בחזרה מסילברסטון... רשמים אישיים

אחרי חצי שעה של פעלולים אוירובטיים עוצרי נשימה, העיניים כבר נעוצות בשמיים, מחפשות את שובלי העשן הצבעוניים של המטוסים החוזרים לתרגיל נוסף. לפתע נשמע צליל נוסף, מיוחד, שגובר על כל שאר הקולות. מעבר לעיקולים פורצת לפתע הפרארי האדומה של רובנס באריקלו, בדרכו לתפוס את מקומו על הגריד. צליל המנוע מדהים. הקהל באקסטזה. בין המסלול לקהל עוברים ברקים בלי נראים, אבל מורגשים היטב.

 

אבל אני מקדים את המאוחר. ברשותכם, נחזור עשרים וארבע שעות לאחור...

 

אני מגיע ללונדון, בפעם השביעית בחיי, אחרי שש שנים שלא ביקרתי בה. לונדון היא עיר שמתחדשת תמיד, אבל שום דבר לא משתנה בה. ברגע שאני מגיע למארבל ארץ', בקצה רחוב אוקספורד, מערכת הניווט הפנימית הישנה שלי מתחילה לעבוד. חנות הסנדביצ'ים החביבה עלי נמצאת בדיוק מעבר לפינה, במקום שזכרתי, וכל שאר נקודות הציון נמצאות במקום גם הן. אחרי כמה שעות של שוטטות, ההרגשה קצת מוזרה. ההתרגשות שזכרתי מביקורים בעבר, קצת נעלמת. כשהייתי ילד, כל ביקור בלונדון היה חוויה, הזדמנות לראות דברים – ובעיקר לקנות דברים – שפשוט לא היו בארץ. היום, הזמינות של כל מוצר צריכה היא כל כך טריביאלית, שקסם השופינג כמעט ונעלם. הכל נהיה כל כך פשוט, כל כך נגיש...

 

טוב, לא בדיוק הכל. הדרך לסילברסטון למשל, היא חריג בולט מהכלל הזה.

 

ביום ראשון אני קם בארבע וחצי בבוקר. מסתבר שהאנגלים לא ממש מעוניינים שאנשים יגיעו למרוץ בתחבורה ציבורית. כנראה הם החליטו לאמץ את הפקקים בדרך למרוץ כסמל מסחרי. עבודות בתוואי הרכבת, כרגיל באנגליה, משבשות את כל נתיבי התחבורה ללא כל התחשבות ביום המיוחד. אני תופס מונית ומגיע בחמש לתחנת הרכבת והאוטובוס של יוסטון. מסתבר שאין רכבת. יש אוטובוס אחד שיוצא למילטון-קינס, ממנו צריך לתפוס רכבת לנורת'המפטון ומשם אוטובוס מעבורת לסילברסטון. אני עולה על האוטובוס, יחד עם עוד 40 צעירים נלהבים, 90 אחוז מהם מדברים איטלקית, עטופים בדגלים המוכרים. האוטובוס הזה, מיועד לאוהדי פרארי בלבד.

 

החבר'ה האיטלקים נראים נחמדים. הבנים נראים ממש ישראלים. הבנות נראות ממש איטלקיות, או במילים אחרות – טוב להיות על האוטובוס הזה. אחרי שעתיים אדומות כאלה, מגיעים למילטון-קינס. מנהל התחנה יוצא לקראתנו, ומודיע שהכל סגור. אין רכבת לנורת'המפטון. אחרי התיעצויות ממושכות, נהג האוטובוס מודיע שהוא לוקח אותנו לנורת'המפטון.

 

בסוף מגיעים. המעבורת לסילברסטון, כשמה כן היא – מגיעה לכפר סילברסטון. יש עוד קילומטר וחצי של הליכה עד למסלול עצמו. קטן עלינו. הולכים, ביחד עם ההמונים שמגיעים מחניוני הקמפינג שמסביב. נכנסים. כמות האנשים מדהימה. קשה להעריך, זה נראה כמו עשרות אלפי אנשים. למרות הצפיפות, הכל זורם. יש הרבה נקודות מכירה של אוכל, מזכרות, בתי מרקחת (שזה שם אחר לחנות למכירת אטמי אזניים ומשקפות). העסק מאורגן לא רע. האנגלים, ככה נראה, מאוד לא מעוניינים שיוציאו להם את סילברסטון מסבב הגראנד-פרי.

 

הארוע הפותח של הבוקר – פורשה קאפ. בידור לא רע בכלל. המכוניות האלה מנופחות קצת, נראות גדולות על המסלול. יש להן צליל מנוע מרשים, יש עקיפות, ספינים, החלקות, תאונות-פגוש קלות, אקשן. אין לי מושג מי התחרה שם ומי ניצח, אבל זה לא משנה. הקהל מתחיל להתחמם.

 

לקראת הצהריים, מגיעים המטוסים של יחידת האוירובטיקה המהוללת של חיל האוויר המלכותי, ה"חיצים האדומים". הם מפגינים שליטה מדהימה, והצופים איתם – מוחאים כפיים בהתלהבות על כל תרגיל, מנופפים בדגלים ותוקעים בחצוצרות. הקהל כבר מחושמל. בשלב הזה לא משנה כבר מה קורה על המסלול – יכולים להביא לשם את אריק שרון ושמעון פרס להופעת שירה בציבור, והם יתקבלו בתשואות. אבל המופע האוירי באמת יוצא דופן. ואז, כאמור, מתחילות המכוניות להתגלגל על המסלול... הכוכבים האמיתיים הגיעו. האוירה ביציעים היא של ערב הקמת מדינה, לא פחות. אי אפשר לתאר את זה. לא במילים, בטח לא בשידור טלוויזיה. תחושת הזמן משתנה. בשידור, הרגעים האלה שלפני מרוץ נראים איטיים, יש פרסומות, דיבורים... כאן הכל קורה מהר. כל רבע שעה נראית כמו דקה. הכל קצר מדי, נגמר מוקדם מדי, משאיר טעם של עוד. התחושה הזאת תישאר עד סוף המרוץ. השעה אחת בצהריים. ארנבת רצה על המסלול, הקדמה למה שיבוא מאוחר יותר... הקהל מתפוצץ מצחוק, המרשלים תופסים את הארנבת ומרחיקים אותה. הגיע הזמן להוציא את אטמי האזניים מהקופסא.

 

It’s Show Time

 

ואז זה מתחיל. המסלול והקהל ביחד פשוט מתפוצצים לתוך שעה וחצי של טירוף. בטח ראיתם את זה בשידור, או קראתם בעיתון. מרוץ יוצא דופן. העיניים מנסות לתפוס את קטע המסלול שלפנינו ואת מסך הטלביזיה הענק בו זמנית. כל הזמן קורה משהו. עם כל עקיפה של רובנס או מיכאל הקהל קופץ על הרגליים. העיתונות הבריטית אולי התמקדה במשוגע שפרץ למסלול, אבל הקהל במקום מנותק מזה, הרוב לא ממש שמו לב. העיקר זה הקרב שמתחולל בין רייקונן, מונטויה, דה-מאטה (חצוף שכמותו) וכוכב היום הבלתי מעורער, באריקלו. אולי אין לו את היציבות של האחים שומאכר, או את יצר הטרף של חואן פאבלו, אבל כשהוא תופס יום – וזה קורה יותר מפעם בחמש שנים – אי אפשר עליו. והוא תפס יום, ועוד איך. אלפי אוהדי פרארי קורעים את החצוצרות שלהם מרוב התלהבות בכל פעם שהוא מתקרב.

 

ככה זה נמשך עד הסוף. שוב, אי אפשר לתאר את זה. הרעש של הקהל גובר על צליל המנוע של אחרוני הנהגים שמגיעים לדגל השחמט. נראה כאילו כולם פרארי, כולם עם רובנס. אם קודם היה ערב הקמת מדינה, עכשיו זו ההקמה עצמה. אם היה מקום, היו רוקדים הורה במעגלים. הללויה!

 

זה נגמר מוקדם מדי. המטורף האמיתי הוא לא הבחור שרץ על המסלול, אלא מי שרוצה להוציא את סילברסטון ממפת הפורמולה אחת. אחרי יום כזה, אפשרות כזאת נראית בלתי אפשרית.

מאד לקרוא

נשמע VERY

שיחקת אותה! אני ממש מקנא בך שזכית להיות נוכח במירוץ הזה, שהיה בלי ספק מהמעניינים ביותר של השנים האחרונות. תודה על הדיווח המעניין והמפורט.

 

איפה בדיוק ישבת?

ישבתי לא רחוק מהפניה "שלך"... בוודקוט A. מקום לא רע, משקיף על העיקולים, על אחד הצגים הגדולים, על הגריד ובמאמץ מסויים (דרך משקפת) על קו הסיום.

 

WOW

 

מדהים!

 

ירוק מקנאה

 

 

יש תמונות ??

של הפיטס ??

 

שמח שנהנת

 

תמונות אני מקווה יהיו בימים הקרובים... המצלמה הדיגיטלית עוד טריה מהדיוטי-פרי, צריך עוד להתקין את החיבור למחשב.

 

האמת, אין יותר מדי תמונות... בשלב מסויים פשוט שמתי את המצלמה בצד, היו יותר מדי התרחשויות לכל רוחב זווית הראיה שלי, כבר לא יכולתי לעקוב אחרי הכל דרך המצלמה.