היום לפני 27 שנה: טילי סקאד נורו על ישראל. כך זה נשמע

ניטש, ממש לא אח של הקריון. הקריון מוצלח להפליא ותמיד שוקק חיים, למרות שהניווט בו בעייתי מאד. לב המפרץ נראה לי נטוש למדי, אבל האמת היא שאני מבקר בו בתדירות של לא יותר מפעם ב-5 שנים. אפילו כאשר הוא היה הקניון היחיד באיזור חיפה לא הסתובבתי בו יותר מדי. בכלל, אני לא מוצא יותר מדי עניין בקניונים, אבל לב המפרץ גרוע מאחרים, מתחרה רק בקסטרא, שבו אני מבקר פעם בשנה, כדי להוצא רשיון נהיגה בין לאומי בממסי.

התעלמת מהסיפא של דברי. מעאפן. לא ראית אף משפחה שיש בה שני אחים, אבל אחד מוצלח מאין כמוהו והשני לוזר?

אני הבנתי זאת. אבל חוץ מהעובדה ששניהם קניונים אין קשר .נדמה לי שאפילו לא שייכים לאותם בעלים.

אני זוכר את התקופה הזאת בתור תקופה כייפית. היו לי בחדר פוסטרים של כל מיני מטוסים ומפות מהמלחמה ואיך אפשר לשכוח את העטיפות מהפוליגל שניתן היה לקנות לקופסה של המסיכה ושהלכנו איתן לבית הספר ולכל הילדים היו מסיכות מקושטות. אני לא זוכר שהיה חופש בבית הספר, מהר מאוד חזרנו ללמוד כרגיל, רק עם הקופסה של המסיכה שלקחנו איתנו לכל מקום.

והיה כמובן את העולם הערב בערוץ 2 ואת זהו זה בטלויזיה. את היום הראשון של הטילים בחיפה אני זוכר טוב, הייתי במיטה ופתאום שמעתי בומים חזקים ואחרי זה התחילה ההזעקה.

זאת אחת התקופות היותר זכורות לטובה שלי, אולי מדובר בפריווילגיה של ילדים שרואים בכל דבר חריג סוג של משחק, יכול להיות שלהורים זה היה יותר מלחיץ, למרות שלא זכור לי שההורים שלי היו לחוצים במיוחד או בהיסטריה, הם לקחו את זה די באיזי.

 

אני זוכר שגם אחרי שנגמרה המלחמה, סבא שלי סידר לי ביקור בספינות של חיילים אמריקאים שחזרו מהמלחמה ועגנו בחיפה, אני זוכר שהם נתנו לנו פחיות פפסי מסעודיה עם כיתוב בערבית.

עריכה אחרונה ב-19 לינואר, 2018 על ידי bobi

זוכר מצויין. הייתי אז בצבא, בן 19. ובדיוק לאחר פציעה, שאומר שהייתי בבית (חדרה) וישבתי עם כל המשפחה בחדר האטום, שמשום מה הוחלט שיהיה החדר שלי (כנראה משום שהיה במקור הגראז' והוסב לחדר עבור אחי הגדול (שעזב לחו"ל ואז השתלטתי על החדר).

 

בהתחלה היה מפחיד- ועוד איך. נדמה לי שחלק מהטילים טווחו לתחנת הכח ובגלל שלא היו מדוייקים מי-יודע-מה, חששנו שיפלו על ראשנו בחדרה. אגב, אני לא קיבלתי מסיכת אב"כ אזרחית כי הייתי חייל כאמור, וצוותה לי מסיכה צבאית... שנשארה בבסיס. בקיצור, כיף חיים.

 

אח"כ הועברתי לרמה"ג אל מחוץ לטווח הטילים ואז כבר אכן היתה אווירת "שגרה". בזמן מתקפה היינו מדליקים את האור בחדר בבסיס והולכים לישון.

אם אני מבין את הנס...

בניגוד לבגירה המבוגר העבש, הבנת.

המציאות שלנו לא כללה טלוויזיה בחדר, היה רק רדיו, ואחרי הדקות הראשונות של נחש צפע וקריינים לחלופין, עברו לשירים.

ביום הראשון הייתה איזו תקלה עם חיישן שזיהה בטעות גז (או לפחות זה מה שסיפרו לנו) ולכן שלב חבישת המסכות היה ארוך באופן משמעותי מהשאר, בשילוב של אותו כלום אפוף שירים ברדיו.

בסרטון מצויין התאריך 16.2.1991.

באזעקה הראשונה הייתי בעבודה, במשמרת לילה, בחדר מחשב, שמוקם במרתף הבניין, כך שהייתי מוגן. לא הייתי בכלל רגוע, כי האישה והילדים היו לבד בבית. מצב מורכב מאוד.

 

רוצה לשמוע על מצב מורכב עוד יותר? קרה לי לפני כמה שנים. הצפון הותקף בקטיושות. אלמנה שבעלה היה חבר טוב מאוד שלי מתקשרת אלי ומבקשת שאסע לבית הספר לאסוף את הילדים שלה כי החליטו בבית הספר ששולחים את כל הילדים הביתה.

אין לך מושג איזה הרגשה זיפיתית זאת הייתה לילדים לראות שכל ההורים של החברים שלהם באים לאסוף אותם ואבא שלהם מת.

לא שאני מאמין בגילגול נשמות וחיים אחרי המוות וכל זה. אבל ניסיתי לדמיין את אבא שלהם שהוא בתור רוח רפאים, נשמה בעולם או איך שתקרא לזה רואה ושומע שיש התקפת קטיושות והוא חסר יכולת לעזור לילדיו.

פאקינג עולם אכזר ולא הוגן.

אךךך, עידן הצופרים הפניאומטיים - גם נשמעו הרבה יותר "טוב" ולמרחקים גדולים משמעותית, להבדיל מהדרעק האלקטרוני שקיים היום.

הייתי בתיכון.

ישנתי אצל חברה שלה, שהתלוננה שלא שומעים אצלה את הצפירה, שזה היה מוזר, כי היא גרה 100 מטר מהצופרים ()שהיו על גג בניין ההסתדרות בת"א. קיצר, הצפירה הקפיצה אותי באחת בלילה מהמיטה ככה, שמרב בהלה, בחושך, בדרך החוצה מהחדר, נכנסתי בקיר בצד שאין דלת.

 

בכל מקרה, הלילה הראשון היה מבהיל. גם שמענו בומים ישר אחרי "הנחש צפע", גם ישבנו שעות בחדר האטום בלי לדעת מה קורה. אחרי זה סיפר לנו

, שהיה בהג"א במלחמה, שאנשים שרצו למקום הנפילה עשו במכנסיים, והוא לא התכוון באופן מטאפורי. היה כזה חשש שחפרו קברי המונים בחוף תל ברוך בת"א...

 

אחרי זה התרגלנו. אני זוכר נוהג מחברה שלי הביתה בזמן אזעקה, ומגיע בדיוק לראות את השיגור של הפטריוט מליד שדה דב.

בצפון, אחרי שהבנו שאנחנו מחוץ לטווח, היינו עולים לגג בתקווה לראות קצת שיגורי פטריוט מהכרמל.

15 שנה אח"כ, במלחמת לבנון, יצא לי ולאשתי להיות בבית שהיה אז בבניה בזמן מטח על בסיס רמת דוד. נכנסנו לממ"ד שהיה רק קירות ללא גג, כשהנפילות מסביבנו.

 

Sent from my SM-G930F using Tapatalk

בפרוץ המלחמה הייתי בסוף השרות הצבאי, שרתתי ביחס"פ (יחידה לסילוק פצצות) בתפקיד מנהלה אבל מאחר ולא היה באמת לא תפקיד ולא תקן, רוב היום הסתובבתי בבסיס חסר מעש ולבסוף הגעתי עם המב"ס להסכם שמשעמום, אעשה את הקורס המלא של סילוק פצצות ללא כל תעודה או תקן לוחם לאחר הקורס וכך היה.

 

 

היח"ספ ישבה בבסיס סירקין וביחד איתה עוד שתי יחידות מובחרות, אחת עוקץ (שאני יודע בוודאות שכבר לא שם) ועוד אחת שלא נגיד בקול רם את שמה אבל נגיד רק שהשם שלה דומה לאפריים....אה סליחה, לרמטכ"ל...

 

 

בלילה שבו נפל הטיל הראשון (כמדומתני שישי בלילה) הייתי סמל תורן.

לעוקץ לא היה מועדון כך שהם דרך קבע ישבו אצלנו במועדון, ליחידה "ההיא", התקלקלה הטלויזיה ולכן כל היחידה (סגרו יציאות באותו סופ"ש) ישבה גם במועדון.

 

סחב"ק המב"ב ומסביבי מלא קצונה בכירה של מיטב יחידות צהל.

 

היה שם איזה אהרון בטיטו שהיה נהג אצלנו, בחור בעייתי מאוד עם רקע ממצוקה ועבריינות והוא איתנו במועדון, כולם מרותקים לטלויזיה ואיזה אלוף (לא זוכר מי זה היה) נואם בבטחון מוחלט בחדשות "אני רוצה להבטיח לעם ישראל, שום טיל לא יפול בישראל!!!".

 

בקיצור, האהרון בטיטו הזה עושה רעש ובלגנים וכל הקצונה מעירה לו פעם אחרי פעם עד שהוא החליט ש"די כבר עם החדשות האלה" והכניס "חגיגה בסנוקר" לוידאו.

 

פתאום איזה אלוף משנה מזדקף שם ושואג עליו "חייל , בוא הנה..." , ומיד אחרי זה, "מי קצין תורן פה?"

 

אני מסביר שאין ביחידה קצין תורן, רק סמל תורן וזה אני.

 

האלוף משנה מסתכל על בטיטו ואומר לו, או שאתה נשפט אצלי על הבוקר ונכנס לכלא, או שעכשיו סמל תורן לוקח אותך לבונקר ואתה שם עד הבוקר בלי שאני שומע ממך מילה.

 

טוב, לקחתי אותו לבונקר והבטיטו הזה לא מפסיק לזיין את המח בקשר.

 

קר לי....מפחיד פה...מתי כבר מחליפים אותי...אני צריך לשרותים... מחר אני קובל, יש לי פטור משמירות...מיטב שירי איציק קאלה...וכל פעם מישהוא אחר שואג עליו בקשר לסתום את הפה ולרדת מהקשר.

 

בקיצור, באיזה שהוא שלב הוא מתחיל לצרווח כמו ילדה "הצילו...הצילו...טיל....יא בני זונות, תבואו לקחת אותי, טילללללל..."

 

אותו אלוף משנה שזרק אותו לבונקר חוטף לי את הקשר מהיד וצורח "בטיטו, אני נשבע לך, בבוקר אתה אצלי למשפט ואני מנייאק אם..."

 

בום!

 

 

הטיל הראשון נפל קרוב מאוד אלינו וכולנו על הריצפה עם מבט של WTF???

 

איזה פאניקה הייתה, כולם היו בטוחים שיש לנו שניות לחיות והנה הגז הורג את כולנו.

 

אח"כ כבר התרגלנו, מתוקף תפקיד היחידה, הגענו לכל נפילה והיו לא מעט עם נזקים גדולים מאוד.

 

אם זה לא מספיק, חייתי באותה תקופה בצפון תל אביב ככה שגם כשהייתי יוצא הבייתה, הייתי חוטף טילים על הראש ולא מעט.

 

 

אפרופו רעש הצפירות, שנים אחרי זה כל אופנוע ספורט מאיץ היה מכניס אותי למצב של "אמאלה, אזעקה".

בתקופה הזו הייתי חייל משוחרר כמה שנים,באותה תקופה היה דיל לבנגקוק

דרך מצרים כאשר הגעה לקהיר באוטובוס(!!) מת''א. כל זה על רקע הטילים והמתח

הרב,ניסיתי לדחות את הנסיעה ללא הצלחה ואכן נסעתי לבד ת''א- קהיר-בנגקוק (חופשה) וטוקיו.

בדרך מקהיר פגשתי חבורה של ירדנים שצחקו ואמרו לי ''הנה חטפתם טילים''(כנראה פלסתינאים ירדנים)

אני עניתי שרב הטילים נפלו במקומות נידחים או בים והם לעגו ואמרו שזה רק המצאות של התקשורת

הישראלית.

שהגעתי לתאילנד היה מדהים השנאה של העם התאי לסאדם לא ידעתי שהם כ''כ מעורבים,הבאתי איתי

עיתונים מהארץ שהישראלים ממש התנפלו עליהם והפגיזו אותי בשאלות.

בבנגקוק נפגשתי עם החבר היפני ולימדתי אותו את השיר על ''סדאם המטומטם זה לא איראן בום בום''

והוא שר אותו עם המבטא היפני שלו וכל הישראלים בקואסאן התפקעו מצחוק.

 

ככה נזכרתי שהעיתון מעריב קרא לו ''צאדאם חוסיין'' בכותרות,אין לי מושג מי החליט שם שראוי

לקרא לו כך.

עריכה אחרונה ב-21 לינואר, 2018 על ידי yossy

דרך מצרים כאשר הגעה לקהיר באוטובוס(!!) מת''א.

קו 100 מתל אביב לקהיר, אוטובס אגד שהיה בו גם תא שירותים(!). היום יש אוטובוס ישיר לקהיר מופעל על ידי חברה פרטית.

פגשתי חבורה של ירדנים שצחקו ואמרו לי ''הנה חטפתם טילים''(כנראה פלסתינאים ירדנים)

הלהיט אצל אוייבינו הערבים היה "יא סאדאם, יא חביב, אודרוב אודרוב תל אביב"

ככה נזכרתי שהעיתון מעריב קרא לו ''צאדאם חוסיין''

אני חושב שהתעתיק הנכון הוא צאדם אֵחְסֵיין

 

 

אוסף משעשע של אנקדוטות העלית פה

אכן כן

 

דבר לא משעשע כלל וכלל שאני מכיר את משפחת ההרוג מהמלחמה

הזו ששם מסכה ולא פתח את הפקק הזריק לעצמו ונפטר.ממש כואב הלב

עליו בחור צעיר.

אתמול בערב, סדאם ביקר אצלנו במסעדה.. סדאם מ "העולם הערב" , השחקן מתי סרי.

ספרתי לחברה הצעירים כי זה סדאם, הוא צחק.. כן, זוכרים.

ולזכר הימים ההם ולבריאות הרמנו שוט לחיים.

 

 

 

 

אייל.

העיתון מעריב קרא לו ''צאדאם חוסיין'' בכותרות,אין לי מושג מי החליט שם שראוי

לקרא לו כך.

 

התעתיק המדויק הוא צדאם חֻסַין.