. אני חד משמעית חושב שהשיטה הטובה ביותר היא עדיין השיטה הישנה והמקורית. פורמולה 1 בלחץ הטלויזיה קלקלה דבר טוב, אבל לפחות הפורמט הנוכחי "אכיל". בכל אופן רייקונן היה הכוכב של הדירוג והרבה זמן ייזכרו באיטליה איך רייקונן שהיה בשום מקום בכל מקצי הפרקטיס חטף את הפול משומאכר בשתי אלפיות שנייה, אחרי שכולם כבר היו בטוחים שמייקל על הפול. לעשות את זה בנסיבות הללו במונזה זה לא פשוט.

הפתעה מוזרה נוספת ביום שבת הייתה התגלית שדוכני הבירה מביאים חשפניות מקומיות בכדי שהנ"ל תפזזנה על איזה שולחן באמצע הדוכן בלבוש מינימלי להנאת הקהל השתוי. קטע הזוי (ובזוי) שלא ראיתי מעולם.

ביום ראשון הגענו למסלול מוקדם וכך צפינו על המרקע במירוץ המהמם של מוטו גי.פי. ממלזיה. רוסי הוא המלך הרשמי האמיתי שלי. כוכב מדהים, אנושי, חם, מצחיק, ספורטאי אמיתי ולא מלוכלך וכריש לבן על המסלול. הלא יאומן קרה והרשויות קטעו את השידור שתי הקפות לסיום בכדי להראות לנו את הגריד הריק של GP2!!! לא עזרו המחאות הקולניות מכל הטריבונות. מיהרתי לברר באינטרנט אבל רק באמצע המירוץ של GP2 הצלחתי לוודא שרוסיפומי ניצח.

מירוץ ה GP2 עצמו היה מאכזב. פיקה הימר ושילם את המחיר. המילטון טעה ואז חזר, אבל פנטנו לא היה באמת מוטרד. אפילו מכוניות ה GP2 עם האפקט הקרקעי לא הצליחו כמעט לעקוף במונזה. מה שכן ראינו זאת תאונה מאסיבית של אחת המכוניות לתוך קיר המגן שכה מדוסקס בין הנהגים ל FIA. לפי דעתי המכונית בקושי הספיקה לבלום לפארבוליקה ובכל זאת למרות המהירות ערימת החול ובמיוחד הקיר מגן בלמו אותה היטב. אם יש בעיית בטיחות היא לא בפארבוליקה, אלא בשיקיין השני של דה לה רוג'יה.

בעקבות המידע שיגאל השיג על מיקום הדוכנים הרשמיים ניצלנו את השעתיים המתות באמצע יום המירוץ בכדי לבדוק מה חדש. אין ספק שרד בול מזריקים אנרגיה לפאדוק כולו. אפשר להתווכח לגבי חלק ממה שהם עושים, אבל כמו שכנראה בזכותם יש שידור של המירוצים בערוצי הספורט, כך גם בזכותם יש מגזין עדכני ביותר שמודפס ומחולק כל יום במסלול. ראינו את משרדי ההוצאה לאור וכל הפעילות מרשימה מאד. גם המגזין שקראתי אותו לראשונה סביר בהחלט. יש לו אולי מראה של מגזין אופנה, אבל יש שם גם מה לקרא.

חיכינו להופעה של טרולי בדוכן של טויוטה ועמדנו בדוחק מפתיע בגודלו. ראיינו את טרולי באנגלית לקול מחאה וצפירות מצד האיטלקיים. טרולי אמר שאם קצת מזל יוכל להתמודד על הנקודות האחרונות וכמה שעות אחר כך עמד במילה שלו. קשה להאמין, אבל אחרי הראיון הבחור החל לחתום בהיקף של הדוכן. מי שלא ראה לחץ איטלקי לקבלת חתימה של נהג פורמולה 1, לא חווה רמיסה מימיו. אם הייתי מאמין שטרולי יחתום, אולי הייתי מחרף את נפשי לטובת האחים קריין, אבל התרחקתי כבר. לידנו הגיח בחור שהצליח להחתים את טרולי על לא פחות מאשר הכובע שהוציאו לנהג בימיו בג'ורדן. ללא ספק פריט לאספנים.

בסך הכל הופתעתי לרעה מאיכות הדוכנים. אמנם היו כל הדוכנים המוכרים, אבל המצב היה גרוע מנורבורגרינג לפני שנה ובוודאי ביחס לספא 2002, שם היו דוכנים מדהימים, כולל קולנוע של מישלין ותחרות החלפת צמיגים. יותר ויותר תשומת לב מוקדשת במסלולים ל VIP ופחות ופחות לאוהדים האמיתיים שמשלמים ממיטב כספם בכדי לקחת חלק באירוע.

את הצגת הנהגים ניסינו לתפוס באמצע הישורת. הרעיון נראה טוב כי הטריבונות שם ממש קרובות למסלול, אבל לא לקחנו בחשבון שאפילו המשאית שסוחבת את הנהגים תצליח לפתח שם מהירות...

ככל שקרב המירוץ מתחיל לחץ. מרגישים את זה. הצפייה והמתח עולים. זהו מירוץ חשוב לאליפות ואסור לפרארי לפספס. מעבר לזה צפויות הודעות חשובות מיד אחר כך.

המירוץ עצמו היה מותח למדי למרות חוסר היכולת של הנהגים לעקוף. רייקונן נתן פייט מצויין למייקל ואלונסו פשוט נתן פייט לכולם. כתבתי כבר איזו שאגת שמחה הרעידה את צפון איטליה כאשר מנוע הרנו של אלונסו התפוצץ. לא כתבתי איזה חיבוקים, חיוכים וחגיגות הלכו בטריבונה שלנו ובאלה שמסביבנו. אני מודה שצהלתי גם. בעיקרון אני לא אוהב שמחה לאיד, אבל אני שמחתי בגלל שעכשיו יש לפרארי ולשומאכר סיכוי לאליפות לאחר שכבר חשבתי שהכל הלך פייפן עם הנהיגה המעולה של אלונסו.

בסיכומון של המירוץ התאכזבתי מהביצועים של קבוצות ברידגסטון ובמיוחד טויוטה. קיוויתי שיוכלו לתת פייט לרנו כמו באינדי והאכזבה הייתה קשה. התאכזבתי גם מהביצועים של פרארי. ציפיתי ליתרון יותר משמעותי, אבל הם כנראה היו צריכים להיזהר. בכל אופן שני הנהגים לא הרשימו. מאסה התדרדר אחורה ומייקל עבד קשה במאבק מול רייקונן כאשר הוא היה אמור להיות עליון על כולם. הביצועים הללו מול הביצועים של אלונסו ורנו גורמים לי לחשוש מאד מהמשך העונה. לעומת זאת רייקונן שוב הוכיח את עצמו. בכל אחד מהמירוצים בהם נכחתי מלבד ברצלונה 2001, קרי ספא 2002, רינג 2005 ומונזה 2006, רייקונן כיכב בגדול. בשנה הבאה במארנלו הבנויה. מבחינתי זה מושלם. את אלונסו אני לא סובל בדיוק כמו מקלארן, כך שברמת האהדה האישית אני מסודר בשנים הקרובות.

רמי חתך כבר שתי הקפות לסיום לכיוון הדרך שגילה למעבר הקצר ביותר למסלול. אנחנו חתכנו מיד עם סיום המירוץ. כמה חיתוכים פלוס קפיצה אחת גדולה והיינו ביציאה לארגז החול הענק של הפארבוליקה. המארשלים והשוטרים מחכים שכל המכוניות כולל מכונית ההנהלה תעבורנה ואז משחררים את הלחץ. לא יודע מה חשבתי. ספרינט דרך החצץ הטובעני, לאורך הפארבוליקה ועד למתחת לפודיום לא יכולתי לעשות גם בצבא. המרחק הזה שהמכוניות עושות בשניות, מתגלה כמרחק משמעותי ביותר. גם כל הריצה הזאת הייתה גבולית שכן הישורת מתחת לפודיום התמלאה כבר מהיציעים הענקיים ממול. בכל אופן אחרי מאמץ הצלחתי להתמקם ליד כמה ג'יפים של המשטרה מתחת לפודיום. הייתה לי זוית על כל רחבת הפודיום מלבד מדרגות הפודיום ממש. הלחץ היה קשה. חשבתי אפילו לעלות על הגי'פ משטרה, אבל למרות שכמה מקומיים משוגעים עשו זאת, הבעת הפנים של השוטר שישב בפנים קרוב אלי גרמה לי להימנע מנסיונות טיפוס. יכול להיות שההבדל היה המשקל שלי מול המשקל של המקומיים השדופים...

בכל אופן הייתה תחושה מאד מאד מוזרה בפודיום. מעין שמחה על הנצחון, יחד עם רגשות רבים נוספים כתוצאה מהפרישה של שומאכר. היה ברור לי ולכל מי שמסביבי ששומאכר פורש. ראו את זה בהתנהגות שלו על הפודיום. הוא אפילו דאג להתיז שמפניה לכל צד של הפודיום וכמעט הגיע אלי. האיטלקים התחילו לשיר לו משהו. לי הייתה צביטה בלב על עידן שתם. אם נצבט לי הלב גם על תקופות לא טובות שתמו, בוודאי שארגיש כך על תקופה מעורבת שכזאת. שיאים ותהומות.

אחרי הפודיום התמקמתי עם אלינה מול מסך בכדי לראות את מסיבת העיתונאים ולשמוע את הפרישה. רמי הצטרף אלינו, אבל לא הצלחנו למצא את יגאל. אין ספק שההמולה על המסלול במונזה עצומה. חיכינו וחיכינו. בסוף חתכנו לכיוון המסלול האובלי והצטלמנו. בהתאם לתוכניות המקוריות שלי ניסינו למצא שרידים של פניות ודנו העתיקות (הפניות שהיו במקום הפארבוליקה עד שנבנה המסלול האובלי השני שקיים עד היום), והתוצאות הן שקיימים רק שרידי אספלט של המשך הישורת האחורית אחרי הפארבוליקה לכיוון המסלול האובלי ותו לא. בזמן שחיכינו ליגאל ביציאה מהמסלול חזינו בטיפוזי יוצאים מהמסלול עם מזכרות קטנות וגדולות. כיכבו שני החברה עם השלט של אליאנץ' ושני החברה עם צמיגי הסליקס של הפורשה סופר קאפ. הסדרנים צחקו יחד איתנו. את יגאל מצאנו דרך אגב ליד המכונית. אירוע הסטורי נוסף נרשם כאשר הצלחתי בפעם הראשונה בחיי להתמקח בהצלחה עם הגברת הגרמניה מוכרת החולצות והכובעים.

את הפרק המוטורי האחרון של הטיול ערכנו ביום שלאחר המירוץ בביקור במארנלו. לא הייתי שם מאז 2000 והופתעתי לראות עד כמה הרחיבו את הגלריה פרארי. התצוגה הוכפלה בגודלה, אבל לצערי חלק גדול ממנה נעשה בטעם פופוליסטי גרוע להחריד. לעומת זאת תצוגת מכוניות הפורמולה 1 ומכוניות המירוץ שופרה והורחבה. אמנם נעלמו חלק ממכוניות הפורמולה 1 של ז'יל, אבל הסך הכל הוגדל. הדגש במכוניות הפורמולה 1 עבר באופן בולט לתקופת שומאכר וגם זה קצת חורה לי.

לעומת הגלריה פרארי, חנויות המזכרות במארנלו רק השתפרו. לטעמי שתי החנויות המובילות הן החנות שמיד ליד הגלריה פרארי והחנות הרחוקה ביותר שליד המפעל. הראשונה מציגה שפע של דגמי מכוניות מדהימים. האחרונה מציגה שפע של ספרים שיכול להתחרות בחנות של מונזה ושם גם ראינו דגם של הפרארי 312 של 68 בגודל 1/12 בלי כנפיים ומראה זהה כמעט לחלוטין לדגם ה 48 שסתומים המוכר מ GPL. רמי פשוט איים עלי פיזית כי לא יכולתי להוריד מהדגם את העיניים וכמובן בגלל המחיר. אשתי מצאה שומר טוב. הסתפקתי בכך שהוציאו את הדגם מחלון הראווה ובחנו אותו מקרוב. עזר לי גם להתגבר הדגם שכל כך חיפשתי של המזארטי F - 250. גם רמי יצא ברווח לא צפוי לאחר שמצא דגם של המקלארן של מיקה מ 99 בפחות מחצי המחיר.

יצאנו מהחנות והלכנו להצטלם ליד שער המפעל הידוע. החלפנו מקום ומצלמות עם אוהדים אחרים במקום ואז בעוד אנו מחכים לרמזור ירוק, קלטתי את רורי ביירן נעמד לידנו. בשנייה הראשונה לא ידעתי מה לעשות ואז חשבתי לבקש ממנו שיחתום על ה F2004, אבל היא נשארה בבגאז' של המכונית. בינתיים יגאל התחיל לעשות אלי קולות לכיוון של ביירן. רמי קלט מה קורה ותפס פיקוד על הסיטואציה. אלינה "התנודבה" לתפקיד הצלמת ורורי כמו כל גוי טוב נאלץ לחייך גם כשחיבקתי אותו והצטלמנו. האוהדים האחרים דלגו בין המכוניות בכביש והצטרפו לחגיגה, אבל מיד אחריהם ולפני שהגיעו עוד אוהדים, רורי הביא ספרינט לכיוון המסעדה המפורסמת שבצד השני של הכביש ונעלם. חוויה בלתי נשכחת. לא צריך פרוטקציה אם יש הרבה מזל. שומאכר או לא שומאכר, הבחור תכנן 7 מכוניות אלופות עולם (אם מחשיבים את הפרארי של 99). לא סתם הסתבר יומיים אחר כך שפרארי משאירים אותו בתפקיד ייעוץ לעוד שנתיים.

החוויה הזאת סיימה את הצד המוטורי של הטיול, אם כי בהחלט ניתן לטעון כי הנהיגה של רמי ב 200 קמ"ש מפירנצה בחזרה למילאנו ולשדה התעופה צריכה להיחשב לפחות כאירוע ספורט מוטורי אם לא כאירוע התאבדותי משהו אפילו בסטנדרטים איטלקיים.

הכתבה נכתבה במקור בפורום המצויין של - www.formula-1.co.il

דובי

לאהוב פורמולה-1 זה אומר גם להשקיע כסף , הרבה כסף בכדי לנסוע לפחות פעם בשנה ולצפות מקרוב בסוסי המרוץ טהורי הגזע הללו כאשר הם בשיאם .

תמיד אמרתי שהטלויזיה מסרסרת את הפורמולה-1 , גורמת לה עוול .

צריך לראות מקרוב , לשמוע ולהריח , להשתמש בכל החושים וגם בדימיון בכדי להבין מה זה בעצם הספורט הנפלא הזה .

מונזה , בתור זיכרון ראשון שלי לפחות זה הפסל של ז'יל ווילנייב שנמצא בכניסה לפארק , לגן הציבורי הענק שנמצא שם וכל איטלקי עובר עליו בדרך למסלול וכנראה גם אומר בלב תודה על השרות הנפלא שעשה הנהג הקנדי הזה כאשר רכב על הסוס הצוהל , גם כאשר לפעמים הוא קצת צלע .

מונזה זכורה בעיקר בגלל מוות , שתמיד היה שם איכשהו .

ג'וכן רינדט , 1970 בגראן-פרי האיטלקי , בדרך לאליפות עולם מאבד את חייו במסלול הנפלא הזה וקוטע קריירה שיכלה להוביל אותו רחוק , הוא היחיד בינתיים שזה קרה לו ונקווה שגם האחרון .

רוני פטרסון השבדי , 1978 בגראן-פרי האיטלקי , זינוק למרוץ והוא בכלל לא מעורב , ריקרדו פטרזה גורם לתאונה ופטרסון נפגע ונפצע , מפונה לבי"ח אבל לא שורד , הלכה התקווה השבדית לאליפות עולם .

פון טריפס , 1961 שוב הגראן-פרי האיטלקי והנהג הגרמני נוהג בצבעים הנכונים , האדומים .

הוא לא שורד הרבה ונהרג במהלך סופ"ש הנורא הזה .

מאי 1955 שוב במונזה, אלברטו אסקארי האיטלקי בלנצ'יה D-50 נהרג בפרס הגדול הזה .

רשימת קורבנות שנמשכת לאורך היסטוריית הספורט המוטורי העולמי בכלל והיסטוריית הפורמולה-1 בפרט .

המסלול במונזה עבר שינויים רבים במהלך השנים , שינוייים שנועדו בעיקר להעלות את רמת הבטיחות שלו . השנה התחולל שם מאבק אדיר בין הנהגים ל-FIA בנוגע לתיקונים שהנהגים דורשים לבצע במסלול .

דובי