הגיע הזמן להפרד.

"ניסאן- משנה את חוקי התנועה". 5 מילים על שלט חוצות נוצץ יכולת לגרום לילד בן 8 לאושר אינסופי. ידעתי שאבא שלי קנה "ניסאן" , הידיעה שעוד כמה ימים תתצטרף למשפחתנו מכונית חדשה גרמה לי לתחושת התעלות וצפיה שקשה מאוד לתאר.

הפרוספקט הפך לבן לוויה קבוע שלי, לחלק ממני, איתו נשמתי, ישנתי ועשיתי כל דבר שילד בן 8 עושה- כי ממש חיכיתי לרגע, אותו רגע בו אקפץ למושב האחורי ואפליג עם אבי בניסאן החדשה שתשנה את החוקים ואת כל מה שהכרתי עד עכשיו ממכוניות כמו שהבטיחה.

9 שנים מאוחר יותר, לאחר שהקסם והאושר אשר הקרינה המשפחתית היפנית התפוגג מנפשי, הוגשו לידי המפתחות. "סע לאט ובזהירות" הדהד קולו הסמכותי של אבי. "זה לא סקיליין, אבא" מלמלתי וטרקתי את הדלת. אני כמובן, ידעתי למה לצפות. הרי לימדוני רבים וטובים שמשפחתיות יפניות זה מגעיל, דוחה ומדכא את הנפש. להגיע ממקום למקום וזהו. ולי הרי לא היה לאן להגיע, הרי שקרתי שאמרתי שאני לוקח את האוטו לביה"ס. רציתי להנות, להפוך לחלק מהמכונה, לתקשר ולדבר, לקבל ולתת, ללמד וללמוד, לחשוף סוד אחר סוד, בלי יעד מוגדר להגיע אליו, לעצור כשצריך לנוח וגם שנחים לא לתת למערכת היחסים ביני לבינה לנוח לרגע, להפוך חלום למציאות, להרגיש סוף-סוף בעצמי על מה כולם מדברים שהם אומרים "הנאה מנהיגה" ולעשות את כל זה באותו רצף והמשכיות בה קראתם את המשפט הארוך והמייגע הזה. אבל כאן הגעתי לשיא הקונפליקט- טרם נתקלתי באדם שדיבר על הנאה מנהיגה במכונית כדוגמת הניסאן בה ישבתי.

ממש פחדתי לסובב את המפתח. לא ידעתי לאן זה יוביל, הרי משפחתית יפנית חייבת להוביל אותך במובן הפיזי של המילה ואני, אין לי לאן. בזהירות רבה פתחתי את הדלת יצאתי החוצה ונכנסתי הביתה. "מה קרה, דין" שאל אבא. בשארית כוחותי הנפשיים ובקול המגמם וחסר התקווה ביותר אותו הוצאתי מגרוני בחיי ניסיתי להסביר לאבי שאם נמכור את הניסאן נוכל לקנות פיז'ו 106 , קליאו או אפילו איזו סיטרואן חביבה ולקבל עודף שאם נשים אותו בקרן השתלמות נכסה את אובדן הערך במקרה שנמכור את הצרפתיה החביבה אותה טרם קנינו. "ומה אם הכסף שנשאיר במוסך? יש לך רעיון לאיזה סטרט-אפ שלא ספרת לי עליו?" שאל אבי וחרץ את גורלי המוטורי.

החלטתי לנסות. "מה כבר יכול להיות?" שאלתי את עצמי. 90 כ"ס (שמגיעים כמעט בתקרת סקאלת הסל"ד) על משהו כמו טון, לא יכול להיות כל כך גרוע. יש אפילו תיבה ידנית עם 5 הילוכים (!!!) מי צריך שלדה, הגה ומתלים כשיש ארבע חלונות חשמל ונעילה מרכזית.

חוץ מזה- זה רק זמני. ניתוח המצב הראה כי מבחינה פיננסית יש לי אפשרות לקנות מכונית במשהו כמו 5 אלפיות ולהחזיק בה עד הגיוס שאז נראה ממש באופק. המעומדות היו 3: מיני, סיטרואן דה-שבו וסיטרואן דיאן שהן (איזה צירוף מקרים) שלוש האהבות המוטוריות הגדולות ביותר שלי. לאחר חודשי חיפוש מלאי אכזבות ובכי תמרורים (תמרורי עצור ותן זכות קדימה, לא "האט! כביש מפותל לפניך") מצאתי אותה. לא אחת מהשלוש אבל מזכירה מאוד שתיים מהשלישיה הקדושה. ברשותכם, את סיפורה נשאיר למקום אחר, ופרנקופילי יותר (למרות שניסאן, כידוע, החליפה את הסושי במרק צפרדעים).

וחזרה לניסאן. המשפחתית של היצרן היפני לא הצליחה להמכר בארץ בכמויות משמעותיות, זאת למרות שמשפחתיות ברמה זהה פחות או יותר ומאותו מוצא דווקא הצליחו להעלות חיוך על פני היבואנים. למה? לא יודע, אבל בו נעזוב לרגע את שיקולי הקניה של עמנו ישראל ונחזור לאותה משפחתית אפורה ומשעממת.

אני לא מוצא הרבה בניסאן. יחידת ההנעה דווקא בסדר, המנוע די חזק וההספק נאה. תיבת ההילוכים רכה מאוד וממש קל להשתמש בה. אבל, השילוב בין התיבה למנוע גרוע יותר מדואט של קובי פרץ ואביב גפן. בין ההילוכים קיימים תהומות שגורמים למחט הסל"ד לצנוח ולאבד את התחום היעיל. יחסי העברה טובים יותר, היו יכולים לשפר את הביצועים משמעותית. נוחות הנסיעה דווקא בסדר, אבל באה על חשבון התנהגות. בכביש גלי, במהירות קצת גבוהה תרגיש הניסאן כמו פקק שעם באוקיינוס האטלנטי. על פניות וכבישים פתלתלים לא אדבר ברשותכם, זה נושא שמאוד כואב לי (פיזית).

בפנים הכל שחור, תרתי משמע. אפילו טיפת אפור קשה למצוא. בחוץ אין שום דבר שיבדיל אותה מהעדר היפני. אבל תמיד אפשר להוסיף ספויילר שישרה אווירה ספורטיבית.

ההגה הוא ללא ספק המאכזב מכולם. משל לקחו מהנדסי ניסאן סכין יפנית משובחת, חתכו את מוט ההגה והדביקו חזרה באמצעות דבק זול. ההגה רך, חסר תחושה, לא מתקשר ועושה טובה שהוא מפנה את הגלגלים. אין מילים.

הניסאן היא מכונית שקשה מאוד לאהוב. אין בה כלום יגידו רבים, אבל יש בה דבר אחד משמעותי מאוד: היא אמינה מאוד וסובלת גם הזנחה והתעללות שהיו גורמים לכל אירופאית להתקף אפליפסיה. וזה, הרבה פעמים מזכיר לי את הפתגם "חכם לא היה נכנס לצרה שפיכח היה יודע לצאת ממנה" או בגרסתו "יפנית לא הייתה נכנסת למוסך שצרפתיה הייתה משלמת הרבה כדי לצאת ממנו". ושוב הגענו לאותו עניין- השכל תמיד יהיה עם החכם, אבל הלב- הלב הולך שבי אחרי הפיכח.

אהה, ודרך אגב- הניסאן למכירה.