קורס נהיגת מירוצים בארה"ב - חוויה בלתי נשכחת!

Taliko · ב-12 לספטמבר, 2008

שלום לכולם,

בסוף אוגוסט השתתפתי בקורס נהיגת מירוצים בארה"ב. אני רוצה לשתף אתכם בחוויה שלי וגם לקוות שה-Post שלי יהווה סוג של מקור מידע לאדם המעוניין בחוויה מסוג דומה (אני לא מצאתי משהו בסגנון בעברית).

בית הספר למירוצים שבו בחרתי לעבור את הקורס נקרא: Bertil Roos Racing School. בית הספר הוקם ע"י נהג מירוצים שבדי בשם Bertil Roos (מפתיע), שהיגר לארה"ב בסוף שנות ה-70, והחליט להקים בארה"ב בית ספר לנהיגת מירוצים, שילמד את האמריקאים חובבי המירוצים האובליים במכוניות סטוק את אמנות הנהיגה האירופאית הקלאסית במכוניות מירוץ חד מושביות.

התוכנית בה השתתפתי הינה הקצרה ביותר שמופעלת ע"י ביה"ס, בת חצי יום, מ-12:30 ועד 17:30. בית הספר מפעיל מס' תוכניות שונות ארוכות יותר בנוסף לתוכנית הקצרה ובמספר מסלולי בית ברחבי ארה"ב (מזרח ומערב). אני שהיתי במנהטן ולכן היה לי נוח להגיע לקורס שהתקיים ב-Pocono Int’l Raceway שבמזרח מדינת פנסילבניה, כשעתיים נסיעה ממנהטן.

הוראות הגעה: כאמור כשעתיים נסיעה ב-Interstate 80 לכיוון מערב ממנהטן, ירידה ביציאה 284 לכביש 115-דרום והגעה לביה"ס שנמצא בהמשך הכביש, בצד הדרך.

וכעת לחוויה עצמה!

אני מגיע כחצי שעה לפני 12:30 ונכנס למשרדי בית הספר. פרפרים בבטן. בכל זאת בעוד שעה קלה אני מתיישב במכונית פורמולה ועולה על מסלול מירוצים אמיתי. הפקידה קולטת אותי בסבר הפנים האמריקאי החביב כרגיל.

מתיישב בכיתה, לצדי עוד 3 אמריקאים והודי אחד. אט-אט מתחילים לזרום עוד ועוד חניכים. רובם ככולם אמריקאים על סמך מראה עיניים, ובהמשך על סמך ההיכרות איתם. אני וההודי הזרים היחידים בכיתה. תוך כדי אנחנו נכנסים לחדר הציוד ומקבלים חליפת מירוצים חסינת-אש, קסדה ומדבקה עם שמו הפרטי של כל חניך להדבקה על החליפה. לקראת השעה 12:30 הכיתה כמעט מלאה בכ-16 חניכים, הגיע הזמן לפתוח את הקורס.

המדריך הראשי אריק, פותח את היום בכיתה בברכת "ברוכים הבאים" המתבקשת, הסבר קצר על ביה"ס והתוכניות השונות שמופעלות על ידו ופוצח מיד בתדריך התיאורטי. במסגרת התדריך עוברים על: טכניקת בלימה בקו ישר, המבט, גישה/כניסה לסיבוב, מהו האפקס – מוקדם, מאוחר ומדוייק, טכניקת “Heel and Toe” ועוד.

מסכמים את התדריך, זמן לשאלות ו... יוצאים למסלול! הנסיעה מתבצעת בשיירה ברכבים הפרטיים של החניכים לכיוון המסלול, שנמצא כמה מיילים במורד הכביש. זמן טוב להציץ וללמוד מה חובב הרכב האמריקאי הממוצע נוהג בו ביום-יום. ובכן, קצת מאכזב. ממה שהספקתי לקלוט המכוניות המעניינות היחידות היו MR2 ישנה (שנות השמונים) וAudi TT חדשה לגמרי, 3.2 DSG. אה כן, ופיק-אפ של GM משופר ברצחנות. כל השאר אמנם מיטב התוצרת האמריקאית/יפנית/אירופאית, אך לא מהדגמים מעוררי בלוטות החשק (A6, בימר, לקסוס, וולבו, GMים למיניהם וכו').

מגיעים למסלול. וזה הזמן לפרט קצת עליו. מדובר במסלול אובלי בעיקרון, שמארח את סבב ה-NASCAR. בעלי המסלול עשו בחוכמה ודחסו לחלק הפנימי שלו 3 תתי-מסלולים בעלי פניות משתנות, כך שחובבי המוטוריקה מכל הסוגים יכולים להנות. עם הגעתנו אני מגלה שבתת המסלול הצפוני יש יום מסלול של מועדון רכבים אמריקאי ובתת המסלול המרכזי יום מסלול של מועדון אופנועים אמריקאי. הזדמנות טובה להרביץ כמה צילומים. תת המסלול הדרומי שמור לנו. מדובר במסלול באורך 1 מייל (כ-1.66 ק"מ).

תדריך קל של אריק על מכונית עירומה – ישיבה, קשירה במושב בעזרת רתמות 5 נק' עיגון, כיצד מתניעים, הנורות החשובות, מד הסל"ד וזהו בערך.

המכונית עצמה היא כאמור מכונית פורמולה-2000, בעלת מנוע של פורד 150 כ"ס, 4 הילוכים בתיבה ללא סינכרונים וגולת הכותרת, משקל יבש של כ550 ק"ג בלבד! זה מתרגם ליחס משקל-הספק של 3.6 ק"ג לכ"ס. לצורך ההשוואה, הרכב "חורך האספלט" שלי (306XSi 16V) הוא בעל נתון של כ-8.8 ק"ג לכ"ס. 911 קאררה-S חדשה היא בעלת נתון של 4 ק"ג לכ"ס (פחות טוב!). התרגום של יחס משקל-הספק הזה לביצועים: 4.2 שניות מאפס ל-60 מייל/שעה (כ-100 קמ"ש) וכ-130 מייל/שעה מירביים (כ-215 קמ"ש).

בשלב זה כל שלושה חניכים עולים על שברולט מאליבו יחד עם מדריך מבית הספר, לנהיגת היכרות עם המסלול. לאחר מס' הקפות עם המדריך, תורי מגיע. המסלול עצמו די טריקי בפעמים הראשונות. משולבת בו עקומה סוחפת מהירה מאד (מעל 180 קמ"ש במכונית הפורמולה) שהיא חלק מהמסלול האובלי, בטרם כניסה פנימה לתת המסלול בסוף הישורת שבסיום העקומה. פניה 90 מעלות בהילוך 2, מיד אחריה עקומה מהירה ופניה ימנית בהילוך 3, פניית S מהירה בהילוך 3 ואז מיד אחריה היירפין שמאלי בהילוך 1, פניה ימנית חדה בהילוך 2 ואז פניה טריקית עם שינויי גובה בהילוך 3 שממנה נדרשת יציאה מהירה במטרה לצבור כמה שיותר מהירות בעקומה הסוחפת המדהימה העוקבת.

שיחת חולין עם המדריך המבוגר שהיה איתנו במאליבו, מגלה שהזקן התחרה במשך 30 שנה במסגרת סבבים שונים בארה"ב, בעיקר סבבים של יצרן בודד. שברולט קורבט לדוגמה. הקנאה, הקנאה.

הקבוצה חולקה לזוגות, כאשר כל בן זוג עולה במקצה נפרד בן 20 דקות, וסה"כ מדובר ב-2 מקצים ו40 דקות זמן מסלול נטו במכונית הפורמולה לכל חניך. אני שובצתי במקצה השני, כך שיצא לי לראות מן הצד את הביצועים במסלול של החצי הראשון. הציפיה וההתרגשות ממש גדלים לפני שמגיע המקצה שלי. המכוניות יורדות מהמסלול ונכנסות לפיטס. ההחלפה מתבצעת. החניך שהיה השותף שלי אומר שהיה לו ממש Hard Time עם הורדות ההילוכים (כזכור המכוניות מחוסרות סינכרונים, לכן לא רק שזו טכניקה לא נכונה בעליל להוריד הילוך בבלימה לקראת סיבוב ללא גז ביניים, ההילוך פשוט לא ייכנס בלי אותו בליפ על דוושת המצערת). טוב, עכשיו תורי!

נכנס למושב, השותף שלי מסייע ברתימה, משקף הקסדה יורד, הדגל מתנופף ואני מוביל את השיירה ביציאה מהפיטס. לחיצה רצינית ראשונה על דוושת הגז משאירה אותי פעור פה, תמיד רק יכולתי לדמיין איך מרגישה באמת מכונית של 4 שניות למאה, עכשיו זה אמיתי. ההרגשה היא דחף בעוצמה אדירה, ויחד עם זה לינארי לחלוטין. ההגה כבד מאד, אך לא יותר כבד מהגה של סתם קארט פשוט לדוגמה. שטח מת זה מושג שלא קיים כמובן. הכוחות שמופעלים על השלדה מועברים לך דרך מושב הפלסטיק הקשיח בצורה ישירה ומצב אחיזת הקדמיים משודר דרך ההגה בדיוק ובשלמות. כל זה גורם לך להתמלא בטחון ביכולת הרכב וביכולת שלך לנהוג אותו מהר.

הקפה ראשונה נלקחת יחסית בעדינות. לומד את הרכב, ובעיקר מתרגל את הורדת ההילוך עם גז ביניים. ברכבים היומיומיים שלנו, בעלי תיבה עם סינכרונים, הורדת הילוך עם גז ביניים פשוטה יותר: פשוט לוחצים על דוושת המצמד, נותנים בליפ בגז ומשלבים להילוך הנמוך. במכונית הפורמולה לעומת זאת, אין סינכרונים, ולכן נדרש להוציא את ידית ההילוכים מהילוך לניוטרל, לתת בליפ בגז ורק אז לשלב להילוך הנמוך. לא פשוט להתרגל לזה. ומצד שני מומלץ להתרגל לזה כמה שיותר מהר, בכדי לא לבזבז זמן מסלול יקר על שליטה בטכניקה הזו ולא בנהיגה נטו.

למזלי הצלחתי להתרגל לטכניקה די מהר (עקומת הלימוד מהירה יותר כאשר לא מדובר ברכב הפרטי שלך, שאתה טוחן לו את הגיר בפעמיים הראשונות והלא מוצלחות כ"כ ).

לצערי המקצה הראשון באופן כללי היה פחות מוצלח. התקרבתי תוך 2 הקפות לנהגים איטיים, העקיפה מותרת רק בקטע מסומן בעקומה המהירה ולא בשום מקום אחר במסלול. לכן היו קטעים שלמים בהם הוכרחתי לנהוג לאט ולשמור מרחק. מעט מתסכל. חוץ מזה, בקטעים שכבר הייתי רחוק מנהגים איטיים רציתי לנצל את מלוא הפוטנציאל, And then I’ve over cooked it והסתבסבתי פעמיים . אין ספק שלעבור את המגבלות בסביבה בטוחה עוזר להבין היכן הן בדיוק טוב יותר.

הסתיים המקצה, כל החניכים מתכנסים בטריילר המירוצים לתדריך פידבק קבוצתי ודגשים ל-2 המקצים הבאים.

המקצה השני כבר היה סיפור אחר לגמרי. היו לי כמעט 5 הקפות רצופות של נהיגה זורמת, חלקה, מהירה והכי חשוב – עקבית. נהגים איטיים פינו יפה מאד את הנתיב הימני לעקיפה בעקומה המהירה, הורדות ההילוכים עם בליפ של גז הידהדו בצורה מדהימה בתוך הקסדה. במיוחד זכורה לי העקומה הסוחפת המהירה; מצערת מלאה, הגה בהטיה קבועה, כוחות ג'י צידיים הולכים ומתגברים, קלאץ' ומעבר מהיר משלישי לרביעי, חזרה למצערת, מד הסל"ד מטפס, המנוע צווח בעוצמה (יחד אתי!), מיישר את ההגה לקראת הישורת, הפניה הימנית מתקרבת במהירות מסחררת, בלימה, מכה במצערת והורדת הילוך מושלמת מרביעי עד לשני ואז, כשאתה חושב שציידי הכשרונות ביציע מכינים את החוזים... עוד ספין .

זהו. נגמר המקצה, חוזר לפיטס מיוזע ונפעם. שתי אמריקאיות צעירות, שרכשו את הקורס כמתנה לחברים שלהם, אמרו לי שממש אהבו את הנהיגה שלי במבט מבחוץ. אז כנראה שמשהו עשיתי שם טוב בכל זאת...

היום נגמר בנסיעה חזרה לביה"ס, סיכומים, חוויות משותפות, עוד קצת תמונות, תעודת סיום קורס ו-2 טישרטים למזכרת.

האדרנלין עוד זורם בגוף. וכבר חלפו שבועיים.

טל.