השלכות השעמום של זרזיר ו / או איך עלתה לי ההצלחה לראש

חורף ינואר 2002

סין-סין , תילאנד-תילאנד , אירופה-אירופה.

סופר סופר סופר לא מצחיק.

 

מצטער לא יקרה שוב

 

 

יש בדבריי הרבה הסברים לימים האחרונים , וכמו כן גם מסקנה אחת

 

בעקבות סיבות שלא קשורות ביי ,

מן כוח עליון עם תרצו , אני נמצא בבית בשבוע האחרון . (וזה שלפניו וזה שלפניו וזה שלפניו בעצם אני תמיד בבית)

 

הכול התחיל מרצון לתרום , ושעמום כרוני . (הדרך לגהנום רצופה ב306 כחולות)

עקב המצב הכלכלי העגום , והאווירה החיוורת להחריד במדינה.

החלטתי לזקוף אצבע , ולעשות משהו בשביל כ-ו-ל-ם . (תירוץ עלוב עצם היותי משועמם רצח)

 

מכוון שלא כ-ו-ל-ם (ולמרות שערן התלהב) אהבו את הרעיון שאני דוחף להם אצבעות למקומות אפלים .

היתי צריך למצוא משהו אחר שיעביר לי את הזמן ויעשה טוב ל-כ-ו-ל-ם.

 

ניסיתי לכתוב שטויות , לא הלך , ג'רמי התעצבן , דני הטיף , (ג'רמי , לא גרמי)

ורק החובש צחק. (טוב מה ניתן לצפות ממישהו עם מוח וריח של בואש)

 

שכבתי וחשבתי ישבתי וחרבנתי.

ובעודי מתחבט בשאלה , איך התחנפה המורה למגנט .

(היא לחשה בקול סקסי באוזנו , "אתה מאוד מושך אותי" דה)

 

זה בא לי

ברגע שהכי פחות ציפיתי לזה , בשנייה שהכי פחות התאמצתי בשביל זה.

(מסתבר שלחוק מרפי צורות רבות )

 

לאחר שנפל הגוש , המשכתי לחשוב.

אך לא הגעתי לשום מסקנה

 

יום אחרי בעודי מלקט עם הלשון שאריות ספגטי מחולצת הפולו החדשה שלי . (מה לעשות שהבחנתי בחתיכת ספגטי קטנה , שהזכירה לי משהו אצל רוני בדיוק כשהגעתי ללעיסה מספר 21)

נזכרתי איך לפני ימים אחדים , שלומי הביע את צערו , על שהפסקתי להרטיט את מקלדתי .

ולהניב מפירות דמיוני המפותח .

 

ואז זה הכה ביי .

"בום סטירה" (בגלל שלומי כמובן)

 

אני יחזור לכתוב סיפורים משעשעים

 

שמח וטוב לב , אומנם מאוכזב במקצת .(ממש אהבתי את הרעיון עם האצבע)

התיישבתי לי חיש קל אל מול מחשבי 386 הישן אך משודרג .

 

והתחלתי לכתוב

 

שקדתי וכתבתי , פיסקתי וניקדתי , תיקנתי והוספתי.

ובסוף קראתי.

 

התחלתי לקרוא ומה אני יגיד.....

פשוט חשכו עיני , חושך מצרים.

 

אבל למרות הכול הייתי חייב להמשיך לקרוא.

אומנם לקח לי כחמש דקות ,

אבל לבסוף הצלחתי להחליף נורה והמשכתי.

 

הסיפור היה אמממ..... במילים עדינות (יש ילדים)

פשוט התחשק לי להביא לעצמי...... (תמשיכו לקרוא ילדים קטנים)

 

 

"בום סטירה" (אני מזכיר שהכול אשמת שלומי)

 

למרות הכול , ואולי בעקבות ,

היתי נחוש מתמיד לתרום בכול צורה שהיא לציבור הפורום היקר , וגם לרוני.

מכוון שלסרוג אני לא יודע , ולתרום כסף זה סתם שבלוני ושטחי.

 

הצעתי בשנית את רעיון האצבע הרוטטת .

ובגלל שבנדר ובמיוחד רוני הצטרפו לתגובות החיוביות , מיד משכתי את ההצעה . (בכול זאת צריך לשים איפשהו את הקו האדום)

 

אני בן אדם מתמיד , ובעל סבלנות רבה.

לכן החלטתי לחזור ולפקוד את מכונת הקישור שלי למדיה

 

המשך בהמשך

אך הפעם במתכונת שונה.

 

לא עוד סיפורים מצחיקים , ומתחמקים .

דיי לעקיצות

 

מעכשיו סיפורים מרגשים , וסוחטי דמעות.

הידד לבלדות

 

בהתרגשות רבה , ונפיחות רבות עוצמה.

אצבעותיי הסתערו כערף עין על הכפתורים הקטנים , והתמזגו איתם כאילו היו ......

(אסור ילדים)

 

השעה התקדמה במהירות עצומה לעבר הלילה. (ללא נקיטת אמצעים , באמצע הלילה , ותוך סיכון "הדקות" , פשוט בושה)

אני היתי באופוריה , הכיף היה בעיצומו , ומילותיי נטפו ממני כאילו היו מים צחים , פשוט ניגנתי את מחשבותיי.

 

שלחתי את הסיפור בלי לקרוא פעמיים,

בטוח בניצחוני , ומאושר עד הגג.

והלכתי לישון.

 

קמתי בבוקר , ולהפתעתי חשכו עיני בשנית , ובנוסף פקד אותי כאב ראש חזק .

הנורה הייתה בסדר גמור.

אז פתחתי חלון , לקחתי כדור , והפעלתי את המחשב.

 

ניצלתי את זמן ההמתנה עד שמחשבי האיטי אך משודרג יועיל בטובו לעלות ,

לביצוע.....

גלח'ץ , וארוחת בוקר מזינה , הכוללת את כול אבות המזון . ( פיצה קרה משלשום , וכדורים קטנים)

 

גם ניסיתי לתקן את המצנם בשביל להכין צנומים , אך אין לי כול זיקה לאלקטרוניקה חשמל . (אני יודע , אני יודע , צנים לא צנום , אבל צנום יותר יפה , סיפור שלי על תפריעו)

 

לאחר כשעה של ביצוע פעולות הנ"ל , חזרתי לחדרי , והמשכתי לחכות למחשבי העצל.

ההמתנה אכן רבה , אבל שקולה להמתנה בתור אצל אחותו של תומר ברוכת ה#%. (שששש ילדים)

 

כעבור זמן לא מובטל של חיטוט באוזן , ועוד כמה חורים.

המחשב סוף סוף עלה. (שנים אני אומר לאבא שלי שהמחשב ישן , הוא תמיד עונה.... לא חשוב הגיל העיקר התרגיל. לא תרגיל ולא גיל מקסימום קופסה ומודם רגיל)

 

בהתלהבות רבה התחברתי לאינטרנט , ונכנסתי לפורום . (טקס שלוקח לפחות עוד שעה ומלווה בקללות וזריקת חפצים)

 

המבט העגום על פניי כשראיתי את התגובות לסיפור , היה דומה להפליא למבט של רוני כול פעם שהוא יוצא לחנייה.

אומנם בהחלט היו תגובות חיוביות , אבל לא לזה ציפיתי.

 

כמו שאומרים.....

כגודל הציפיות , גודל האכזבות.

 

עם הזנב בין הרגליים , ודמעות בעיניים .

טמנתי את ראשי בכר הרך.

מצבי היה בכי רע , והבכי שלי היה גרוע אף יותר , כול כך רע שאפילו לא טרחתי לכבות את המחשב.

 

תחושת הזמן אבדה לי , ומהבוקר לא נפחתי.

שכבתי מבואס , מדוכא , וחסר כול פן של שמחה.

פיזית בהכרה , נפשית בתרדמה.

 

ואז שמעתי צלצול.

חשבתי שהגיע תורי

 

אך לאחר כמה שניות התעשתי , הרמתי את הטלפון וצעקתי מה

כמה רגעים של שקט , דממה, עוד שנייה , התאפסתי , זרקתי את הבננה , לקחתי את הטלפון ,

ושוב בעצבנות מה

 

מהצד השני נשמע קולו המחוספס של שרוליק , הידוע בכינוי הוריו "רוני"

שרוליק מציין בפני כמה הוא שונא אותי , וכמה אני נמוך.

ומציב בפני את העובדה שאני מגיע היום לחומוס בשעה הנקובה.

 

לאחר ויכוחים קוליים , שהפעילו את הטלויזיה בחדרי (אין לי מושג אז על תשאלו)

ושלא היו מביישים את חברי הכנסת.

שנינו הסכמנו על כך שאני לא נמוך , אני מרוכז

ולאחר ששרוליק הבטיח שהוא לא בא לחומוס המדובר.

פנינו איש איש לדרכו.

 

דרכינו הצטלבו בשנית , באותו מפגש חומוס גורלי.

רק לאחר מכן , מאוחר בלילה התברר לי שהכול היה קונפרציה נגדי , מתוכננת מהתחלה

 

(את סיפור מפגש החומוס כולכם מכירים. לכן איני רואה צורך להיכנס לנושא)

 

כשחזרתי למעוני הצנוע , הצטערתי שלא קניתי את המסעדה.

ונכנסתי לשירותים.

 

כזכור ערן בדיוק התקשר , העלנו חוויות מהמפגש , ובין השאר דנו בהשלכות סיפור "הטיול" של תומר.

בצאתי ממשרדי , חזרתי לחדרי בכוונה לכבות את מכונת הרוע .

התקרבתי ל-א-ט ל-א-ט , יד מאיימת נשלחה לעבר כפתור תמים ,

ואז פתאום.......

"בום סטירה" לא לא סתם , צחקתי.

 

ננסה שוב.....

ואז פתאום , בהברקה של רגע , חזרתי ביי מכוונתי.

 

היה לי חזון , עלה לי רעיון.

רעיון קצת מוזר , קצת לא מציאותי , חלק יגידו אפילו סוטה.

אבל משהו משך אותי לארון .

 

לאחר שהבטחתי לאמא שאני יסדר את בגדיי . השתחררתי מידה האימתנית .

ונזכרתי שהיא תמיד אמרה לי.....

רוכב תמיד חייב לשוב ולעלות על הסוס מיד לאחר שהוא נפל , לחזור לאותה קפיצה ולנסות שוב.

 

אז אמרתי לעצמי .....

למה לא.

 

ושבתי בשלישית למלבן הקוביות.

לא באותו להט כמו בפעם האחרונה , ועם קצת חרדה , אחרי טראומה גדולה.

אבל כתבתי , ח-ש-ש-ת-י , אבל כתבתי.

 

שלוש וחצי שעות , אני לא מרחם על עצמי הוא משהו כזה , אבל שלוש פאקינג וחצי שעות קשות.

מיגעות , ומתישות , שלאחריהן סחטתי את תחתוני מזה שלושה ימים . (כשאני צמא אז אני צמא)

מעולם לא היתי כול כך חסר ביטחון.

כול מילה שנכתבה נבדקה מכול הכיוונים , מכול הזוויות , ובכול הוריאציות .

 

זהו סיימתי (לא , לצערכם לא פה)

הסיפור הייחודי שלי מוכן.

סיפור גדוש דימויים ושאר תופונים.

עוד סיפור מופלא מבית מדרשו של זרזיר.

 

קראתי אותו לא פחות מארבעה פעמיים (דני ארבעה אני יודע . אני קראתי)

בחשש גדול , וזעקה חזקה......

אין ביצים אין תהילה . (באנגלית זה נשמע יותר טוב)

שלחתי את הסיפור למנהרות הוירטואליות של קווי בזק. ( מה רציתם פס רחב 386 אומנם משודרג , אבל עדיין)

 

לא הספקתי ללכת לישון , וכבר התגובות החלו לזרום.

אני היתי חצי מופתע , חצי שמח , חצי עייף , וחצי רעב.

 

לבסוף הכרחתי את עצמי להיכנס למיטה , למרות שידעתי שאני לא יירדם.

ובבוקר אך בבוקר , איזו הרגשה , לא חלמתי בחלומות שלי על כאלה תגובות.

(בחלומות שלי חלמתי על ...... גרררר שמישהו יעיף מפה את הילדים)

 

אפילו תומר התקשר וציין בהתרגשות , שהסיפור הרעיד את עולמו , באופן שערן ובנדר לא החדירו בו מעולם.

 

היתי מאושר עד הגג , מתהלך ברחבי הבית כמו טווס גאה .

חיוך טיפשי מרוח לי על הפנים , וגם קצת פירורים מעוגה .

לא היה מאושר ממני בכול רחבי הרשת.

היתי פשוט המווווום מעצמי.

 

הגעתי למקום שכול כתב , סופר , אחות של תומר , חולמים עליו , חיים למענו.

הגעתי לשיא הגעתי לפיק

 

בכול מקום אשר רגלי דרכו בו , השארתי ניחוח של הצלחה.

שרתי לעצמי בזיוף אדיר , וגאווה.....

"יש הרבה כוכבים בעולם.

בשבילי הכוכב , זה אני"

 

ובניגוד למהירות שבה הגיעה ההצלחה ,

הכול החל להידרדר , בערך כמו האוטו של רוני , כשאנחנו מדרדרים אותו בשביל להתניע.

ל-א-ט ובאופן מחריד .

 

היתי כול כך עיוור מההצלחה . (והעובדה שדקה לפני ראיתי בטעות את ערן ערום ,לא עזרה)

שפשוט עלה לי השתן לראש.

התחלתי לכתוב סיפורים ארוכים , לא מקוריים , ומתחכמים .

כולם בניסיון לגרוף כמות תגובות שתשחזר את הכמות של הסיפור המעולל.

 

אבל המציאות שוב טרקה לי את הדלת בפרצוף . (התבלבלה . כנראה חשבה שאני רוני)

הסיפורים לא היו קרובים ללהתקרב לכמות התגובות שקיבלתי בזכות ,על יצירת המופת.

למען האמת , הם לא התקרבו אפילו לכמות התגובות הרעות שקיבלתי על הסיפור. (וזה היה כמה ממממ 0)

קיבלתי תגובות בחסד , מעט הגיבו , ומי שהגיב עשה זאת מתוך כבוד לכתב שהיתי פעם.

התיישבתי אל מול מחשבי , בניסיון לראות את הדברים בצורה אובייקטיביות .

לנסות לעשות את הבלתי יאומן ולנתק את המטענים הרגשיים שצברתי .

 

שעה ישבתי מול המסך , שעה ארוכה של סבל ועינויים .

ישבתי עם פה פתוח , ופשוט נפעמתי .

 

נחרדתי מ......

מצורת ההגשה , מהאורך הכול כך כול כך כול כך כול כך כול כך ארוך

מהבדיחות חסרות הטעם , מהמבנה השגרתי , ומחוסר המקוריות .

זה היה נדוש ומשעמם כמו יפנית מצויה .

 

הכוונות היו טובות , אבל התוצר שיצא , היה כמו ,

מה שיוצא בתאונה בין , משאית זבל - למשאית של תנובה.

 

חרא בלבן

 

סוף סוף הסתיימו שידורי המהפכה . (בקשת לא ברשת)

התגברתי , הסתובבתי , והתחלתי לקרוא את הסיפור שכתבתי .

ואז ראו עיני את מה ש-כ-ו-ל-ם ראו , ראיתי בפשטות שזה לא זה

 

אין מנוס מלעשות טעויות , אבל זה היה מעבר לזה , זה היה מחדל

 

לא רציתי להאמין , חיכיתי , קיוויתי , התפללתי.

שיגאל שילון יקפוץ מתוך הארון , עם סיגר בפה וחיוך של מוגבל ,

ובנשימה אחת יגיד.....

אהההההההההה......

תקוותי התפוררו , כמו דשבורד של 205.

 

הפכתי למה שכול כך סגדתי ממנו כול השנים.

הפכתי לכתב רחוב , הזוועה הזוועה .

הגעתי לרמה השפלה של לכתוב חלטורות , והשתמשתי בגימיקים זולים בצורת חמשיר.

 

לא יכולתי לראות אותי עושה לעצמי את זה . ( שמישהו יזכיר לי לקנות מראה)

היתי המווווום מעצמי

בגדתי במעריצים שלי , (סביר להניח שהם לעולם לא ימחלו לי) , בגדתי ב-כ-ו-ל-ם .

איבדתי את חדוות הכתיבה שלי.

 

ולא מספיק כול זה , גם נהפכתי לבור חסר אינטליגנציה .

אבא שלי שאל אותי.....

כמה חיות הכניס משה לתיבה

ומכשלא סיפקתי לו תשובה , הוא גילה לי.

 

אף אחד נוח הכניס אותם וישר....

 

"בום סטירה" (מעניין מי אשם)

 

ומסיבות ברורות אלה , ונוכח המון רגשות מעורבים, אנוכי יוצא בהצהרה זו.

כדלקמן.....

 

אני זרזיר המכונה "מלך הקלידים" תולה את המכתבה המודרנית שלי , הנקראת על ידי חובבנים "מקלדת" .

מכתבה שביחד איתה יצרתי אין ספור של חוויות מרגשות , וסיפורים דמיוניים .

בהרמוניה מושלמת.

 

מכתבה שבלעדיה לא היתי מגיע לשום מקום.

כמו שאומרים......

אהבה היא כמו פשע מאורגן ,

איי אפשר לעשות אותה ללא שותף.

 

קופסא מוזרה אבל עם אופי ונשמה , אני לא ישכח את כול הלילות שבילינו ביחד

רק אני והיא , עד השעות הקטנות של הבוקר , באוטוסטרדת המידע .

 

היו לנו רגעים קשים , רגעים טובים , אבל בעיקר רגעים מרגשים.

אננננני (סליחה החליקה דמעה) כבר מתגעגע.

 

זה קשה , זה כואב , אבל בד בבד , זה הדבר הנכון לעשות.

בן אדם צריך לדעת מתי הוא הגיע לשיא , לטופ , עבר אותו , ומשם רק ירידה , צריך להיזהר לא להתרסק .

(ראו מקרה נדב הנפלד)

 

אני חזק גם היא חזקה , אנחנו נעבור את זה .

 

ואתם........

 

אתם תמיד יהיה לכם את כול הזיכרונות , את כול המילים המונצחים בדפים חיוורים שנתמלאו חיים.

 

אני לא טוב בפרדות , אז נעשה את זה קצר וקולע.

 

זהו

יותר לא אכתוב לכם סיפורים ארוכים , משעממים , המתיימרים להיות מצחיקים.

 

"בום סטירה" (והכול תודות לשלומי)

 

סוף (תרתי משמע)

חחח... זה היה ארוך.. אבל מצחיק בטירוף.. אתה קרוע! ואני מקווה שאתה לא באמת מתכוון למה שכתבת בשורות האחרונות