היה זה יום יפה ושטוף שמש , אותו יום שקיבלתי את שמי , היום עם הסיפור הכי מעניין.

בצעירותי לפני כתריסר שנים.
היה לי כישרון מיוחד, מן יכולת מופלאה שכזאת, חוש שישי אפשר לומר
מה שכול הילדים חולמים עליו .
מה ששומעים עליו רק באגדות ,בסיפורי ילדים ,ובסיפורים של גל106ראלי.
נו הדבר הזה שיש לסופרמן , ומיטי מקס , ולתומר106ראלי.
בלי לקנאות בבקשה אבל...

בפורים כול שאר הילדים היו מתחפשים אלי.

כן כן תאמינו או לא אבל אני יכולתי...
לפגוע בעוצמה רבה בציפורים ממרחקים .

והסיפור שהיה כך היה...

אך אני זוכר את אותו יום לפני כתריסר ביצים אממ שנים.
שבו אני וחברי שיחקנו פינות בפינת הרחובות אנקור וזרזיר (הפינת רחובות שמעבר לפינה ביציאה מהשכונה שלי)

כול כך האהבתי פינות , כול יום הינו משחקים .
עד אותו יום לא היתי שחקן כול כך טוב.
שיחרורי הכדור שלי לא היו חזקים , תמיד הית מפסיד וכולם היו צוחקים עלי. כמו שכולם צוחקים על רוני (טוב בוא לא נגזים בכול זאת אני לא נוסע באקוריום על 4)

בדיוק בבוקר אותו יום החלטתי שאני הולך לשבור את המדרכה , לפוצץ את הכדור , ולהראות לכולם מה אני שווה.
בבוקר אכלתי דגנים , שתיתי חלב, לעסתי טבק.
בצהריים אכלתי פסטה , ירקות , פירות ,תרד , ושתיתי מיץ תפוזים טרי.
ואז הגיע אחר הצהריים , מגיעים למקום המשחק ומתחילים.

עוד מעט הרגע הגדול , עוד מעט תורי.
ואני מתכונן , מתמתח , משתחרר , אוכל עוד קצת תרד בשביל כוח .
ואז תורי מגיע , אני ניגש לעמדה נחוש יותר מתמיד , ומאוד מאוד מתרגש .
אתם יודעים איך זה הבטן מתכווצת ומתהפכת , מרגישים צמרמורת בכול הגוף .

ידעתי שזה עכשיו הוא לעולם לא.
הנה זה בא , הנה הזריקה שתשנה את גורלי לעולם , הנה שיחרור הכדור המהיר ביותר בהיסטוריה של משחק הפינות.

ואז בלי שום אזהרה והודעה מוקדמת זה קרה...

פתאום התיישבה לה ציפור על המדרכה בדיוק ,ברגע ,בשניה ששחררתי אותו.
איך יכולתי , אתם הייתם צריכים לראות את הבעת פנייה של הציפור כשהיא הרגישה אותו.
זה היה שיחרור מהספרים, בעל עוצמה אדירה , בעל קול נפץ יותר חזק מהאוטו של רוני כשהמנוע מתפוצץ , כזה שנכנס להיסטוריה , כזה שמספרים עליו לילדים.

וזה פגע בציפור המסכנה בדיוק בשיא החוזק שלו , בפיק.
כול חברי הטובים ביותר , וגם חברי הלא כול כך טובים ביותר , ואפילו אלה ששונאים אותי (סך הכול 3)
הריעו לי בצהלות , מחיאות כפים , חיבוקים , ונשיקות רטובות (חלק עם לשון איכסססס)

פשוט היתי גיבור כאילו בזה ברגע זכיתי באולימפידה בענף הכי נחשק.
זה שכולם רואים נו איך קוראים לזה.
זה עם הספורטים האמיתיים.
אה נזכרתי קליעה למטרה בעזרת רוגטקה (שלומי על תעלב)

אבל למרות כול הזוהר והפירסום.
אני הרגשתי רע , הרגשתי כאילו כול אוכלוסיית הציפורים עברה תראומה בגללי , ושהם לא ישבו לחוג מעל שכונתי.

כול יום שעובר מאז אני לא יכול שלא לחשוב על הפרצוף של הציפור המסכנה כשזה פגע בה.
האף המקומט , העניים מלאות הדמעה , והפרצוץ האדום כמו עגבנייה.
לכמה שניות היא לא יכלה לזוז מרוב סבל , היא פשוט היתה בהלם , לפגיעה הזאת היא לא היתה מוכנה.

ואיך שהיא עפה משם בחולשה מסוימת , כאילו היא רק עכשיו למדה לעוף והיא אחרי 8 כוסות של ערק.
אני יודע שאתם כרגע מלאים בקנאה רבה אבל על תרגישו נחותים אני כבר לא ניחן בכישרון מדהים ונחשק זה.

טוב בעצם כן.
אבל מאז המקרה לא השתמשתי בתכונה יחודית זאת.
כן אני יודע שזה קשה להאמין שלמישהו יש כזה כישרון והוא בוחר שלא להשתמש בו.
אבל בשיא הכנות
מאז המקרה לא הפלצתי אפילו פעם אחת ליד ציפור (אלה עם מחשיבים את דרור)

אה ואת השם שלי קיבלתי מהשם של הרחוב שבו שיחקנו פינות.
החברים שלי התחילו לקרוא לי ככה
כשפגעתי בטעות באותו יום בשלט של הרחוב זרזיר עם הכדור.

זרזיר
נרתם למלחמה בחל"כ.