משאל עם(/"תחרות"): הרכב הכי וותיק בקארספורום

שרשור מעניין!

לי יש חלום להביא את הקליאו שלי לאספנות, רק עוד 26.5 שנים

במסלול הראשון אין לי שום מועמדת, המולטיפלה 2006 שאצלי מ-2011 אפילו לא סוגרת את הטבלה כאן.

במסלול השני המכונית הראשונה שקניתי בעצמי כשהייתי בן 17.5 בשנת 1992 ועדיין איתי ואפילו באה במכולה עד לבריטניה אליי, ומשמשת אותי ואת משפחתי בקיץ הגשום (לפעמים יש יום שמש) עם הגה שמאלי בארץ ההגה הימני. אלפא ג׳וליה נובה (שעשיתי לה באקדייט לג׳וליה 71) משנת 76

26 שנים אצלי. אני יד 14. האם (כמו בצפדינה מארחת) זכיתי בגיגית?

ת'רד מעניין.

מאזדה familia neo, שנת 96, אוטוטו חוגגת 22 שנה.

בבעלותי כ11 שנה, יד שנייה ואחרונה.

החזקתי סיוויק eg 93, יד ראשונה שאבא שלי העביר לי.

עברה 540k עד שעשו לי סנדוויץ' בפקק והלכה לה.

סה"כ הייתה אצלינו מ93 ועד 2014 בערך, 20 שנים בקיצור.

כרגע גם עם מזדקנת מ2001 אבל אצלי רק שנה

רכב שהחזקתי הכי הרבה זמן היה סיטרואן קסנטיה 1997 שהייתה אצלי מ2007 עד 2011, סך הכל ארבע וחצי שנים. למה כל כך הרבה זמן - כי הייתי אידיוט.

אחר כך הייתה מיצובישי לנסר קלאסיק 2007, שהייתה אצלי מ2011 עד 2015, גם כן ארבע שנים. בתכלס יכולתי להמשיך להחזיק אותה עוד, אבל החלטתי ללכת על רכב שאהבתי אותו מאז שהוא יצא - מונדאו mk3, מה שהתברר כטעות מרה, שעלתה לי כמעט 30 אלף שקל (לא כולל דלק וביטוח), ועשרה חודשים מהחיים, ובסוף נזרקה במחיר ברזל לטרייד אין ונקנתה קורולה 2013.

טויוטה קורולה 1998 שאבא שלי קנה בשנת 2000 אחרי שגנבו לו את הסופר לאנסר. הרכב שימש בעיקר כרכב שני, כשתוך כדי זה הרכב ה"ראשון" הוחלף לו כמה פעמים. עד שנת 2015 טופל רק במוסך מורשה (SOS חדרה) כל 10,000, עבר יותר מ400 אלף ק"מ על גיר ומנוע מקוריים. לפני שנתיים, מכיוון שלא היה לנו לב למכור אותו, הועבר לאחי שתכנן "לנסוע עליו עד שיתפרק" ואז לקנות רכב חדש (המצב הכלכלי שלו יותר ממאפשר). אז חוץ מרדיאטור שנזל שום דבר לא התפרק שם וגם לא נראה שזה עומד לקרות בקרוב. האחזקה שלו לא עולה כמעט כלום, אין ירידת ערך, רק טיפולים שוטפים וצמיגים-מגבים מדי פעם.

אמנם החלפתי לסובארו אימפרזה 2006, 2000 סמ"ק, אבל עדיין לא מכרתי את הרכב שלי ששירת אותי 3 וחצי שנים נאמנות (לא מעוניין למכור) הונדה סיוויק 1993 ידנית. במצב מדהים.

קורולה 2008 אצלנו מינואר 2012, 6 שנים בידיוק ובקרוב יהיה סיכום.

מתכוון להחזיק אותה איתי לעוד המון שנים כי המחירון שלה לא שווה את זה ביחס למה שהיא נותנת.

אבא שלי החזיק רנו 19 שנת 1992 במשך 8 שנים.

תמיד עניין אותי לשאול, מה עומד מאחורי החזקת רכב לתקופה של מעל לנניח 5 שנים עבורכם? האם הרכב עד כדי כך טוב? הרגש כלפי הרכב עצמו? או שאולי פשוט החלפה אינה מוצדקת?

אישית הרגש לרכבים לקח אותי למקום אחר- רוצה לטעום מהכל, אף רכב לא החזיק יותר משנה בבעלותי עד כה.

תחושה שהחלפת הרכב בשלב מוקדם היא בזבוז כסף. בשימוש שגרתי רכב יכול להיות אמין עד גיל 10-12 אם אינו סובל מהתעללות ומטופל כראוי.

את הקורולה מדגם אושריקו 1998 מכרתי בגיל 12.5שנים (היה אצלי 9.5 מתוכן, לפני כן אצל חמי) כאשר היה צורת בתיקונים משמעותיים ראשונים (בולמי זעזועים).

עוד בימי הרנו 14 החזקתי שתיים כאלה עד גיל 10 פלוס, אם כי אחת מהן היתה כנראה הכלאה של שתיח נבלות, האחרת היתה במצב מצויין, עדיין עם הקלאצ' המקורי, ואם לא הייתי עושה שטות המוסכניק לא היה נדהם חמצוא את הדיזות המקוריות בקרבורטור.

מצד שני הסקודה פייבוריט, אוי לאף שכך הריח, נמכרה בגיל 3 שנים כאשר נזקקתי לכסף לתשלום מס רכישה לדירה (ירדנו משתי מכוניות לאחת למשך שנתיים וחצי), אבל היתה נמכרת בכל מקרה אחרי כל מיני תקלות, שהמפחידה בהן היתה דליפת דלק.

תמיד עניין אותי לשאול, מה עומד מאחורי החזקת רכב לתקופה של מעל לנניח 5 שנים עבורכם? האם הרכב עד כדי כך טוב? הרגש כלפי הרכב עצמו?.

חושבים שאין כסף להחליף, ובסוף משלמים על התיקונים את הסכומים שבכיף היו קונים רכב חדש ואמין יותר.

ואז נשברים, לוקחים הלוואה (כי הנבלה הקודמת הביאה אותך כמעט להליכי הוצאה לפועל, אז ברור שמזומן אין), וזורקים את הנבלה לטרייד אין.

חושבים שאין כסף להחליף, ובסוף משלמים על התיקונים את הסכומים שבכיף היו קונים רכב חדש ואמין יותר.

 

ואז נשברים, לוקחים הלוואה (כי הנבלה הקודמת הביאה אותך כמעט להליכי הוצאה לפועל, אז ברור שמזומן אין), וזורקים את הנבלה לטרייד אין.

ואז הגיע הבחור שחושב שכסף גדל על העצים..

רוב הרכבים החדשים שייכים לבנקים בכלל, וגם הירידת ערך חזקה יותר. אז תיהיה בטוח שזה מה שיביא אותך להוצאה לפועל ולא משומשת בת 5 שטופלה היטב .

תמיד עניין אותי לשאול, מה עומד מאחורי החזקת רכב לתקופה של מעל לנניח 5 שנים עבורכם? האם הרכב עד כדי כך טוב? הרגש כלפי הרכב עצמו? או שאולי פשוט החלפה אינה מוצדקת?

אישית הרגש לרכבים לקח אותי למקום אחר- רוצה לטעום מהכל, אף רכב לא החזיק יותר משנה בבעלותי עד כה.

הייתי בטוח שאני היחיד

אחרי שנה כבר מתחיל להשתעמם ולחפש משהו מרגש חדש

חושבים שאין כסף להחליף, ובסוף משלמים על התיקונים את הסכומים שבכיף היו קונים רכב חדש ואמין יותר.

 

ואז נשברים, לוקחים הלוואה (כי הנבלה הקודמת הביאה אותך כמעט להליכי הוצאה לפועל, אז ברור שמזומן אין), וזורקים את הנבלה לטרייד אין.

טוב, אני לא בראש הטבלה אבל שואף למקום מכובד.

ב2005 הגשמתי חלום ילדות וקניתי BMW E30 318i ידנית בת 18, החלום נשאר מאז שהדגם יצא לעולם.

המכונית אכן לא איכזבה וסיפקה הנאה צרופה בכל 10 השנים ששימשה כדיילי.

לא נמאס אף פעם ועוד לא נהגתי בשום רכב שנותן יותר הנאה וסיפוק.

אם "משעמם" אז משדרגים: פעם התקנתי הגה כח, פעם דיפרנציאל מוגבל החלקה, שיפרתי את מערכת הבלימה, החלפתי את הסלון, את הג'נטים, את ההגה, פעמיים את הבולמים ומה לא. היא רק משתבחת עם השנים.

אז למה בכל זאת הפסקתי להשתמש בה כדיילי?

מחסור במערכות בטיחות, בראשם ABS ואיזורי קריסה.

הרכב גם נהיה גניב ומושך תשומת לב בצורה חריגה מדי.

הצבע הישן מתחיל להתפורר ומאחר שלא אצבע בצורה פחות ממקצועית (ואין תקציב לכך), הוא נשמר בנתיים ללא צביעה חדשה בחניה מקורה לא ליד הבית.

כמובן שלא אמכור אותו לעולם. כעת הוא רכב אספנות, נוסע לפחות 200 ק"מ של טיולים בחודש, ועדיין עובר שידרוגים.

לפני שנתיים וחצי רכשתי לי דיילי ישנה "חדשה".

BMW E34 525i מודל 1996, יד ראשונה. עיסקה מצויינת, שמשאירה משהו מתחושת הספורטיביות של הBMW הקלאסית, יחד עם נוחות, פאר, כוח ובטיחות. יש 4 דיסקים, ABS וכריות אויר, וקורות חיזוק בדלתות.

בלי קשר להעדפות שלי, אני חושב שלא כדאי להחליף מכוניות מהר. ככל שהמכונית יותר זמן בבעלותך אתה יודע בדיוק מה טופל והיא נושאת חלקים שאתה בחרת.

במקביל לE30 החזקנו BMW E46 בשנים 2006-2013, ומכרנו אותה רק משום שאשתי היתה בהריון רביעי וחשבנו שצריך מיניוואן. זאת היתה טעות מרה, המיניוואן עף אחרי שנה וחצי.

מי שכתב למעלה, שהאוטו הישן הפך ל"נבלה", זה בעיקר משום שהוא לא טופל.