לאן (אם בכלל) כדאי לעבור? קנדה? ארה"ב? איך מחליטים לבצע את המהלך?

היי כולם,

אתחיל ואגיד שאין כמו הפורום הנ"ל בשביל שאלות שמצריכות חוכמת חיים, ולכן החלטתי להתייעץ פה לגבי שאלה שמלווה אותנו כבר מספר חודשים.

לפני מספר חודשים אפילו פתחתי פה כבר נושא דומה, אבל לא הצלחתי להגיע/להתבשל להחלטה מסויימת, לכן פותח שוב.

קצת עלינו:

זוג בני 32 + ילד בן 4.5 (נכון להיום), גרים בר"ג, בעלי דירה (עם קצת משכנתא). אשתי בעלת תואר ראשון עובדת ברנטגן באיכילוב. אני הנדסאי אלקטרוניקה + תואר ראשון מדמ"ח + MBA, עובד כמעט 4 שנים בחברת סטרטאפ כר"צ QA/אוטומציה/DEVOPS/ITOPS, בעל נסיון של כ 10 שנים בתחום (בעיקר אוטומציה ו OPS למיניהם). משתכרים יחדיו בכ 30 אש"ח בחודש.

זכינו/קבלנו GC לפני כשנה וחצי (הוא בתוקף, הוצאנו REP) ומאז אנחנו בהתלבטות. ועכשיו התווספה להתלבטות גם אופציה לעבור לקנדה.

העבודה הינה עבודה בחברה הנוכחית בתור PRE/POST SALE ENGINEER, כאשר בארה"ב מדובר על שכר שנתי של כ $135K (כולל ביטוח בריאות) ובקנדה כ CAD200K. העבודה היא כ3-4 נסיעות קצרות ללקוחות בחודש (כל נסיעה כ 3 ימים), שאר הימים עבודה מהבית. אנחנו חופשיים לבחור כל מקום מגורים שנרצה בחוף המזרחי של ארה"ב (בעל קרבה לשדה תעופה), בקנדה זה יהיה טורונטו או פרבריה.

בארה"ב אשתי לא תוכל לעבוד בקמצוע ללא לימוד מחדש (וזה נראה לי יתרון כי היא מאסה כבר מעבודתה), בקנדה מבחן קצר והיא תוכל לעבוד ובשכר לא רע בכלל.

למה אנחנו חושבים על זה בכלל? קודם כל די מעסנו ומחפשרים איזו חוויה חדשה (במיוחד אשתי שמעסה בעבודתה וזה נראה לי הזדמנות לעסוק במשהו חדש). המצב הבטחוני שלא נראה לי משתפר. הרגשה כללית שהמדינה עומדת במקום ולא מנסה לשפר ולדאוג לאזרח אלא כל אחד מנסה לדאוג לתחת של עצמו. יש איזו הרגשת לחץ ורתיחה לאחרונה במדינה, קשה לי להסביר אבל אני בטוח שחלק יבינו על מה אני מדבר.

זוהי הקדמה די ממצה לגבי המצב הנוכחי והאופציות העומדות לרשותינו. ועכשיו לשאלות הקשות (שאני בטוח שיהיו עוד ככל שיתגלגל האשכול):

1. איך מקבלים את ההחלטה לעבור? איך יודעים שהיא הנכונה? והאם בכלל יש החלטה נכונה?

2. קנדה? ארה"ב? הבדלים שמיים וארץ, קנדה די קוסם במיוחד בגלל הקטע הסוציאלי וביטוח הבריאות, מצד שני בגלל שהביטוח שם יותר ציבורי מפה (אי אפשר לעשות ביטוח פרטי וללכת לרופאים פרטים בתשלום - ממה שהבנתי) נראה כאילו זה לא בדיוק יתרון. ארה"ב כל עוד יש את הביטוח בריאות של העבודה הכל טוב ויפה (ואני בטוח שגם יש לא מעט הוצאות אפילו שיש ביטוח), ברגע שאין ביטוח או יש טיפול יקר - פיזדץ! יש גם איזו הרגשה שקנדה יותר RELAXED, יותר מתונה, פחות קיצוניות. אני טועה?

3. מה אתם הייתם עושים? איזה שאלות לשאול את עצמינו כדי לקבל החלטה?

4. כאלה שגרים שם, אשמח לשמוע את דעתכם.

מודה על כל INPUT וכל דעה שתתקבל.

אתה לא טועה לגבי קנדה. טורונטו זו גרסה רגועה וידידותית יותר של ניו יורק.

Sent from my iPhone using Tapatalk

מצבכם דבש.

קנדה אכן מקום רגוע וידידותי למדי, אבל עם חורפים קשים מאוד.

היות ויש לך יכול לבחור איפה לגור והשכר הוא נאה יחסית, הייתי עובר לארה"ב למדינה בחוף המזרחי עם עלויות מחיה סבירות ומסים נמוכים. בשכר כזה תוכלו לחיות יפה +++ בפלורידה או בצפון קרוליינה לדוגמה.

בדוק טוב טוב את הכיסוי הביטוחי שמוצע לך, במיוחד הCoinsurance/Copay והMaximum out of pocket. מקסימום אם לא תאהבו, תעברו לקנדה. אם תתחילו בקנדה, סיכוי טוב שהGC יפקע בינתיים.

השנקל שלי.

אי שם, בשנות התשעים העליזות, עלתה האפשרות שלי להגר עם ההורים לארה"ב.

הייתה התלבטות משפחתית שלמה וגדולה. הקול שלי להבנתי היה הקול הקובע (2 מול 1).

אתה לא מבין כמה שאני אוכל את הנשמה של עצמי על זה שבחרתי כמו אדיוט להישאר פה בארץ.

הרצון שלי להגר מפה הוא עדיין עז. אבל אני פשוט לא יכול בגלל סיבות שאני לא הולך להיכנס אליהן.

נשמע שלא ממש מתאים לכם להישאר פה לפי איך שניסחת את ההודעה.

אני הייתי מציע לך לפרוס כנפיים,

לשים אותם בתנור עם פרוסות תפוח אדמה חתוך דק, קצת בצל, טיפה שום, שמן זית תבלינים לשעה ומשהו, ועל בטן מלאה להחליט...

ברצינות, עצתי לך- לך על זה. זה גיל מצויין בשביל לצבור חוויות, ובגדול זה כל מה שיש לנו בעולם הזה- אנחנו לא יותר מאשר סך של החוויות שצברנו ושל ההחלטות שלקחנו.

בעוד כשבוע נציין שנה מאז שעברנו לארה"ב.

להגיד לך שבארה"ב הכל תותים לעומת ישראל? זה יהיה לשקר, זה פשוט שונה, חיים יותר רגועים, זולים, אבל עדיין מתגעגעים לישראל.

המרחק וההבדל של 7 שעות מקשה על שמירת קשר עם המשפחה, לא יודע עד כמה זה חשוב לך אבל זה משהו שצריך לקחת בחשבון.

אכן עלויות ביטוח פה לא זולות, אפילו אם יש ביטוח טוב דרך העבודה עדיין אתה מוציא לא מעט כסף מהכיס.

מה שכן, מרגיש לי שהרפואה פה הרבה יותר טובה, הרבה יותר דואגים לך מאשר לתת לך אישור מחלה ולנפנף אותך תוך 5 דקות כמו בישראל.

לאשתי יש אסטמה שהתחילה אי שם ב2015 בישראל וההבדל בטיפול הוא שמים וארץ לעומת ישראל.

איך מקבלים החלטה לעבור? לא יודע, זה לא החלטה קלה וככל שיום המעבר מתקרב יש יותר חששות, אבל אחרי שעוברים ומתמקמים, החיים נכנסים לשיגרה, בית-עבודה, ככה שזה לא שונה מהרבה מכל מקום אחר.

מביקור בקנדה, וחברים שהיגרו לשם, למעט הקור בהחלט הייתי מעדיף לעבור לשם.

עצתי, כל עוד אתם עדיין צעירים, הילד עדיין קטן, לכו על זה, החיים קצרים מדי, וזה קשה ויש רגעי משבר, אבל זה גם מעניין ומאתגר להתחיל חיים במקום אחר, להתמודד עם אנשים וצורות חשיבה אחרות.

אני חייב לציין לגבי הקור בקנדה, שבשנים האחרונות זה די התמתן. החורף בטורונטו לא נוראי כמו פעם (וגם כשכן, יש עיר תחתית...), ותכלס גם החוף המערבי סובל מחורפים לא קלים.

התחממות גלובלית וכל זה...

Sent from my iPhone using Tapatalk

בקצרה (תחילת יום עבודה...), גרתי חמש וחצי שנים באוסטרליה (סידני ומלבורן) ובשנתיים האחרונות בניו-ג'רזי. בכללי:

*. לכל מקום יש את היתרונות והחסרונות שלו בהתאם לצרכיך ולצרכי המשפחה.

*. כדאי מאוד להתעלם ממה שרשום בעיתונים \ מגזינים \ פורומים - ופשוט לקחת את המשפחה לטיול קצר ולהבין האם יש בכלל חיבור עם המקום.

לדוגמא - על הנייר מלבורן אמורה להיות עיר מושלמת, אך אני ספרתי את הימים לסיום התואר ע"מ שאוכל לחזור חזרה לסידני (שקול לסטודנט תל-אביבי שלומד באונ' ב"ש ומחכה ליום שבו יחזור חזרה לתל-אביב בסיום התואר...).

*. בארה"ב כל מעסיק מעל 50 עובדים מחויב להציע ביטוח בריאות על חשבון העבודה. כדברי המשורר - 'כואב, אבל פחות' - אתה עדיין משלם בשנה סכומים שיראו לך בהתחלה הזויים. אחרי זה מתרגלים.

לצערי לא ביקרתי בקנדה בחיי הבוגרים, ולכן אין לי מידע לשתף עמך. אני רק יכול לאמר לך בבטיחון מלא שאחרי שגרת ברמת גן, רוב המקומות בארה"ב יראו לך מאוד רגועים.

אגב, האם חשוב לך ולאשתך לשמר את הזהות היהודית ו/או הישראלית? כי אם כן, ישנם איזורים שלמים בארה"ב וקנדה שיורדים מן הפרק.

עורך את ההודעה המקורית שלי כדי לפרט קצת על החיים פה בטאמפה פלורידה:

מזג האוויר פה הוא אחד הנוחים בעולם ופלורידה ידועה בזה. מלבד ההוריקנים שלפעמים פשוט באים והולכים בלי להרגיש ולפעמים מכים בכל עוצמת ההרס. בנתיים לא חווינו הוריקן משמעותי בסביבה שלי.

הביטוחים פה יקרים, אני בין עבודות ומשלם לבד ביטוח ועולה לי 633 דולר לחודש עלי ועל אשתי. הביטוח שלנו חרא ויוצא לנו לא מעט כסף מהכיס. אם המעסיק שלך משלם את הביטוח זה תענוג.

ביטוחי רכב פה יקרים גם כן יחסית לשאר ארה״ב, וזה פשוט כי הנהגים פה אידיוטים ולא יודעים לנהוג וכי יש אוכלוסיה רבה שאין להם ביטוח כלל אז שאר האנשים האחראיים נושאים בנטל.

זול פה: הדלק והמיסים וכל מוצרי הצריכה והאלקטרוניקה. התזונה הישראלית (פירות ירקות ובשר לא מעובד) קצת יקרה ביחס לישראל.

איכות האוויר פה מדהימה, השמיים תמיד בהירים - אין דברים כאלה בישראל - פשוט אין. ולדעתי גם איכות החיים לא רעה בכלל.

לגבי הלימודים של אשתך, הלימודים שלה לא שווים פה הרבה לצערי. אני יודע את זה כי אשתי נמצאת כרגע בתוך מערכת הלימודים ואני יכול להגיד לך שהיא לא זולה גם כן.

אם אתה מוצא את עצמך בפלורידה ובטאמפה ספציפית שלח הודעה פרטית נכיר אותך לקהילה של הישראלים פה, אני חושב שיש לנו באמת את אחת הקהילות הטובות ביותר בארה״ב.

היי כולם,

 

אתחיל ואגיד שאין כמו הפורום הנ"ל בשביל שאלות שמצריכות חוכמת חיים, ולכן החלטתי להתייעץ פה לגבי שאלה שמלווה אותנו כבר מספר חודשים.

לפני מספר חודשים אפילו פתחתי פה כבר נושא דומה, אבל לא הצלחתי להגיע/להתבשל להחלטה מסויימת, לכן פותח שוב.

 

קצת עלינו:

זוג בני 32 + ילד בן 4.5 (נכון להיום), גרים בר"ג, בעלי דירה (עם קצת משכנתא). אשתי בעלת תואר ראשון עובדת ברנטגן באיכילוב. אני הנדסאי אלקטרוניקה + תואר ראשון מדמ"ח + MBA, עובד כמעט 4 שנים בחברת סטרטאפ כר"צ QA/אוטומציה/DEVOPS/ITOPS, בעל נסיון של כ 10 שנים בתחום (בעיקר אוטומציה ו OPS למיניהם). משתכרים יחדיו בכ 30 אש"ח בחודש.

 

זכינו/קבלנו GC לפני כשנה וחצי (הוא בתוקף, הוצאנו REP) ומאז אנחנו בהתלבטות. ועכשיו התווספה להתלבטות גם אופציה לעבור לקנדה.

העבודה הינה עבודה בחברה הנוכחית בתור PRE/POST SALE ENGINEER, כאשר בארה"ב מדובר על שכר שנתי של כ $135K (כולל ביטוח בריאות) ובקנדה כ CAD200K. העבודה היא כ3-4 נסיעות קצרות ללקוחות בחודש (כל נסיעה כ 3 ימים), שאר הימים עבודה מהבית. אנחנו חופשיים לבחור כל מקום מגורים שנרצה בחוף המזרחי של ארה"ב (בעל קרבה לשדה תעופה), בקנדה זה יהיה טורונטו או פרבריה.

 

בארה"ב אשתי לא תוכל לעבוד בקמצוע ללא לימוד מחדש (וזה נראה לי יתרון כי היא מאסה כבר מעבודתה), בקנדה מבחן קצר והיא תוכל לעבוד ובשכר לא רע בכלל.

 

למה אנחנו חושבים על זה בכלל? קודם כל די מעסנו ומחפשרים איזו חוויה חדשה (במיוחד אשתי שמעסה בעבודתה וזה נראה לי הזדמנות לעסוק במשהו חדש). המצב הבטחוני שלא נראה לי משתפר. הרגשה כללית שהמדינה עומדת במקום ולא מנסה לשפר ולדאוג לאזרח אלא כל אחד מנסה לדאוג לתחת של עצמו. יש איזו הרגשת לחץ ורתיחה לאחרונה במדינה, קשה לי להסביר אבל אני בטוח שחלק יבינו על מה אני מדבר.

 

זוהי הקדמה די ממצה לגבי המצב הנוכחי והאופציות העומדות לרשותינו. ועכשיו לשאלות הקשות (שאני בטוח שיהיו עוד ככל שיתגלגל האשכול):

 

1. איך מקבלים את ההחלטה לעבור? איך יודעים שהיא הנכונה? והאם בכלל יש החלטה נכונה?

2. קנדה? ארה"ב? הבדלים שמיים וארץ, קנדה די קוסם במיוחד בגלל הקטע הסוציאלי וביטוח הבריאות, מצד שני בגלל שהביטוח שם יותר ציבורי מפה (אי אפשר לעשות ביטוח פרטי וללכת לרופאים פרטים בתשלום - ממה שהבנתי) נראה כאילו זה לא בדיוק יתרון. ארה"ב כל עוד יש את הביטוח בריאות של העבודה הכל טוב ויפה (ואני בטוח שגם יש לא מעט הוצאות אפילו שיש ביטוח), ברגע שאין ביטוח או יש טיפול יקר - פיזדץ! יש גם איזו הרגשה שקנדה יותר RELAXED, יותר מתונה, פחות קיצוניות. אני טועה?

3. מה אתם הייתם עושים? איזה שאלות לשאול את עצמינו כדי לקבל החלטה?

4. כאלה שגרים שם, אשמח לשמוע את דעתכם.

 

מודה על כל INPUT וכל דעה שתתקבל.

זו שאלה קשה, כי כל מקרה לגופו. יש אנשים שהרילוקיישן מדהים עבורם, לאחרים זה אתגר קשה.

לדעתי ונסיוני (חי בארה״ב שנה וחצי), שני דברים הכי משמעותיים בעת ביצוע רילוקיישן לפי סדר חשיבות -

1. תקשורת. חשוב שתהיה תקשורת מאוד חזקה ובריאה בין בני הזוג, היות והולכים לעשות שינוי גדול מאוד ביחד. צריך שיהיה תיאום ציפיות, צריך להבין מהן המטרות של התא המשפחתי בטווח הקצר/בינוני/רחוק, ובעיקר צריך להבין למה נכנסים מה שמוביל ל

2. RESEARCH. חשוב לדעת כמה שיותר למה נכנסים, ולהתכונן בהתאם. זה נושא בעייתי היות וקשה לקבל דאטה נקי מbias, ונתקלתי לא פעם (/פעמיים/שלושה/...) באנשים שמייפים את המציאות עד לרמה שהקשר בינה לבין הדאטה שלהם מקרי בהחלט. תעשה מאמצים להגיע לנתונים נקיים שלא קשורים ב״תחושות״ או ״רגשות״ - כי שני אלו אינדיוידואליים מאוד. להחלטה לאן להגר (אם בכלל) יהיו השלכות ענקיות על החיים, ולכן חשוב לעשות כמה שיותר אופטימיזציה כל עוד אפשר.

אם תבחור לעבור לארה״ב, ממליץ לך להעיף מבט כאן. אמנם בחיתולים אבל מתכנן להוסיף תכנים עם הזמן...

בהצלחה

המצב שלכם מאוד מזכיר לי את שלנו, גם כן זוג +1 בשנות ה30 המוקדמות.

אנחנו עברנו לפני כ9 חודשים לטקסס מגבעתיים. המעבר הוא בעקבות העבודה שלי ובקרוב מתחילים תהליך גרין קארד.

בנקודת זמן הזאת אני לא רואה את עצמי חוזר לארץ. הייתי כבר פעמיים בביקורי עבודה בארץ מאז שעזבנו כולל אחד אחרון שהיה ארוך במיוחד וכלל גם חופשה. זה לא שרע בארץ כמו שיותר טוב לי ולמשפחתי פה. הכל רגוע לנו יותר, נוח יותר הרבה הרבה ידידותי למשפחה . נכון יש את הגעגוע למשפחה ולחברים בארץ אבל אנחנו בינתיים מתגברים.

לגבי השאלות שלך(הכל על סמך החוויה שלנו):

איך מקבלים החלטה לעבור- קודם כל היה רצון ונכונות של שנינו. לאחר מכן כשנקרתה ההזדמנות התחלנו לעשות חישובים ולהריץ תרחישים אפשריים. בסוף התהליך לאחר הבנת הסיכונים פשוט החלטנו-עוברים.

על קנדה אני לא יכול להגיד לך כלום כי לא הייתי למעט קונקשן בטיסה.

מה אני הייתי עושה במצבך? אורז ומתחיל לשחות. יש גרין קארד ככה שסיכון גדול שיש לרוב מהגרי העבודה באי קבלת גרין קארד וחזרה לארץ שלא מרצון יורד ממך.

לגבי החיים כאן, כמו שאמרתי , נוחים יותר והרבה יותר ידידותיים למשפחה. שירותי הרפואה אמנם יקרים יותר גם עם ביטוח טוב אבל אני חייב לציין שאתה גם מקבל הרבה יותר. you get what you pay for. ברוך ה' לא נזקקנו ליותר מידי ומקווה שכך יישאר אבל כשכן צריך איזו בדיקה/ בדיקת דם/רופא/ בדיקת ווטאבר אתה לא מחכה חצי שנה לתור + חודש לתוצאות. הכל כאן ומיידי ובטווח של כמה ימים.

חינוך- שוב מסייג כי המון תלוי באיזור , בגילאים וכו' אבל מניסיון שלי+ של חברים שגרים באזור שלי עם ילדים גדולים יותר(שלי בת שנתיים) ההבדלים הם בסדרי גודל.

התשלום החודשי למעון הוא +/- כמו שהיינו משלמים בארץ רק שכאן יש מספר ימי חופש מינימלי(רק החגים בעצם) , שעות פעילות ארוכות יותר, תכנים שבארץ לא חלמנו עליהם(לימוד שפת הסימנים , ספרדית כשפה שניה לילדים קצת גדולים יותר ומדובר על גן,כן?).

בשורה התחתונה, מבן אדם שיחסית טרי כאן, אני מאוד ממליץ ללכת על זה. אני מאמין שגם אם לא ילך, תוכלו לחזור לארץ ולהתחיל מהתחלה/ להמשיך הלאה.

אם תצטרך משהו נוסף תשלח בפרטי ואשמח לעזור במה שאוכל.

תודה לכולם!

בהחלט אינפוטים מועילים ומעניינים. עדין לא יודע איך להתגבר על החששות שלנו, שהם בעיקר פחד מלהכשל ולהפסיד את מה שיש לנו פה.

קאררה, איזור טמפה אני מבקר שם הרבה, יש שם עובד שלנו שגר שאני עושה איתו מידי פעם פרוייקטים באיזור. הוא גם באיזור ברנדטון (נראה לי דרומית לטאמפה). בהחלט זה אחד האיזורים (וגם פלורידה בכללי) שאם נעבור זה יהיה ברשימת המקומות לשקול, עוד איזור זה RALEIGH NC ששם יש גם חבר טוב שעבר לפני שנה וקצת.

יש מצב טוב שאולי אפילו בסופ"ש הקרוב אני באיזור טאמפה, או הצד המזרחי של פלורידה (טרם יודע). יש קהילת ישראלים גדולה שם בטאמפה? היא מרוכזת במקום אחד? אני בעיקר דואג לאשתי שתהיה בבית לבד בין הנסיעות שלי ברחבי ארה"ב ויהיה מועיל אם יהיו מסביבה אנשים עם מנטליות מוכרת (לפחות בתקופה הראשונה).

יש דיי הרבה ישראלים בטאמפה. אם אתה מחפש אזור סבבה למגורים הייתי ממליץ על West Chase או South Tampa אנחנו גרים קצת צפונה ב Odessa כי רצינו בית חדש ועם גינה גדולה בשכונה יפה ומטופחת (לא שהאזורים שציינתי הם לא ככה, פשוט הם משמעותית יקרים יותר והם גם בזמנו לא היו קרובים לעבודה שלי). אשתך לא תהיה לבד אף פעם אם היא תסתדר עם הנשים פה, אני גם מאמין שהיא תוכל למצא כאן עבודה. אם בביקורים שלך אתה בא עם אשתך תעדכן אותי ואולי נוכל לארגן מפגש.

תודה לכולם!

 

בהחלט אינפוטים מועילים ומעניינים. עדין לא יודע איך להתגבר על החששות שלנו, שהם בעיקר פחד מלהכשל ולהפסיד את מה שיש לנו פה.

 

קאררה, איזור טמפה אני מבקר שם הרבה, יש שם עובד שלנו שגר שאני עושה איתו מידי פעם פרוייקטים באיזור. הוא גם באיזור ברנדטון (נראה לי דרומית לטאמפה). בהחלט זה אחד האיזורים (וגם פלורידה בכללי) שאם נעבור זה יהיה ברשימת המקומות לשקול, עוד איזור זה RALEIGH NC ששם יש גם חבר טוב שעבר לפני שנה וקצת.

יש מצב טוב שאולי אפילו בסופ"ש הקרוב אני באיזור טאמפה, או הצד המזרחי של פלורידה (טרם יודע). יש קהילת ישראלים גדולה שם בטאמפה? היא מרוכזת במקום אחד? אני בעיקר דואג לאשתי שתהיה בבית לבד בין הנסיעות שלי ברחבי ארה"ב ויהיה מועיל אם יהיו מסביבה אנשים עם מנטליות מוכרת (לפחות בתקופה הראשונה).

עד כה לא הייתה תגובה אחת מהצד השני, של "אל תעברו".

אני מסתכל מהצד וקורא בעניין את התגובות כאן.

אשמח לשמוע גם תגובות של "אל תסעו", ולא בגלל שאני שמח לשמוע על כשלונות חס וחלילה, אלא באמת מענין לשמוע גם את הפן השני.

לדעתי זה גם חשוב לפות"ש.

תראה, הניסיון אישי מאד.

בקיץ שעבר טיילתי שבועיים וחצי במערב קנדה, ועוד כמה ימים בטורונטו. נתקלתי בלא מעט קנדים מגעילים, שלא היו מביישים את הערס הישראלי המצוי. כאשר חזרתי פגשתי קולגה שחזר מהשתלמות של שנתיים בטורונטו. כאשר סיפרתי לו את ניסיוני היה בהלם מוחלט, במהלך השנתיים הוא לא נתקל במה שחוויתי בשבועיים.

ואני מדבר על תיירות, לא על רילוקיישן או הגירה.

אבל אל תשכח, הקבוצה הזו היא קבוצה של אנשים שהיגרו בהצלחה. אלה שחזרו כנראה לא שייכים אליה.