מצלמה למתחיל - מה לבחור?

אתה אדם אינטיליגנטי ואוטודידקט. אתה לא צריך קורס, יש מספיק חומר ברשת, בכתובים ובטח במדריכים ב-youTube.

שם תצבור את הידע הטכני (איך מתפעלים צמצם/תריס/ISO וכו').

להשכלה צילומית כללית, הבלוג של נשיץ הוא נקודת התחלה טובה. דלג על החודשיים האחרונים, ולך למאמרים שהוא כתב בשנים קודמות:

http://sneye.blogspot.com/2018/08/

Spire - בסופו של דבר זה מתנקז לעלות ונוחות השימוש. אם המצלמה (ושאר רכיבי המערכת) יקרה מדי - לא תקנה אותה. אם היא מסורבלת - תמעט להשתמש בה. כמוכן שלכל אחד נקודת הפשרה שונה.

 

כאמור - לצרכים שלי ה-MFT מספק, אפילו עם עדשה בינונית. כנראה שהצרכים של פות"ש פחות או יותר דומים, וגם תקציבו מוגבל. 'צטערת, אני לא מתכוון להסחב עם 6 ק"ג של FF עם כל האבזרים שלה. אם הצרכים ישתנו אצטרך לסקור את השוק ולתקצב מחדש. בינתיים אני לא שם.

 

צלמים "כבדים" יחזיקו כמה כלים, למצבים שונים. ה-FF תצא למסעות הציד, אבל במכונית תהיה זרוקה איזו מירורלס קטנה או אפילו קומפקטית high end שתהיה זמינה תמיד.

הנכונות של האמירה הזו לא מקטינה את האי נכונות של זו הקודמת.

ואיך קפצת ל-6 קילו של ציוד FF? אנחנו מדברים על מירורלס APS-C של סוני, לא ניקון D5.

מצד שני, הוא מאפשר לפתוח את הצמצם יותר, בלי ליצור עומק שדה רדוד מדי

אני צריך לבדוק את זה שוב, אבל לדעתי זה משחק סכום אפס - אתה יכול לפתוח את הצמצם יותר, אבל בסך הכל הaperture תמיד נשאר קטן יותר וסך האור שמתקבל על הסנסור הוא זהה. בהתאמה לאורך מוקד, F1.4 (מוקד 25 מ"מ) וF2.8 בFF (מוקד 50 מ"מ) יתנו את אותה תוצאה אופטית. לסנסור קטן יותר אין אף יתרון ברמה האופטית ואין אף trade off שהוא מרוויח בו.

לכן יש את האופציה של הקנון.

 

לא הכרתי. אני בכלל לא מתמצא בדגמים של קומפקטיות, רק מכיר שכל העולם היה משפריץ ניטים על הסוני הזו.

החיישן משמעותית יותר גדול מסלולרי, והקפיצה שהוא מציעה שווה את הכסף. אם אין כוונה להתמקצע בצילום ואם חשוב שהמצלמה תהיה זמינה בכיס, אז זו אופציה שווה. כל אפשרות אחרת דורשת לפחות תיק קטן.

 

זה שהחיישן גדול יותר זה נכון, אבל אני עדיין לא חושב שהיא שווה את הכסף - יותר נכון שהיא נמצאת בסוג של limbo, שהיא עולה כמו MFT אבל נותנת תוצאות פחות טובות.

MFT זו מערכת יותר גמישה, שיש לה גם אופציות מאוד זולות

 

 

 

מצד שני, הוא מאפשר לפתוח את הצמצם יותר, בלי ליצור עומק שדה רדוד מדי. עומק שדה רדוד מדי, שמשאיר יותר מדי מהרקע הרלוונטי מטושטש (כולל אנשים), ולפעמים גם חלק מהפנים. אני יודע שאנשים אוהבים "בוקה", אבל בהקשר של צילומי נוף ומשפחה זה שימושי רק לפורטרטים, ובקרוב כל העניין יוסדר ע"י תוכנה, ויהפוך ללא מעניין.

 

פתיחת צמצם עושה שני דברים - מכניסה יותר אור (ומבהירה את התמונה, ומאפשרת להרים מהירות תריס) ומרדידה (מרדדת? מורידה? מורדת?) את עומק השדה. זה חד-חד ערכי. אין בעיה לקבל אותו אפקט (בדיוק!) במצלמה עם חיישן גדול יותר - תסגור צמצם לאותו ערך, תקרופ, ותקבל בול אותה תמונה. היתרון של חיישן גדול יותר זה שהוא מאפשר להכניס עוד אור ולייצר עומק שדה עוד יותר רדוד. במילים אחרות - מפתח צמצם=עומק שדה זהה בכל פורמט (בהינתן אותו מרחק מהאובייקט), אבל בגלל הקרופ פקטור של עדשות עבור חיישנים קטנים, אתה צריך להתרחק יותר כדי לקבל אותו פריים ואז זה רק נראה כאילו השדה עמוק יותר.

 

נניח שהחיישן שלך הוא דלי והאור הוא מים - MFT הוא (לצורך הדוגמא) דלי של 10 ליטר, ו-APC הוא דלי של 13.33333 (זה היחס) ליטר.

אם תסגור את שניהם במכסה עם חור באותו גודל ותשים אותם בגשם, יקח לשניהם אותו זמן להתמלא ב-10 ליטר מים, פשוט שהדלי הגדול יותר יוכל להתמלא עוד, בעוד שהקטן יותר לא.

 

הנה קישור למי שחושב ש-MFT לא מסוגלת לספק עומק שדה רדוד מספיק או לא "מקצועית" מספיק. כמובן שאני חושב שהיא צלמת משעממת טילים, אבל בכל זאת:

 

https://www.ldpetphotography.com/blog/

 

וואלה יופי, עם 400מ"מ אני מוציא כזה עומק שדה גם עם Pinhole camera

 

 

 

אפשר לקרופ כבר במצלמה, על חשבון הרזולוציה, כמובן.

 

מגניב, לא הכרתי את האופציה הזו. חשבתי שזה כמו בDSLRים, שיש לך 2:3 וזהו, תמות. זה מה יש. היות והרזולוציה של חיישנים היום היא גם ככה הרבה הרבה מעבר למה שצריך, זה אופציה יישימה לגמרי.

בגלל שהדרישה המקורית היא מצלמה לטיולים וצילומי משפחה, לקוטן יש חשיבות מכרעת.

 

 

 

 

לא יכול להרוג אותך, אתה יותר חזק פיסית.

 

 

אין שום סיבה להתחיל מ-JPG, אבל ממש גם לא חייבים לקנות LR. יש תחליפים קלים וחינמיים. אני שנים צלמתי ב-JPG, וזו היתה טעות. עיבוד של RAW לא בהכרח דורש יותר עבודה בשוטף, רק יותר למידה בהתחלה, והוא מצמצם את מס' הבחירות שצלם צריך לעשות לפני שהוא מצלם (WB) ונותן יותר גמישות בעריכה (יותר סטופים בתיקון). לא מוצא סיבה למה לוותר על זה. בנוסף, יש כמובן את כל הפילטרים המובנים בתוכנה, שזה גם נחמד (אם אתה בעניין).

מספיק WB שגוי כדי לחרב תמונה, לא מבין למה צריך להסתכן בזה.

 

יאללה, שכנעת. האמת שעכשיו כשאתה אומר את זה, היה לי איזה סט שצילמתי JPG כי הייתי צריך להעביר את התמונות מהר והתחרבש לי הWB. לא היה כיף.

ביאדום

מעניין. מצלם ב-jpg כבר למעלה משנתיים ב-a6000 (וואו, הזמן עובר מהר)

ומעולם לא הרגשתי צורך לתקן את הלובן.

אז יוצאות פה ושם תמונות ירקרקות, נו, גם התיקון האוטומטי שעשתה העין שלי ללבן לא היה כזה מדויק.

אלה שמשתגעים על הדיוק בלובן ולכן מצלמים raw עם כל המשתמע מכך (דרישות אחסון משוגעות ו/או סינון מתמיד)

הם הקבוצה המקבילה של המשוגעים ל-bokeh.

= = = = = =

ושוב, בפעם האלף, המונח ״צילום״ הוא רחב כמו המילה ״הייטק״, מה שהופך את שניהם לחסרי משמעות.

לכל ז׳אנר של צילום יש דרישות שונות לגמרי מהציוד ומהצלם ואין שום מערכת בעולם שתענה בצורה טובה

על כל הדרישות בו-זמנית. צריך להתפשר.

רק לשם דוגמה עד כמה אפשר להתמקד בז׳אנר יחיד - אצלי מראש המטרה הייתה לצלם דרדקים מתנועעים ללא מבזק

בתנאי תאורה ששום סלולרי לא יצלח למשימה, ומכאן עדשת פריים 35/1.8, צילום ב-M,

מהירות סגר קבועה בסביבות ה-200, f משתנה בהתאם לסיטואציה ו-iso אוטומטי בשמים (2000 ומעלה בכיף),

ב-80 אחוז מהמקרים. זה מערך שהוא חסר היגיון כמעט בכל ז׳אנר אחר.

סתם לדוגמה, אם המטרה היא צילומי משפחה *בחוץ* או *בטיולים* - זה תחום שבו טלפונים מצטיינים

ועם קצת השקעה בקומפוזיציה מגיעים לתוצאות נהדרות.

לכן יש את האופציה של הקנון.

 

לא הכרתי. אני בכלל לא מתמצא בדגמים של קומפקטיות, רק מכיר שכל העולם היה משפריץ ניטים על הסוני הזו.

חבל. פות"ש שם אותה כאופציה.

החיישן משמעותית יותר גדול מסלולרי, והקפיצה שהוא מציעה שווה את הכסף. אם אין כוונה להתמקצע בצילום ואם חשוב שהמצלמה תהיה זמינה בכיס, אז זו אופציה שווה. כל אפשרות אחרת דורשת לפחות תיק קטן.

 

זה שהחיישן גדול יותר זה נכון, אבל אני עדיין לא חושב שהיא שווה את הכסף - יותר נכון שהיא נמצאת בסוג של limbo, שהיא עולה כמו MFT אבל נותנת תוצאות פחות טובות.

 

שווה את הכסף זה עניין של הגדרת צרכים וכמה כסף יש לך. היא בלימבו לגביך. לגבי מישהו שרוצה מקסימום איכות בלי להתעסק עם עדשות ועם משהו שנכנס לכיס, היא אופציה כמעט יחידה.

דרך אגב, מבחינת ביצועי חיישן, ה-RX100 מציגה ערכים כמעט זהים לחיישן 16MP של MFT.

 

MFT זו מערכת יותר גמישה, שיש לה גם אופציות מאוד זולות

 

מצד שני, הוא מאפשר לפתוח את הצמצם יותר, בלי ליצור עומק שדה רדוד מדי. עומק שדה רדוד מדי, שמשאיר יותר מדי מהרקע הרלוונטי מטושטש (כולל אנשים), ולפעמים גם חלק מהפנים. אני יודע שאנשים אוהבים "בוקה", אבל בהקשר של צילומי נוף ומשפחה זה שימושי רק לפורטרטים, ובקרוב כל העניין יוסדר ע"י תוכנה, ויהפוך ללא מעניין.

 

פתיחת צמצם עושה שני דברים - מכניסה יותר אור (ומבהירה את התמונה, ומאפשרת להרים מהירות תריס) ומרדידה (מרדדת? מורידה? מורדת?) את עומק השדה. זה חד-חד ערכי. אין בעיה לקבל אותו אפקט (בדיוק!) במצלמה עם חיישן גדול יותר - תסגור צמצם לאותו ערך, תקרופ, ותקבל בול אותה תמונה. היתרון של חיישן גדול יותר זה שהוא מאפשר להכניס עוד אור ולייצר עומק שדה עוד יותר רדוד. במילים אחרות - מפתח צמצם=עומק שדה זהה בכל פורמט (בהינתן אותו מרחק מהאובייקט), אבל בגלל הקרופ פקטור של עדשות עבור חיישנים קטנים, אתה צריך להתרחק יותר כדי לקבל אותו פריים ואז זה רק נראה כאילו השדה עמוק יותר.

 

נניח שהחיישן שלך הוא דלי והאור הוא מים - MFT הוא (לצורך הדוגמא) דלי של 10 ליטר, ו-APC הוא דלי של 13.33333 (זה היחס) ליטר.

אם תסגור את שניהם במכסה עם חור באותו גודל ותשים אותם בגשם, יקח לשניהם אותו זמן להתמלא ב-10 ליטר מים, פשוט שהדלי הגדול יותר יוכל להתמלא עוד, בעוד שהקטן יותר לא.

 

בו נדייק. חיישן גדול לא מכניס יותר אור, הוא מנצל יותר טוב את האור שנכנס, ע"י כך שניתן להעלות את ה-ISO, ולסבול פחות מעודף רעש ואובדן טווח דינמי (יחסית לחיישן קטן יותר).

 

אז נגיד שאם חסר לי אור ועדיין אני רוצה את הרקע בתמונה לא מטושטש , ב-MFT אני יכול לפתוח יותר צמצם ועדיין לא לקבל עומק שדה נורא רדוד. אז אתה אומר, אבל ב-APC אתה יכול פשוט להרים ISO, לסגור צמצם... כן.

 

אבל אז נלך לסוני A6500, שיש לה יתרון של סטופ בחיישן, ונגלה שהיא לא רק גדולה יותר עם עדשות גדולות יותר, היא עולה כמעט כפול מ-GX80, עם שתי עדשות קיט.

 

והבעיה הכי גדולה, חשיפה אתה רואה. רואה בעינית/מסך ורואה בערכים שהמצלמה בוחרת. טשטוש של עומק שדה, אתה לא רואה. אתה רק מגיע הביתה ומגלה שדודה ברכה, שעומדת קצת אחרי דוד חיים, מטושטשת. ואין איך לתקן את זה.

אם הרקע יצא קצת פחות מטושטש, זה לא נורא.

 

בנוסף, זו הנקודה המרכזית, אם אתה רוצה עומק שדה מטושטש, יש דרכים אחרות להשיג את זה: להתקרב או להשתמש באורך מוקד ארוך יותר (למעשה איכות הטשטוש זהה, אבל בגלל הדחיסה של הפרספקטיבה היא יותר בולטת... אבל זה לא משנה מבחינת התחושה כשמביטים בתמונה).

 

וכאמור, עומק שדה רדוד יכול להיות רצוי ויכול להיות לא רצוי. עד הניינטיז אף אחד לא הסתכל על "איכות הבוקה". זה פשוט לא היה פקטור בצילום. זה הפך להיות אישיו, לדעתי, משתי סיבות: (1) זה אמצעי פשוט וקל להתמודדות עם שילוב הרקע בתמונה (אם כי זה מוציא תמונות משעממות יחסית) וצריך לתת לו תחושה של טכניקה איכותית ו-(2) זה מוכר עדשות יקרות.

 

אם אתה מצלם רקע מטושטש, אז זו באמת סוגיה חשובה. לך. אם אתה מצלם תמונות, MFT תספק לך מספיק טשטוש להדגיש כל אובייקט.

יאללה, שכנעת. האמת שעכשיו כשאתה אומר את זה, היה לי איזה סט שצילמתי JPG כי הייתי צריך להעביר את התמונות מהר והתחרבש לי הWB. לא היה כיף.

WB זה עוד משהו שאי אפשר לתקן...

 

בכחול

מה עם ? [h=1]Panasonic Lumix G7[/h]

הנכונות של האמירה הזו לא מקטינה את האי נכונות של זו הקודמת.

ואיך קפצת ל-6 קילו של ציוד FF? אנחנו מדברים על מירורלס APS-C של סוני, לא ניקון D5.

קודם כל - בכוונה הקצנתי.

שנית - אני מכיר כמה וכמה אנשים שיוצאים למסעי צילום עם מערכים כאלה. ציוד במשקל כבד ובשווי הרבה אלפי דולרים. מתחיל בגופי FF עם עדשות כבדות, מסתיים בחצובות מסורבלות. חלקם עברו עם הזמן לפורמטים יותר יבילים (ועדיין high end), חלקם עדיין לא מפנימים את השינוי.

ושים לב למשפט האחרון שלי. אותם אנשים שלטיולים שלהם לוקחים ציוד רב ומסורבל מסתובבים ביום יום עם מצלמות קרופ נוחות.

אני צריך לבדוק את זה שוב, אבל לדעתי זה משחק סכום אפס - אתה יכול לפתוח את הצמצם יותר, אבל בסך הכל הaperture תמיד נשאר קטן יותר וסך האור שמתקבל על הסנסור הוא זהה. בהתאמה לאורך מוקד, F1.4 (מוקד 25 מ"מ) וF2.8 בFF (מוקד 50 מ"מ) יתנו את אותה תוצאה אופטית. לסנסור קטן יותר אין אף יתרון ברמה האופטית ואין אף trade off שהוא מרוויח בו.

מול FF, נכון. מול APC, לא. אתה לא מאבד חצי מעומק השדה, ביחס ל-MFT, אם אתה פותח שני סטופים. אבל אתה כן מקבל כפול אור.

אבל עומק שדה הוא לא עניין אבסולוטי כמו אור. עומק שדה גדול יכול להיות יתרון אופטי, תלוי מה אתה מצלם. עומק שדה הוא גם לא נתון של המצלמה. אפשר לפצות על מפתח החיישן אם פשוט מתקרבים או משנים אורך מוקד. צמצם הוא רק גורם אחד במשוואה של עומק שדה. זה תלוי גם באורך המוקד, במרחק שלך מהאובייקט ובמרחק של האובייקט מהרקע.

אם הטשטוש שאתה מקבל הוא טוב או רע גם תלוי באיכות של הרקע, שזה כבר עניין של בניית הפריים, לא עניין טכני.

אבל הנקודה העיקרית שלי היא שבד"כ אתה לא רוצה בצילום משפחתי שייצא לך עומק שדה רדוד מדי. זה מתאים רק לסוגים מסויימים של צילום. אם יצא לך עומק שדה גדול מדי, זה לא נורא. אבל ההפך מחריב תמונה. צילום משפחתי הוא לרב דינמי, אתה מנסה לתפוס רגע. אתה מעריך בערך, על סמך ניסיון, מה יהיה מטושטש ומה לא, ופשוט עדיף לטעות לטובת אובדן טשטוש מאשר טשטוש יתר.

גם יותר חשוב להיות מסוגל לייצר מהירות תריס נכונה מאשר בוקה.

לדעתי לפחות.

ובכלל, צלמים טובים ממש לא מורחים את הרקע, הם משלבים אותו.

אלה שמשתגעים על הדיוק בלובן ולכן מצלמים raw עם כל המשתמע מכך (דרישות אחסון משוגעות ו/או סינון מתמיד)

הם הקבוצה המקבילה של המשוגעים ל-bokeh.

אתה טועה.

צבע זה מרכיב בסיסי בצילום. פאק, זה מרכיב בסיסי בציור...

השאלה היא לא כמה ה-WB מדוייק, אלא אם אתה רצית לקבל תמונה צהובה, לדוגמא, או לא.

אם כן, אז יופי. אם לא, אז חבל שכולם סינים...

בוקה זה מושג שנכנס לעולם הצילום בסוף הניינטיז, והוא עניין טכני גרידא.

בכחול

אנחנו נכנסים לזה בכל שרשור שעוסק בצילום. אנחנו לא נצא מזה. בוא נחזור ללעזור לפות"ש.

קודם כל - בכוונה הקצנתי.

 

שנית - אני מכיר כמה וכמה אנשים שיוצאים למסעי צילום עם מערכים כאלה. ציוד במשקל כבד ובשווי הרבה אלפי דולרים. מתחיל בגופי FF עם עדשות כבדות, מסתיים בחצובות מסורבלות. חלקם עברו עם הזמן לפורמטים יותר יבילים (ועדיין high end), חלקם עדיין לא מפנימים את השינוי.

 

ושים לב למשפט האחרון שלי. אותם אנשים שלטיולים שלהם לוקחים ציוד רב ומסורבל מסתובבים ביום יום עם מצלמות קרופ נוחות.

אם כבר הקצנת, אז בוא נקצין ל-medium format עם טרולי מלא בציוד ששוקל 40 קילו. למה לעצור ב-FF? אפשר גם לקחת מצלמת סינמה שמורכבת על מסוק ולשלוף ממנה פריימים. כל ההקצנות האלה מיותרות כי הן פשוט לא רלוונטיות לדיון. אנחנו מדברים על השוואה בין שתי מערכות ספציפיות.

זה כמו שמישהו יתלבט בין פיקנטו לפיאסטה ואתה "תקצין" עם G קלאס 6x6. הוא רלוונטי לדיון בערך כמו הסיפור על מובי דיק.

מול FF, נכון. מול APC, לא. אתה לא מאבד חצי מעומק השדה, ביחס ל-MFT, אם אתה פותח שני סטופים. אבל אתה כן מקבל כפול אור.

 

אבל עומק שדה הוא לא עניין אבסולוטי כמו אור. עומק שדה גדול יכול להיות יתרון אופטי, תלוי מה אתה מצלם. עומק שדה הוא גם לא נתון של המצלמה. אפשר לפצות על מפתח החיישן אם פשוט מתקרבים או משנים אורך מוקד. צמצם הוא רק גורם אחד במשוואה של עומק שדה. זה תלוי גם באורך המוקד, במרחק שלך מהאובייקט ובמרחק של האובייקט מהרקע.

אם הטשטוש שאתה מקבל הוא טוב או רע גם תלוי באיכות של הרקע, שזה כבר עניין של בניית הפריים, לא עניין טכני.

 

אבל הנקודה העיקרית שלי היא שבד"כ אתה לא רוצה בצילום משפחתי שייצא לך עומק שדה רדוד מדי. זה מתאים רק לסוגים מסויימים של צילום. אם יצא לך עומק שדה גדול מדי, זה לא נורא. אבל ההפך מחריב תמונה. צילום משפחתי הוא לרב דינמי, אתה מנסה לתפוס רגע. אתה מעריך בערך, על סמך ניסיון, מה יהיה מטושטש ומה לא, ופשוט עדיף לטעות לטובת אובדן טשטוש מאשר טשטוש יתר.

גם יותר חשוב להיות מסוגל לייצר מהירות תריס נכונה מאשר בוקה.

 

לדעתי לפחות.

 

ובכלל, צלמים טובים ממש לא מורחים את הרקע, הם משלבים אותו.

כל מה שאתה אומר נכון, ואת כל זה (זה=הנקודה העיקרית אליה התייחסת) אפשר לקבל במצלמה עם חיישן גדול יותר. אלא שחיישן גדול יותר יאפשר עוד דברים שחיישן קטן לא יאפשר. כמו עומק שדה רדוד יותר, ביצועים טובים יותר בפחות אור, ביצועים טובים יותר ב-ISO גבוה וכו'.

אני חושב שאתה פשוט טועה במשהו בסיסי אחד שמשנה את נקודת המבט שלך.

אני אנסה להסביר: בהינתן אותן הגדרות מצלמה ואותו אורך מוקד (אבסולטי, יעני "50MM", לא "המקביל ב-FF), אובייקט ומרחק (מהאובייקט ושלו מהרקע) - כל מפתח צמצם נתון (נניח F/2. יתן בדיוק אותה חשיפה ובדיוק אותו עומק שדה בכל חיישן. יש שתי סיבות לכך שתקבל באותו פריים יותר עומק שדה בחיישן קטן:

1. כי אתה חייב להיות רחוק יותר כדי לקבל את אותו פריים.

2. כי בחרת בעדשה רחבה יותר (אבל אז באותו מפתח צמצם אתה מכניס פחות אור)

כל מה שאתה אומר נכון, ואת כל זה (זה=הנקודה העיקרית אליה התייחסת) אפשר לקבל במצלמה עם חיישן גדול יותר. אלא שחיישן גדול יותר יאפשר עוד דברים שחיישן קטן לא יאפשר. כמו עומק שדה רדוד יותר, ביצועים טובים יותר בפחות אור, ביצועים טובים יותר ב-ISO גבוה וכו'.

הרדידות של עומק השדה, יש לה גבול תחתון. מתחת לו, זה הופך להיות לא שמיש, ולמעשה מחרב (כשהעין בפוקוס וקצה האף לא). בכלל, בוקה זו תכונה שימושית לסוג מאוד מסויים של תמונות, לרב מבויימות. זה לא רלוונטי לצילומי נוף בכלל, ולצילומי משפחה רק באופן מוגבל.

ביצועים טובים בפחות אור וביצועי ISO גבוה, זה אותו הדבר. חיישן גדול יותר נותן גם טווח דינמי עדיף בהרבה. בשבילי זה ה-יתרון.

ואני לא אומר שחיישן גדול זה לא יותר טוב. זה פשוט עולה המון כסף.

אני חושב שאתה פשוט טועה במשהו בסיסי אחד שמשנה את נקודת המבט שלך.

אני אנסה להסביר: בהינתן אותן הגדרות מצלמה ואותו אורך מוקד (אבסולטי, יעני "50MM", לא "המקביל ב-FF), אובייקט ומרחק (מהאובייקט ושלו מהרקע) - כל מפתח צמצם נתון (נניח F/2. יתן בדיוק אותה חשיפה ובדיוק אותו עומק שדה בכל חיישן. יש שתי סיבות לכך שתקבל באותו פריים יותר עומק שדה בחיישן קטן:

 

בהנתן אותן הגדרות, אתה מקבל פריים אחר. ה-FOV שלך שונה. זו לא אותה תמונה. אז אתה צריך להתקרב/להתרחק, וזה משנה לך את הפרספקטיבה, וזה משנה לך את עומק השדה.

ככה שבפועל זה לא משנה את הדיון, שלנו, רק מדייק אותו מבחינת מה הגורמים הטכניים.

אתה טועה.

צבע זה מרכיב בסיסי בצילום. פאק, זה מרכיב בסיסי בציור...

השאלה היא לא כמה ה-WB מדוייק, אלא אם אתה רצית לקבל תמונה צהובה, לדוגמא, או לא.

אם כן, אז יופי. אם לא, אז חבל שכולם סינים...

 

בוקה זה מושג שנכנס לעולם הצילום בסוף הניינטיז, והוא עניין טכני גרידא.

לא טועה. סתם דורך על נקודה רגישה אצלך, כנראה.

אותו צורך אובססיבי בלובן מדויק קשור

לצורך האובססיבי לתקן כל דבר בשלב העיבוד. או בכלל קיומו של שלב העיבוד. נצלם משהו זריז ב-raw, לייטרום יתקן הכול ולעזאזל מה שתפסת באותו רגע.

בוקה נכנס הרבה לפני הניינטיז, בשמות אחרים. לגבי מידת האובססיביות אליו - נו, למזלי אני לא שוהה בפורומים של צילומים.

וכן, אם הילדים הלבנבנים שלי מוארים בצבע צהבהב אז זה ממש לא רחוק מהמציאות כי זה הצבע שמפיקות הנורות שיש לי בבית, ואפילו העין שלי לא מתקנת אוטומטית ללבן מושלם.

לא טועה. סתם דורך על נקודה רגישה אצלך, כנראה.

אותו צורך אובססיבי בלובן מדויק קשור

אני אומר שוב, אתה טועה.

אל תהפוך את זה לעניין פסיכולוגי, תתייחס עניינית.

זה לא "צורך אובססיבי בלובן מדוייק". הלובן יכול להיות לא מדוייק, אבל אם אתה לא בוחר אותו, אתה תקוע עם הבחירה של המצלמה. כלומר, אתה תקוע עם גוון מסויים בכל הפריים, וזה מהותי, ככל שצבע הוא חלק חשוב מהתמונה/יצירה.

שלב העיבוד קיים בכל מקרה, השאלה היא כמה השפעה יש לך עליו ובאיזה שלב.

ולייטרום יכול לתקן הרבה, אבל במקרה של WB לא מדובר בתיקון. ב-WB, כמו במקרה של ניקוי רעשים וחידוד, לא מתקנים, פשוט מבצעים את אותו הדבר שהמצלמה מבצעת, רק מעבירים את השלב הזה למחשב. אתה יכול לעשות זאת בדיוק כמו שהמצלמה עושה זאת, באופן גורף על כלל הפריימים, אבל אתה בוחר מה וכמה.

להגיד שאיזון לובן זה לא מעניין, זה כמו להגיד שהצבע של התמונה לא מעניין.

ושוב, זה לא עניין של דיוק.

דרך אגב, מאותם סיבות שצויינו פה, למי שלא מעוניין להיכנס לעולם הצילום, נותן תוצאות טובות ומצד שני לקנות משהו שקל להכניס לכיס, קניתי לפני כשנתיים את ה RX100 v2.

ותכלס, אני לא נפלתי מרצפה לכיסא.

המטרה העיקרית הייתה לצלם את הילדים, שהפריע לי במיוחד הופעות שלהם שאני צופה מהקהל באולמות ספורט התמונות יוצאות מרוחות, ובנוסף, התגובה לתמונה מרגע הלחיצה הוא ארוך, ככה שהילד כבר עם הגב עד שהתמונה נתפסת.

שלא לדבר שהזום שלה ממש קטן, *3. מאכזב, ציפיתי ליותר.

אבל יכול להיות שאני ממש לא יודע לתפעל אותה כמו שצריך, לא שולל את הסיבה הזו.

ליאור.