אישור משלוח דאר רשום אינו מקים חזקה חלוטה שמהווה ראיה חותכת לזימון הנאשם

פס"ד של כבוד השופט כמאל סעב, ביהמ"ש המחוזי בחיפה בשבתו כבימ"ש לערעורים פליליים.

 

מתוך פס"ד:

 

האפשרות לבטל פסק דין שניתן בהיעדר קבועה בסעיף 130 (ח) לחוק סדר הדין הפלילי, התשמ"ב

1982 אשר קובע:

 

"(ח)נגזר דינו של הנאשם בחטא או בעוון שלא בפניו, רשאי בית המשפט, על

פי בקשת הנידון, לבטל את הדיון לרבות את הכרעת הדין וגזר הדין אם ניתנו

בהעדרו, אם נוכח שהית הסיבה מוצדקת לאי התייצבותו או אם ראה שהדבר

דרוש כדי למנוע עיוות דין; בקשה לפי סעיף קטן זה תוגש תוך שלושים ימים

מהיום שהומצא לנאשם פסק הדין אולם רשאי ביתה משפט לדון בבקשה

שהוגשה לאחר מועד זה אם הבקשה הוגשה בהסכמת התובע."

 

נשאלת השאלה, האםבמקרה דנן הוכח שהנאשם זומןלדיון. בימ"ש קמא קבע שדי באישור על

משלוח דבר הדואר בכדי להוכיח שהנאשם זומן לדיון ובכך לדחות את הבקשה. ב"כ המאשימה גם

היא סבורה שדיבאישור על משלוח דבר הדואר בכדי להוכיח שהנאשם זומן לדיון.

ומכאן שהשאלה שלפנינו הנה, האם אישור על משלוח דואר רשום, מקים חזקה חלוטה שמהווה

ראיה חותכת לזימון הנאשם ומאפשרת לדון אותו בהיעדרו?

לדעתי התשובה לכך שלילית ואלו הם נימוקיי:

 

הוראות החוק החולשות על הסוגיה דנן הנ ןסעיף 239 לחסד"פ ותקנה 44 א לתקנות סדר הדין

הפלילי, התשל"ד 1974- שמסדירה זימון נאשם בסוג העבירות שמיוחסות למערער. התקנה קובעת:

 

44 א.בעבירות תעבורה שעליהן חל סעיף 239 א לחוק ובעבירות קנס רואים את"

ההודעה על ביצוע העבירה, ההודעה לתשלום קנס או ההזמנה למשפט, לענין

עבירת קנס כאילו הומצאה כדין גם בלא חתימה על אישור המסירה, אם חלפו

חמישה עשר ימים מיום שנשלחה בדואר רשום, זולת אם הוכיח הנמען שלא

קיבל את ההודעה או את ההזמנה מסיבות שאינן תלויות בו ולא עקב הימנעותו

מלקבלן."

 

לעניין תקנה זו ראו: ע"פ 6920/07 חסון נ' מדינת ישראל (2007),

בענייננו מתקיימת הרישא של התקנה, קרי שהוכח שלנאשם נשלחה הזמנה בדואר רשום ודומה כי

חלפו 15 יום ומכאן קמה חזקה לפיה ההזמנה הומצאה. יחד עם זאת, עפ"י הסיפא של התקנה נתונה

לנאשם האפשרות לסתור חזקה זו ולהוכיח שהוא לא קיבל את ההזמנה מסיבות שלא תלויות בו

ולא עקב הימנעותו מלקבלן.

 

בענייננו הנאשם טוען וחוזר וטוען שהוא לא קיבל כל הזמנה לדיו ןוהמאשימה לא מראה כל מסמך

בדמות אישור מסירה או אישור אחר שמראה שהנאשם נמנע מלקבל את דברי הדואר. כך למשל אם

המאשימה הייתה מציגה אישור שדבר הדואר "לא נדרש", כי אז היתה קמה חובה על המערער

להסביר זאת. אך בענייננו מסמך כזה לא קיים וכיצד הנאשם יוכל להתגונן ולהוכיח שהוא לא קיבל

את הזמנה, הרי שכל המידע לעניין שליחת ההזמנה וקבלתה מצוי בתיק ביהמ"ש ולא בידיו ומכאן

שבנסיבות המקרה דנן ומאחר ולא קיים כל אישור מסירה או אישור אחר על הגעת דבר הדואר

למענו ועל כך שהוא "לא דרש" אותו, הרי יהיה זה מרחיק לכת לקבו עשהנאשם זומן כדין ולשפטו

בהעדרו, על כל המשתמע מכך.

 

לאור כל האמור לעיל ובנסיבות המיוחדות של המקרה דנן, בהן מלבד אישור המשלוח לא הוצג כל

מסמך אחר ומאחר והנאשם הוכיח שאי קבלת ההזמנה אינה נובעת מהתנהגותו, שכן כאמור לא

הוצג מסמך לפיו דבר הדואר "לא נדרש", אני קובע שהנאשם לא זומן לדיון, דבר שמהווה כאמור

טעם מוצדק לאי הופעה ומכאן ומכוח סעיף 130 (ח) לחסד"פ, אני מחליט לבטל את פסק דינו של

בימ"ש קמא שניתן בהיעדר ביום 6/7/08 ומורה על החזרת התיק לשמיעה בפני בימ"ש קמא.

בתגובות אחרות שלי בענין דומה, הדגשתי את הנקודה הזאת, שלמעשה נאשם יכול לבטל את פסק הדין אם יוכיח שלא קיבל את המכתב בנסיבות אוביקטיביות.

ציינתי שפעמים רבות דברי דואר הולכים לאיבוד ולכן אין כל הוכחת מסירה.

 

יתרה מכך - במקרים רבים בהם נשלח דואר כמותי, הדואר חותם על דו"ח מחשב של השולח שעל פי השולח אמור להכיל את רשימת כל המכתבים הנשלחים. הדואר לא בודק פיזית מכתב מכתב.

איך הדואר יודע כמה מכתבים נמסרו - הוא שוקל אותם ומחלק במשקל מכתב בודד.

.

הפסק נוגע כמעט לכל אזרח במדינה אשר קבל/יקבל דו"ח חניה.

הפסק יתחיל כנראה מחול שדים לביטול עשרות אלפי דו"חות שכאלו, הרי אין בידי הרשויות אסמכתות אחרות זולת פלט מחשב על שליחה בדאר רשום.

איך אפשר להוכיח בכלל שלא התקבל המכתב?

 

הרי אין לי שום מסמך שמעיד על אי קבלת המכתב והאפשרות היחידה היא שהדואר ינפק לי מסמך שמעיד שאני לא קיבלתי את המכתב. מצד שני, הבלגן בדואר חוגג ולרוב אין סיכוי להוציא מהם מסמך שכזה.

כל שעליך לעשות הוא, לבקש מהרשות ממנה נשלח דרישת התשלום שתמציא לך את האישור הנדרש. הם אלו שצריכים להוכיח שיש זאת.

שלום שלום,

 

בדיוק השבוע ניהלתי מאבק קשה מנשוא בשופטת בית משפט לעניינים מקומיים בתל אביב, שלא השכילה להבין שהחזקה הנ"ל נסתרת מקום בו הנאשם שהה בחו"ל עת נשלחו אליו ההזמנות בדואר רשום והוא לא דרש אותן בסניף הדואר.

 

בנוסף, צירפתי אישור ממשרד הפנים המעיד על כך שהלקוח שלי לא שהה בישראל בזמן משלוח הדואר.

 

בסופו של דבר, לאחר בקשה, בקשה חוזרת ובקשה לעיון חוזר בהחלטה - היא הסכימה לבטל את פסק הדין.

 

להוציא מים מן הסלע......

הפסק נוגע כמעט לכל אזרח במדינה אשר קבל/יקבל דו"ח חניה.

הפסק יתחיל כנראה מחול שדים לביטול עשרות אלפי דו"חות שכאלו, הרי אין בידי הרשויות אסמכתות אחרות זולת פלט מחשב על שליחה בדאר רשום.

 

לא בהכרח, שים לב למה שהדגשתי למטה.

 

לאור כל האמור לעיל ובנסיבות המיוחדות של המקרה דנן, בהן מלבד אישור המשלוח לא הוצג כל

מסמך אחר ומאחר והנאשם הוכיח שאי קבלת ההזמנה אינה נובעת מהתנהגותו, שכן כאמור לא

הוצג מסמך לפיו דבר הדואר "לא נדרש ", אני קובע שהנאשם לא זומן לדיון, דבר שמהווה כאמור

טעם מוצדק לאי הופעה ומכאן ומכוח סעיף 130 (ח) לחסד"פ, אני מחליט לבטל את פסק דינו של

בימ"ש קמא שניתן בהיעדר ביום 6/7/08 ומורה על החזרת התיק לשמיעה בפני בימ"ש קמא.

 

בד"כ אמור להיות בידי הדואר תיאור הסטטוס של דבר הדואר, עפ"י פלט המחשב (האסמכתא).

 

במקרים בהם אין פלט כזה, אכן תהיה לכאורה זכות לנפגעים לערער על ההחלטות הנ"ל (להערכתי מספר זעום של אזרחים יחליטו לנהל מערכה כזו, אלא אם מדובר על סכומים גבוהים).

 

במקרים בהם יופיע בפלט המחשב או ברישומי הדואר צמד המילים : "לא נדרש", הרי שבתי המשפט ימשיכו לפעול עפ"י התקדים בבג"צ סאצ'י.

 

אגב, באופן מקרי ומוזר, הופיע בתיבת הדואר שלי המכתב הבא, שימו לב שהוא נשלח בדיוק שבוע לאחר ההחלטה הנ"ל:

 

 

מדובר בדו"ח חנייה שניתן, כביכול, לפני 13 שנים (!!!) לרכב שהיה בבעלותי אז, ולמרות שלטענתי לא קיבלתי מעולם שום הודעה בדבר הדו"ח (יתרה מכך - טענתי היא שהרכב הנ"ל לא היה אף פעם בתחום עיריית בת-ים בעת שהיה ברשותי, כיוון שאין לי עיסוקים או מכרים בעיר), מתעקש עוה"ד הזה להמשיך לנסות להטיל עליי עיקולים שונים ומשונים, תוך מרדף של מעל 7 שנים אחריי.

 

הטיעון הוא - מרגע שלא ערערת על הדו"ח תוך התקופה הנקובה - הרי הוא חלוט (נחשב כאילו הודיתי בו), ואין באפשרותי לערער יותר.

 

כרגע מבקשים 2000 ש"ח (על דו"ח של 70 ש"ח במקור). בפעם האחרונה כתבתי להם שבמידה שאאלץ לשלם - אתבע הן את העירייה והן את משרד עורכי הדין. כמו כן ביקשתי לראות אסמכתאות על משלוח הדו"ח ו/או התזכורות הקבועות בחוק (להזכירכם, 13 שנים אחורה).

 

נראה אם פסה"ד הזה יכניס מעט שכל למערכת הדורסנית הזו.

תלך למחלקת חניה של העריה ובמקום בקש מהם לראות במחשב אם ומתי נשלחה תזכורת לכתובת שלך.

 

זה מה שעשיתי עם אמא שלי בעריית ראשון והם ביטלו שני דוחות בגלל התישנות.

 

מצד שני ברגע שהחוב הועבר לעורך דין (בעצם חברת גביה), יכולים לטעון שזה סוג של בקשה לתשלום ולכן אין פה התיישנות.

אין לי אישור כניסה לבת ים...

שמר,

 

גם הליכי גבייה כפופים לדיני ההתיישנות בחוק הישראלי.

 

בהקשר זה, יש ההתיישנות גם על עבירות וגם על עונשים. על פני הדברים, ייתכן ואף אם לא תעבור את המשוכה הנוגעת להתיישנות העבירה תצלח בהתיישנות העונש.

 

עידן

הליכי ההתיישנות מוזכרים בפסה"ד של בג"צ שהזכרתי:

 

עם זאת, יש להדגיש כי קבלת העתירה במקרה שלפנינו מבוססת על ההנחה כי לא נשלחו לעותר הודעות חוזרות על דרישה לתשלום קנס המהוות פעולה של תחילת ביצוע עונש המתחילה מחדש את מרוץ ההתיישנות. כל עוד נשלחות הודעות מדי פרקי הזמן הקצרים משלוש שנים, העונשים על עבירות חניה אינם מתיישנים. אין, איפוא, במסקנה בדבר התיישנות העונש שנגזר על חניה אסורה כעבור שלוש שנים, כדי ללמד כי עונשים על עבירות חניה יימחלו מניה וביה כעבור שלוש שנים.

 

משרד עוה"ד המכובד מקפיד לשלוח לי תזכורות מדי שלוש שנים, אחדות מהן בהפרש של יום יומיים מתאריך ההתיישנות (כלומר שנתיים ו-362 יום)...

שמר, קראתי את הפסק לפני שהעליתיו ואף ראיתי את הפסוק שהדגשת.

לידיעתי, אין הרשויות מחזיקות בתיק מסמך כלשהו זולת אישור השליחה. עד למתן פסק זה, ביהמ"ש התייחס לאישור השליחה כמו אל אישור מסירה והדו"ח נחשב כחלוט. מרגע מתן הפסק ע"י המחוזי על הרשויות להציג אסמכתה נוספת.

אישור ההוכחה יעלה למשרדים בהרבה עבודה והרבה כסף.

1. הם יאלצו לצרף אישור מסירה - שיעלה עוד יותר במשלוח

2. הם יצטרכו לתייק אצלם את כל האישורים האלה וכמובן לקוות שלא ילך אצלם לאיבוד.

 

יש משרדים ששולחים אלפי מכתבים במשלוח אחד - מה שאומר, אלפי אישורים שחוזרים במקביל.

כמובן שאותו משרד יצטרך לבדוק שכל האישורים חזרו אליו (כי גם אישורי מסירה הולכים לאיבוד בדרך חזרה).

 

לא לדאוג - הכל יתומחר והעמלה של משרד עו"ד פשוט תעלה.

.

אחרית דבר - הדו"ח בוטל.

למתעניינים, סיפור סוחט דמעות שהתמשך על כ-13 שנים:

 

הדו"ח אמנם נכתב (כביכול) בשנת 1996, אבל את ההודעה הראשונה עליו קיבלתי לידיי בתחילת שנת 2003, עת הופיע בדירתי גובה מסוקס ומשופם. אשתי התקשרה אליי בבהלה לעבודה "רוצים לקחת את כל הרהיטים".

 

 

אותו גובה "הסכים" לא לרוקן לי את הבית תמורת המחאה דחוייה ע"ס כ-1700 ש"ח (קנס מקורי של 70 ש"ח).

 

בערב, תחקיר -

"מה עשית בבת ים?"

"לא הייתי שם מאז שעזבתי את העבודה, מה יש לי לחפש שם? אולי את?"

"אני אפילו לא יודעת איך להגיע לבת ים".

כיוון שהאוטו לא "נתרם" לשימושו של אף אחד, וידעתי שלא הייתי שם - כיתתי פעמיי אל משרד עורכי הדין בבני ברק, שם קיבלה אותי בחמימות אופיינית אחת הפקידות.

"שלום, אני בקשר לדו"ח".

"איזה דו"ח?"

"הסיטרואן, הנה העתק של צו העיקול. אני כל המשפחה שלי בפתח תקווה, מה יש לי לעשות באמריקה, אה, בת ים?"

"אתה אשם, אדוני. איפה היית עד עכשיו?"

"איפה אני הייתי? איפה אתם הייתם? הלו! עברו 7 שנים, מה נזכרתם?"

"זה מה יש אדוני, אתה חייב לשלם"

"לפי מה? איפה כתב האישום (הדו"ח)?"

"אני אביא לך העתק מהמחשב"

סבבה, עכשיו נראה מי הליצן שרשם דו"ח שלא היה ולא נברא.

קיבלתי את ה(יעני) העתק.

פרטי הרכב (אין ויכוח):

סטטוס הדו"ח:

 

פרטי הדו"ח עצמו (לא חלילה הדו"ח המקורי):

 

והנורא מכל, רבע עמוד המפרט את כל נסיונותיי הנואלים להתחמק מהעונש:

 

מבינים?

עיריית בת ים ומשרד עורכי הדין ה"מכובד" דורש ממני כמעט 2000 שקל על סמך כמה שורות בפלט מחשב, שכל ילד יכול לבוא ולכתוב .

 

"גברת, זה לא דו"ח, ולא הוכחת משלוח. אני רוצה לראות על מה מאשימים אותי, אני לא הייתי בבת ים!"

"אדוני, אין מה לעשות, תכתוב מכתב לעורך דין"

"אני לא כותב! רוצה לראות אותו עכשיו"

"אדוני, הוא לא פה, הוא בבית משפט, אם יש לך מה להגיד, תכתוב לו".

 

לדבר ללמפות הלכתי.

 

אחרי כמה ימים, שמתי פעמי אצבעותיי אל המקלדת (לפי הרמזים הדקים שהיו פזורים בכתב העיקול):

 

זה כנראה ריגש מאוד את הפקידה במשרד, שהשיבה לי במכתב רווי דמעות:

 

 

רגע, לא נגמר.

אחרי שבועיים, הצליחה כנראה הפקידה להירגע מההתרגשות של ביקורי, ושיגרה אליי פנייה נרגשת נוספת:

 

 

וואלה התעצבנתי. מה תצהיר עכשיו? לא מספיק לא הייתי שם (בת ים) , בזבזתי חצי יום עבודה וחנייה ללכת למשרד עורכי הדין המחורבן הזה, עכשיו לרוץ לעו"ד, לשלם לו לא יודע כמה כסף, לשלוח שוב דואר רשום למשרד שלהם, ולחכות שיואילו בטובם?

כתבתי להם בנימוס: תזדיינו !

 

 

זה כנראה עורר את תשומת לבם, כי עורך הדין המכובד ענה לי במכתב מתפלמס:

 

 

כאן התוודעתי לראשונה לבג"צ סאצ'י המפורסם, אשר נתן למדינה רשיון להמשיך לעשוק את אזרחיה, בלי לנקוף אצבע כמעט.

אבל אותי עצבן דבר קטן אחד.

עו"ד הנכבד שם קצוץ על טענתי העיקרית : הדו"ח לא שלי.

להבדיל ממר סאצ'י - אשר צבר כמות לא קטנה של דו"חות על עבירות שעבר והתעלם מהם, אצלי היה זה דו"ח אחד שלא הייתי אפילו מודע אליו ולא ביצעתי את העבירה האמורה.

המשכתי להתעקש עם עוה"ד המכובד:

 

ואז היה שקט.

 

 

 

כמעט 4 שנים.

 

 

 

 

במהלך אותן שנים שינינו שוב את מקום המגורים, קצת אווירה כפרית איכותית. פחות או יותר שכחתי מהמקרה, למרות שלא הגיע אישור על ביטול ההליכים.

ואז, כמו באגדות (בערך) הוא הופיע. המעקל (לא ההוא המשופם. דווקא האח שלו המגולח):

 

 

שימו לב לכח ההתמדה של עיריית בת ים ו/או משרד עורכי הדין הפועל מטעמם.

הם עברו משרדים (חדשים ומפוארים בהרבה, לא פלא - עם שיטות גבייה כאלה), סגרו את התיקים הישנים ופתחו חדשים, מינו עו"ד אחרת לפעול בתיק, ובהגרלה שנערכה גם שינו את הסכום אותו הייתי אמור לשלם (מבצעים יותר טובים מאשר רשתות השיווק).

 

TO BE CONTINUED...