אהבתכם הראשונה

טוב אז אתחיל ואומר שלום לכולם, זאת הודעה ראשונה שלי בפורום, אחרי שהייתי פאסיבי לתקופה לא קצרה.

מה שאני אכתוב כאן יהיה קצת חפירה אבל מדובר בנושא שמאוד מעניין אותי, אז סליחה מראש.

אני לא הייתי איש שמתעניין כל כך ברכבים, עד שלאחרונה הפיגו 206 שנת 2002 שלי הראתה סימני גסיסה מתקדמים (כן, כן, זה הגיר...). אז נאלצתי להתחיל לחפש מחליפה ראויה ליפהפיה שלי. התחלתי לקרוא מבחני דרך, בפורומים (בעיקר פה) ולאט לאט גיליתי שאני ממש מדוכא מההחלפה הצפויה.

לא לא מדובר בקמצנות, כי ב"ה יש לי את הכסף להשקיע, ולא עצלות של לחפש משהו חדש, אלא מדובר בעצבות שנובעת מההחלפה עצמה. אני התחברתי לפיגו שלי כל כך שפשוט כואב לי להחליף אותה.

אני לא יודע למה, הרי ברור שיש רכבים הרבה יותר טובים, עם הגה יותר חלק, גיר שלא קופץ צבע שלא מתקלף כבר ומנוע פחות רועש. אבל כל אחד מהדברים הללו שציינתי כ"חסרון" פשוט למדתי לאהוב. אני מכיר כל כך את הרכב, יודע איזה צליל יעשה בכל נגיעה ואיך יגיב לכל דריכה על הדוושה, איפה הוא מתחיל ואיפה הוא נגמר, וזה בלי לדבר בכלל על כל הזכרונות הטובים שיש לי ממנו.

(אגב שמתי לב לזה ממש כשחניתי בחנייה צפופה בתל אביב וחברים פירגנו לי ש"הצלחתי" בלי חיישני רוורס כלל. זה היה נראה לי מגוחך, כאילו שיהיו לי חיישנים על הראש שיגידו לי מתי להתכופף כשיש משקוף נמוך...)

בכל מקרה, מה שהכי הפתיע אותי שבשיטוטי באינטרנט גיליתי עוד הרבה אנשים שמביעים חיבה מוגזמת דווקא לפיגו 206, והבנתי שאני לא ממש יוצא דופן אלא חלק מקהילה שאוהבת את הצרפתייה הזקנה

לסיכום, שאלתי אליכם, בעקבות הסיפור שלי, היא מה הרכב שאהבתם יותר מכל, לא הפנטזיה הרטובה אלא האהבה הראשונה. כי אני אשמח גם להכיר עוד אוהבי פיגו למיניהם, ולשמוע מכם על רכבים אחרים. אגב אולי ככה תכירו עוד אנשים עם סיפור דומה לשלכם

חח אז מקווה שיזרום, ואם לא, אז תראו אותי שוב בייעוץ לקראת קניה בקרוב בחיפוש אחר תחלופה ראויה לפיגו שלי

כמו שאומרים סוס מנצח לא מחליפים, תמצא 206 אחרת ותמשיך להנות לא חסר כאלה בשוק.

אהבה ראשונה? זה נשמע נורא.

גם אחרי 15 שנה מדובר, בסופו של דבר, באוסף של חתיכות פח, פלסטיק, גומי ועוד כמה חומרים. תמכור את הגרוטאה, אם אתה בריא בנפשך תשכח ממנה לאחר 10 דקות, וגם זה בהגזמה. את המחליפה קנה לפי צרכיך ותקציבך, ואת האהבה שלך הפנה לבני אנוש.

^

אנשים מייצרים קשר סנטימנטלי עם הרבה דברים חומריים.

קח את עולם משחקי המחשב, 2 הענקיות סוני ונינטנדו שתיהן עושות עכשיו הרבה כסף בלהוציא גירסאות נוסטלגיות לקונסולות הראשונות שלהן, למה? - כי לאנשים יש סנטימנטים ונוסטלגיה למשחקים האלה - אז אותו דבר.

לא צריך להיות קרים באופן מוגזם.

האימפלה שלי ללא ספק - עדיין איתי ואנחנו אפילו מבלים לא מעט יחד כל יום (סביב השעה וחצי נסיעה ביום), אבל כבר מתחיל לנקר לי בראש מה יקרה עוד שנתיים-שלוש (בשאיפה שלא לפני) כשאצטרך להחליף אותה. זו תהיה באמת פרידה קשה, היא 8 שנים איתי ואני חושב שהיא כבר ממש כמו בן משפחה, אפילו הילדים גדלו איתה ועשינו איתה את כל הנסיעות המשפחתיות בתקופה הזאת.

לא רוצה לחשוב על היום שאצטרך להחליף אבל אני כבר יודע שזה יהיה עצוב, מאוד עצוב לי

אהבה ראשונה? זה נשמע נורא.

 

גם אחרי 15 שנה מדובר, בסופו של דבר, באוסף של חתיכות פח, פלסטיק, גומי ועוד כמה חומרים. תמכור את הגרוטאה, אם אתה בריא בנפשך תשכח ממנה לאחר 10 דקות, וגם זה בהגזמה. את המחליפה קנה לפי צרכיך ותקציבך, ואת האהבה שלך הפנה לבני אנוש.

חחח, אכן אני בריא בנפשי. כמובן שצריך להכניס הכל לפורפורציות, ולא מדובר באותה אהבה, ואם כך משתמע מדבריי אז כנראה נסחפתי

בכל זאת אבל לא אוכל להתייחס אליה כמו סתם גרוטאה..

תשמע, הרכב הראשון שלי היה רנו 14, נקנתה באקראי לגמרי כאשר היתה בת 4 ונמכרה בגיל 11, כאשר בתקופה בה החזקתי אותה הפכתי מרווק לנשוי פלוס 2. והיא גם הצליחה לגרום לאשתי להכנס לשמירת הריון (נתקעה בגלל סתימת דלק כמה מאות מטרים מהבית ביום קיץ, והקטע בעליה כנראה לא היה בריא במיוחד לאשה בחודש השביעי להריון. לא לשכוח, הימים הם ימי טלפון בזק, לפני שהנייד היה בכל יד). ואפילו המחליפה היתה די מחורבנת. אבל, יודע מה? אני ממש לא מתגעגע אליה. וגם לאף אחת מהמכוניות במהלך 26 השנים מאז. וגם לא לדירות שבהן גרתי. כמה שנהניתי (או סבלתי) עם כל אחת מאלה, בשניה שהיא נמדרה לבעליה החדשים היא נמצקה מהתודעה. מכסימום קיבלתי תזכורת מאחד הבנים שזכר את מספר הרישוי של הרכב שהחזקתי זמן ארוך ביותר וצילם אותה בטכניון.

לכל אחד מאתנו יש איזה קטע של נוסטלגיה. אבל צריך לשים אותו בפרופורציות. לי יש איזו שריטה שאיני אוהב להשליך מכשיר ישן אם הוא ניתן לשימוש, גם אם עבר זמנו. אז במחסן מצטברים כל מיני כלים ומכשירים שעבר זמנם, ופעם בשנה - שנתיים אני מתנתק מהשריטה הזו ושולח אותם בדרך הנכונה. לכל היותר מניח ליד פח האשפה, כדי שאיזה אוסף נבלות יאסוף אותם וימכור בשוק הפשפשים. עד היום הדברים היחידים שהצטערתי על כך שהשלכתי היו כמה ספרים.

ה-500 הראשונה שלי.

זה היה הרכב הספורטיבי השלישי שהיה לי. קניתי אותה בהמלצה, אחרי כמה קורסים של נהיגה מתקדמת, טיול לנורדשלייפה וההבנה שהמיטו תלתן שהיתה לי פשוט לא הייתה זה.

אני זוכר עד היום את הפעם הראשונה שנהגתי אליה סתם נסיעה בין עירונית קצרה, ואת החיוך הדבילי שהיה לי. ואחר כך חרשתי איתה את כל הארץ, מהחרמון ועד למכתש \ מעלה עקרבים, השתתפתי איתה בהמון ימי מסלול בכוכב יאיר, מצדה וכו', הייתה איתה בטיולים גדולים וקטנים של אבארט, גם כשעוד היה מדובר בקבוצה מצומצת יחסית. השתתפתי איתה גם באחת מהג'ימקנות החוקיות הראשונות שהיו כאן (וכמובן שטעיתי במסלול בין הקונוסים), ואז עוד הייתי תמים וחשבתי שאשקיע בזה באמת זמן וכסף.

אבל מאז גיליתי את הסימולטורים וכבר לא צריך שום דבר בחיים

אין לי כזו.

כלומר, עוד לא נהגתי בה.

בערך מאז שהיא יצאה לשוק, רציתי לשים אותה בחניה שלי ותמיד הלכתי על הפרקטיקה.

כולי תקווה שזה יקרה בעתיד.

ג'ולייטה (רצוי תלתן).

קסנטיה.

הייתה רכב נוראי, שבכל רגע יכל לפוצץ צינור ולהשאיר אותך עם מתלי דריפט, ובלי תגבור הגה ובלמים, וגרמה לי להוציא על תיקונים פי כמה יותר ממה שהייתה שווה.

אבל אהבתי אותה בגלל הנוחות וה"תחושת טנק".

אחר כך המנוע עמד ללכת, והחלפתי אותה בלנסר 2007, שממנה קיבלתי שקט תעשייתי, ולקסנטיה הפסקתי להתגעגע אחרי יומיים.

את השקט התעשייתי קודם והיחסי אחר כך (התחילו בעיות קטנות פה ושם) קיבלתי כמובן מאליו, והתחיל להיות חסר לי בלנסר הגודל והנוחות.

נזכרתי שתמיד אהבתי את הצורה של פורד מונדאו mk3, והיה לי ניסיון חיובי עם פוקוס 2005 של ההורים, ואז קניתי מונדאו 2007 שעל פניו נראתה מלוקקת, בניסיון לקבל עוד פעם רכב שאני הולך לאהוב.

לא הלך. במונדאו איכשהו תוך פחות משנה נדפק כמעט כל מה שיכול להידפק (שני אלטרנטורים, גיר, מדחס מזגן, צינורות מזגן, תושבות מנוע, כבל גז). באיזשהו שלב, כשבאתי להתניע יום אחד, וגיליתי שהמזגן שוב פעם לא עובד, יצאתי מהרכב ופשוט בעטתי בדלת כמה פעמים בכל הכח.

את המונדאו מכרתי בגרושים, ואז קניתי קורולה 2013. היא הייתה סבבה לגמרי, והיה אוטו שאפשר גם לאהוב, וגם לא לפתח יחסי אהבה-שנאה, אלא פשוט שישמש אותך ולהנות ממנו.

אחרי כשנה וחצי עשיתי חושבים, וראיתי שעדיף לי לקחת ליסינג מהעבודה, מה שבדיעבד הסתבר כצעד חכם, מאחר ועכשיו עם העבודה והלימודים לגמרי אין לי זמן להתעסק עם הרכב, גם לא טיפולים/טסט, אפילו לשטוף את האוטו אין לי זמן.

את הקורולה מכרתי בסכום, שבתוספת כספית מצידי סגר לי את ההלוואה על הקורולה, כך שעכשיו אני יכול להגיד בלב שלם שאני לא חייב לאף אחד כלום, גם לא לבנק (הרגשה מדהימה, כדאי לכם), והזמנתי יונדאי איוניק חדשה בליסינג תפעולי מהעבודה.

בתור רכב גישור קיבלתי עוד קורולה, שאחרי שלוש שנים ו80 ק"מ בליסינג הייתה איכשהו במצב יותר טוב מזאת שלי, שנקנתה עם 67 אלף בזמנו. בארבעה חודשים שהייתה לי, חרשתי איתה את כל הארץ, מחרמון ועד אילת, עד שקיבלתי את האיוניק. מהקורולה הזאת יש לי רק זכרונות טובים, אפילו הרעש מצמיגים סיניים כמעט ולא הורגש.

אחר כך קיבלתי את האיוניק הכחולה (איכשהו הביאו לי אותה בצבע שביקשתי), והיא בגדול מרגישה כמו קורולה עם מערכת היברידית, אבל בניגוד לפריוס היא לא מרגישה כבדה. והכי חשוב - היא פשוט שם כדי להתניע, לנסוע ולהיכנס לתדלק מדי פעם. המקרר הלבן הוחלף במקרר כחול מקרין לשלוש שנים הקרובות.

את קונספט "האוטו האהוב" הזנחתי, והאהבה שלי לרכבים היא תיאורטית בלבד. אין לי רצון לא לאלפא, לא לואגית טורבו ולא לפוג׳ו gti. אני סיימתי לשחק במכוניות. לפחות עד שיהיה כסף פנוי לקנות מכונית מהנה חדשה. במזומן.

פיג'ו 406 שנת 2000, הרכב הראשון שלי כשהוצאתי רישיון. אהבתי אותה מאוד, יפה, נוחה, לא חסר כוח וצריכת הדלק הייתה סבירה. לצערי לא אהבה אותי בחזרה, הגיר התחיל להחליק ולעשות בעיות, ונאלצנו למכור את הרכב אחרי 3 שנים של בעלות. אגב, חבר שגם הוציא רישיון ראה את הרכב שלי וקנה בעקבות זאת את אותו הרכב בדיוק.

מאז ה-406 הייתה לנו 108, 308 ו3008 במשפחה (אולי יש עוד מוזרים כמוני כאן..)

מאזדה 3 2007 של ההורים שלי... הייתה מכונית מעולה, מהמשפחתיות היחידות שאתה אשכרה מרגיש נוהג! היום כבר לקראת הסוף שלה...

רנו קליאו ידנית דור ראשון, עד היום אני נזכר בה בערגה.

רכב קטן וממזר, מהנה לנהיגה, זריז ומרווח באופן מפתיע.