כוכב השחר

החלטתי לקחת קצת זמן ולכתוב, כי הסיפור עשה מעגל יפה ומושלם והגיע לסוג של סיום. לא חושב שאי פעם כתבתי כל כך הרבה. זו כנראה החוויה המוטורית הכי משוגעת שתהיה לי, ומצאתי שנחמד לי לכתוב ולשתף אותה. זהירות - חפירה ארוכה במיוחד לפניך תקציר הפרקים הקודמים - בסוף 2020 מכרתי את המיאטה 2019 (ND2) בשל רילוקיישן לארה"ב. בין מילויי טופסי ויזה כאלו ואחרים, רוב הזמן שלי בכמה חודשים לפני המעבר עבר בפנטזיות בלתי נגמרות על איזה רכב אקנה כשאגיע. לחובב רכב ארה"ב בכלל והסיליקון וואלי בפרט זה פשוט כמו להיכנס לחנות צעצועים ענקית כילד עם האשראי של אבא. זו בערך התחושה. המחירי מחייה בוואלי משוגעים, והמשכורות גבוהות בהתאם - אבל מחירי הרכב הם גלובליים לכל ארה"ב - אז הכל מרגיש זול ביחס. תוסיפו לזה שהוואלי מוקף בהרים מכל הכיוונים, עם כבישי נהיגה מעולים - וקיבלתם מתכון מנצח. נדלג על החודש שהחזקתי ג'ולייה תלתן כי הוא לא מספיק מעניין, וסיפרתי עליו פה. אז במשך בערך שנה, מאמצע 2022 עד בערך אמצע 2023 התעסקתי ברכישת "רכב החלומות" שלי (בהמשך יתבררו המרכאות). עברתי לארה"ב עם בת הזוג בתחילת 2021, גן עדן מוטורי, ואני כבר כמעט שנתיים נוהג במאזדה3 שלה?? מה? זה אשכרה שנמוך מישראל שם היתה מיאטה! (שבנקודה ההיא בזמן מרגישה לי כמו פשרה, כי מה, זה כל כך זול לעומת פורשה). זה התחיל ב 982 Boxster משומשת, בערך 2013-2015 והתקדם ל Boxster GTS 4.0 חדשה, ובעקבות המון שיקולים שונים ומשונים נגמר ב 718 Spyder. לא אלאה אתכם בפרטים על הקושי בקבלת "הזכות" לרכוש את הרכב (כי נזכרתי ממש ממש מאוחר) רק אציין שזה דרש יצירת קשר עם, מילולית, מאות (ברבים) סוכניות פורשה ואני לא אגזים אם אגיד שהשקעתי בזה עשרות שעות. כאשר סוף סוף הצלחתי לקבל "אלוקציה" (בעגה הפורשית), ועוד ב MSRP - הרגשתי פשוט the luckiest man alive. בשביל להבין את ההמשך חשוב להבין שקיבלתי הקצאה לרכישה ב MSRP כאשר בנקודה הזו בזמן אנשים שילמו 20 ואף 30 אלף מעל. תהליך ה "להסגר" על הבילד למישהו עם OCD כל כך חמור כמו שלי גם לא היה פיקניק, רק נגיד שהעברתי ככל הנראה מאות שעות בקונפיגורטור של פורשה. נהנתי מכל רגע - אחרי שנים שנכנסתי לאותו קונפיגורטור בדיוק סתם כפנטזיה - סוף סוף אני מקנפג את הרכב שלי! - והמסע גרם לרכישה להרגיש מיוחדת בהרבה. כשצריך לעבוד כל כך קשה בשביל משהו, מעריכים אותו יותר מאשר אם הוא סתם היה יקר. העובדה שה "דבר" היה כל כך קשה להשגה, גרמה לי לשכוח משפט שאני ממש ממש מאמין בו - "just because you can doesn't mean you should". כשאני פינטזתי על זה כל השנים, זה היה באירופה, אחרי רילוקיישן לגרמניה או משהו כזה. איסוף מהמפעל שממשיך בטיול באלפים - שאחרי עשרות אלפי ק"מ ברכס - לא זרים לי - אבל מעולם לא טויילו עם הרכב שלי, רק עם רכבים שכורים, ולחובב רכב כמוני זה היה ה-חלום. בסוף הטיול אנהג הביתה, איפשהו באזור מינכן. אני ממש זוכר את הקנאה שעברה בי כשהסתובבתי לי בין כל הפורשה של כנראה מועדון גרמני כלשהו, באיזו מסעדה באם הדרך איפשהו בדולומיטים. במציאות החיים לקחו אותי לארה"ב במקום. אבל אל דאגה! תוכנית ה European Delivery של פורשה באה להציל את המצב : "תוכנית מסירת הרכב באירופה של פורשה מציעה הזדמנות מפתה לרוכשים להטביע עצמם במורשת העשירה של המותג על ידי איסוף רכבם החדש ישירות ממקום הלידה שלו בגרמניה. כאשר אתה רוכש פורשה דרך תוכנית זו, אתה יכול לאסוף את הרכב שלך ישירות ממפעל פורשה בשטוטגרט או לייפציג. לאחר שנהנית מהפורשה שלך בכבישי אירופה, החברה דואגת ללוגיסטיקה של שילוח הרכב שלך בחזרה לסוכנות המקומית שלך במדינתך, מוכן לרישום מקומי. התוכנית לא רק מדגישה את היוקרה והביצועים של רכבי פורשה אלא גם מספקת חוויה תרבותית ונהיגה בלתי נשכחת המחזקת את הקשר בין הנהג לרכב שלו." הזמן עבר, ההזמנה ננעלה (כלומר שאי אפשר לשנות את הקונפיגורציה יותר), כרטיסי הטיסה לגרמניה נסגרו. הספיידר יורד מפס הייצור נריץ 4 חודשים קדימה, מלאי התרגשות, והגיע יום הטיסה. חבר שהכרתי עם רכב זהה מסייע לבדוק שהכל יכנס, כחודשיים לפני הטיול, בקליפורניה להגיע ל Leipzig מקליפורניה זו לא חוויה נעימה. ג'טלג די קשה ובכללי הרבה שעות טיסה, אבל תכננתי מראש שיהיו בערך 24 שעות התאוששות, וזה היה בסדר. המלון שפורשה סוגרים ללקוחות באמת היה מרשים, אבל אני והבת זוג היינו כל כך שבורים שבקושי הצלחנו להנות ממנו. בבוקר למחר הגיע רכב לאסוף אותנו למפעל, סיור, נהיגה במסלול, המסעדה של פורשה ועוד - סגירת מעגל ממש נחמדה בשבילי, שכן זה משהו שחלמתי עליו מאז הסיור במפעל בשטוטגארט כל כך הרבה שנים קודם - לחזור - אבל כ owner. החוויה היתה באמת מעולה, עד לרגע איסוף הרכב עצמו. התחושות בבטן ברגע האיסוף לא היו של התרגשות כיפית אלא של לחץ, ברמה שהאיש פורשה שליווה אותנו לאורך כל היום אפילו אמר "try to at least pretend you are having fun" - רמז לעתיד לבוא - אבל זה היה נראה לי לגיטימי שכן זה החפץ הכי יקר שקניתי בחיים, ואני לוקח רכב אמריקאי לסיבוב של שבועיים באירופה עם לוחית זרה. מלחיץ. מעמיסים את כל הציוד שלנו (שני תיקי גב, שני טרולי גודל רגיל, ודאפלבג עצום) בשימוש בתא מטען האחורי והקדמי יחד (הכל נכנס בצורה מהממת) ומתכננים לצאת לדרך, השעה כבר היתה 7 בערב. ההתרגשות והפרפרים בבטן בשיא. נוסעים 100 מטר (עדיין בתוך המתחם של פורשה) ואני שומע רעש חשוד מהגלגל, כמו אבן תקועה. רוצה לעצור בצד להוציא אותה כי הרעש מציק לי באוזן. האישה כבר מתה להגיע למלון ושואלת אם זה יכול לחכות. אחרי עוד כמה עשרות מטרים נשברתי ועצרתי בצד - רק בשביל לגלות בורג עצום תקוע לו בגלגל האחורי. כיף חיים! (רמז לעתיד לבוא 2) עושה פרסה וחוזר למפעל, למרות שלא ברור לי מה הם יעשו עם זה. הם לא פנצ'ריה, ואני בספק אם הם פשוט יכולים להחליף צמיג של 500 יורו סתם ככה. לקח להם בערך שעתיים, פשוט בגלל שכולם הלכו הביתה חוץ מהמשמרת לילה, אבל אחרי שהסתובבנו באין מפריע במתחם מבקרים שלהם בערך חצי שעה (הרגשנו בבית, הכנו קפה, לקחנו סודה - המקום פשוט היה נטוש) - הגיע אלינו המנהל משמרת לילה של המפעל שכנראה ראה במצלמות אורחים לא קרואים מטיילים לו במתחם (השעה כבר 8 בערב). הסברתי לו עם עזרת google translate מה קרה וכו' - ביקש את המפתח ונעלם עם הרכב לעוד בערך שעתיים (כאשר כל הציוד שלנו בפנים). הופיע חזרה לקראת השעה 10 בלילה ואמר שהוא עובד במפעל מיום הקמתו וזו פעם ראשונה שאי פעם לו משהו כזה, ושהוא לא ממש ידע מה לעשות, אז הוא פשוט לקח צמיג חדש מהצמיגים שיש להם להחלפה לרכבי מסלול שלהם (אותו דגם ומידה כמובן) ושהוא יסדר את זה לוגיסטית בבוקר כשאנשים יתעוררו. שמחים וטובי לב על זה שהנושא נפתר יחסית בקלות - יצאנו לדרך. נריץ קדימה את כל היום שאחרי שפשוט היה נסיעה בקו ישר דרומה באוטובאהן של בערך 600 ק"מ (באוטובאהן אפשר לטעות ולחשוב שמדובר בקאמרי או משהו כזה מבחינת נוחות, ממש בא לי שהם ילמדו את סוללי הכבישים בקליפורניה את העבודה). מילה על הטיול - התכנון שלי היה לעשות סוג של "טיול נוסטלגיה" - כזה שמבקר בכל המקומות האהובים עלי ועל הבת זוג מהעשור האחרון, כל מני תמונות אייקוניות שלנו ממעברי הרים מיוחדים ("פאסים"), האגם שהתארסנו בו, כאלה. עמלתי על כל נקודה ונקודה בו די הרבה זמן, תוך כדי שאני לוקח בחשבון שאנחנו כבר לא ילדים, וכנראה לא יהיה לנו נעים לשבת באוטו (בטח לא בספיידר) יותר מ 5-6 שעות ביום. חזרה לסיפור - קמים בבוקר של "היום הראשון האמיתי" בערך 20-30 דק' מהנקודה הראשונה. אוכלים ארוחת בוקר, מעמיסים את הרכב, ויוצאים לדרך. כמה דק' לפני שיצאנו, במקום לשבת ולחכות שהאשה תסיים להתקלח, קפצתי לכפר הסמוך למלון להביא משהו - זו היתה נסיעה ראשונה שלי לבד בספיידר, ופשוט לא יכולתי למחוק את החיוך הדבילי שהיה דבוק לי לפרצוף. זה לא שבאמת הצלחתי לחלץ מהרכב יכולת כלשהי בהגבלת מהירות 50 קמ"ש שהיתה לי כל הדרך - אבל הסאונד, התנוחת נהיגה, הגג הפתוח, התחושת מיוחדות - כולם ביחד פשוט תרמו לחוויה בצורה יוצאת דופן. יוצאים לדרך ותחושת הנוסטלגיה מכל הנופים והכבישים שממש מוכרים לי עושה את שלה. מגיעים למעבר הרים הראשון בתוכנייה - Oberjoch Pass - שבו היינו וממש ממש נהנו בערך 4 שנים לפני כן עם מיאטה מ Sixt. מעבר ההרים Oberjoch Pass נוהג רגוע לחלוטין, עוד לא מכיר את הרכב, וגם בשום צורה אי אפשר לנסוע יותר מ 40-50 קמ"ש עם העומס שהיה שם (שבת בבוקר) - ועדיין נהנים מכל רגע. נוסעים עוד כדקה אחרי העצירה האחרונה (התמונה הקודמת) ומגיעים לפנייה עיוורת, לכן אני מנמיך מהירות… אני חושב שהייתי על 50 קמ"ש בערך (כביש של 90 על הנייר) כאשר……….. בום! משום מקום מופיע אופנוע מולי, ופוגע בי בכנף הימנית בבום ענק. בחצי שניה שאחרי אני רואה אדם ממוגן מתעופף מעל הרכב בצד ימין ואל מחוץ לשדה הראייה שלי. גם אני וגם האשה נכנסים לפאניקה, היא מיד יוצאת מהרכב ורצה לרוכב שנפל לתוך שיח בצד הדרך, בערך 15 מטרים מאיפה שבלמתי. הוא לא זז ואנחנו נבהלים אפילו יותר. עוד כמה שניות עוברות ורוכב(ת) נוספת מגיעה מהצד השני של ההר (כלומר במורד ההר, בכיוון הנסיעה שלי, נגד כיוון הנסיעה של הרוכב), רואה את הרוכב שפגע בנו זרוק בצד הדרך - והחליקה גם היא! הרוכב שלנו (בוא נקרא לו קלאוס מעתה ואילך) כנראה ראה בזווית העין את הרוכבת מחליקה ומיד קפץ על הרגליים כאילו לא היה מעורב בתאונה חזיתית של 100+ קמ"ש (50 שלי ובערך 60 שלו, לפי מה שהוא זכר) רק לפני 20 שניות. רץ לרוכבת, אשתו כך התברר, שנבהלה כשראתה אותו זרוק בצד הדרך. מסתבר שהם תכננו לעצור ולהיפגש בדיוק בנקודה של הפנייה העיוורת, וזה היה נראה לו מתקבל על הדרך לחתוך את הנתיב הנגדי בשביל לעצור בצד השני. בצורה קסומה לחלוטין - לכולם שלום (חשוב מאוד להדגיש, כי זה לא מובן בעליל - זה העיקר. ובכל נקודה בחודשים הבאים הזכרתי לעצמי כמה יותר גרוע זה יכל להיות) - חוץ מלספיידר. הרכב לא נוסע לשום מקום, כי הכנף הימנית התקפלה לתוך הצמיג וצריך להיגרר… לאן? אף אחד לא יודע. ופורשה לא עונים. אחסוך מכם את ה 48 שעות שהגיעו לאחר מכן, רק בראשי פרקים - אף אחד בפורשה לא עונה, לא בגרמניה ולא בארה"ב (סופ"שים בשתי המדינות). לא יודעים לאן לגרור את הרכב. חור תחת שאפילו אובר לא מגיע אליו. הביטוח שלי (כלומר של פורשה) לא מוכן לעזור בשום דבר כי אני לא אשם בתאונה (חשבתי שלכל הפחות ייצגו אותי במדינה זרה שאני לא מכיר את השפה, כמו בישראל - מסתבר שלא). ציוד לחופשה של חודש בלי מזוודה מתגלגלת זרוק בצד הדרך באמצע מעביר הרים. השוטר שחסם את הכביש, בשלב כלשהו אחרי בערך שעתיים, פשוט אמר לגרר לגרור את הספיידר למחסן של החברת גרירה ואמר לי להסתדר משם ביום שני כי הוא לא יכול להמשיך לחסום את הכביש. נוסעים שוטגאן עם הנהג גרר הנחמד שברוב טובו הסכים להקפיץ אותנו למלון בכפר סמוך אחרי שאיחסנתי את הספיידר במחסן גרירה שלהם. שני בבוקר, עלה לי הרעיון לנסות לתפוס את הנציג קבלה הנחמד מאוד ממרכז המבקרים של Leipzig - הוא אמנם לא קשור בשום צורה לאירוע, אבל הוא מקליפורניה במקור, עובד בפורשה, ויודע גרמנית - שבנקודה הזו בזמן זה כל מה שאני צריך. זו התבררה להיות החלטה מצוינת. הבחור, דרק שמו, נכנס לאירוע כמו פרמדיק שמגיע לזירה. הוא אמנם לא יודע מה לעשות - ואמנם לא יודע למי צריך לפנות - אבל יודע לפנות לאנשים שאולי הם יודעים למי לפנות. בגלל שזו פעם ראשונה אי פעם שקורה משהו כזה בתוכנית ה European Delivery - אף אחד לא יודע מה הנהלים - כי פשוט אין כאלו. אחרי כמה שעות של טלפונים אומר לי לגרור את הרכב לשטוטגרט (מרחק 3 שעות נסיעה מאיפה שאנחנו) ושהוא תיאם עם המוסך הראשי של פורשה והם יודעים שאני צריך להגיע. 3-4 שעות של נסיעה מסוייטת עם גרר עם 950,000 ק"מ על השעון (אין טעות בכמות האפסים) והגענו למוסך שנראה כמו מעבדה של פורשה. הגענו למוסך, ו check in אצל הבחורה בקבלה בשם שרה, שלא ראיתי מקצוענית כזו עד לאותה נקודה בטיול. תוך ליטרלי פחות מ 10 דק' מהרגע שהתיישבנו על הספה היא כבר סיימה לדבר בטלפון עם המשטרה מהאירוע - ולקבל מהם את מספר התיק, חברת הביטוח של קלאוס - ולקבל מהם את מספר התביעה (שקלאוס כבר פתח, כפרה עליו), לקבוע עם שמאי שיגיע בהקדם, ולהשיג לי ייצוג של עורך דין (רק להיתר ביטחון, וכי זה נכנס לתביעה, אז למה לא). הרגשנו שאנחנו בידיים טובות ושהמצב ישתפר מכאן ואילך. בהמשך הערב היא הזמינה לנו רכב שכור ושאלה אותי מה אני מעדיף - RSQ3 או מקאן. שתי האופציות לא קרצו לי במיוחד, והיא לא ממש הבינה למה… הסברתי לה שהגענו לטיול מארה"ב ושהספיידר היה חלק משמעותי מהחוויה. היא לא ממש הצליחה להבין איך אנחנו לא גרים שם אבל הרכב כן שלי ולא שכור. אחרי עוד כמה דק' של הסברים נפל לה האסימון שהרכב הזה מסיים אצלה ויוצא לארה"ב. השעה היתה כבר 6 בערב, אמרה לי שבינתיים ניקח את המקאן והיא תראה מה היא יכולה לעשות למחרת היום כשיותר אנשים זמינים. קיבלנו את המקאן באותו ערב, זה היה די נוח, מישהו מחברת השכרה מקומית נהג אותו לחניה של המלון שלנו ושם את המפתחות בקבלה. גם אני וגם האשה הסכמנו שאנחנו מעדיפים את המאזדה3 שלה בקליפורניה. המקאן לא נוסע טוב במיוחד, הוא לא איכותי במיוחד, הוא לא שקט במיוחד, המושבים לא נוחים במיוחד, מלא פיאנו בלאק בכל חור… רכב די מצ'וקמק אם לומר את האמת, ואני לא מבין באיזה עולם מישהו משלם על הדבר הזה את הסכומים שהוא עולה, מלבד הרצון לסמל סטטוס של "פורשה". אציין ביושר שקיבלנו רכב בן 3 שנים בסוף חיי הדגם, ממש כמה חודשים לפני עדכון די משמעותי. יש לנו יום לשרוף לפני שהשמאי צריך להגיע, אז טיילנו בכמה אגמים וטירות סביב שטוטגרט. היה די נחמד למען האמת. במהלך היום שרה מתקשרת ואומרת שהיא הצליחה להשיג 911 קאררה S חדשה מהניילון, שירדה מהפס ייצור ממש כמה ימים לפני! הייתי בעננים מהתחושה הכללית של שינוי לטובה במזל שלנו. כמובן שאמרתי לה שאני מעוניין. ישנים באיזו עיירה 5 דק' מהמוסך כי קבענו עם השמאי ב 9 בבוקר. מגיעים בחמישה ל 9 והשמאי כמו גרמני טוב מגיע בעשרה ל 9 וכבר הרים את הרכב על הליפט. היה לו מכונאי צמוד שעזר לו לפרק את החלקים הפגועים (3 דק' על השעון לפרק את הגלגל, פגוש, פנס, וכנף - הכל יצא עם ברגים - מושלם). השמאי מדבר אנגלית חצי כח, אבל המכונאי שציוותו לנו דווקא דיבר די טוב, אז היה אפשר לגשר על הפער. מסיימים עם השמאי, נכנסים לסוכנות לחכות ל 911 שאמורה להגיע. שרה בדיוק אמרה לנו שהנהג יצא עם ה 911 ואמור להגיע עוד כ 3 שעות, אז השארנו את כל הדברים שלנו בסוכנות והלכנו לחפש משהו לאכול. עוד קצת המתנה והנהג עם ה 911 מגיע - ופשוט אי אפשר להישאר אדישים לרכב הזה בצבע הזה. הנוכחות שלו, בכל כביש, בכל חניה - קשה לתיאור. הנציג של החברת השכרה מחתים אותנו בטאבלט על כל מני טפסים כאלו ואחרים ומסביר שאני מאשר להם לשלוח את כל העלויות לחברת הביטוח של קלאוס. מספר שהחוק הגרמני מאפשר לי לקחת רכב "באותה קטגוריה" מבחינת כוח סוס עד אשר הרכב שלי מתוקן - יקח כמה זמן שיקח. אני שואל את הנציג כמה הם מחייבים על הרכב הזה עם כל הביטוחים (השתתפות עצמית 1000 יורו, שגם היא כלולה בתביעה, לרכב של בערך 150,000 יורו) והוא מספר לי שעל כל התוספות שאני ביקשתי (נהג נוסף, אישור כניסה למדינות שכנות וכו') סביבות ה 550 יורו ליום, ואז אומר "אבל מה אכפת לך? חחח". חותמים לו על כל מה שצריך, הוא מצלם רישיונות נהיגה, נותן לנו את המפתח והולך לדרכו. אפילו אשראי לא ביקש. האינטריור של ה 992 911 מציג רמת גימור ואיכות חומרים ברמה שבאמת לא ראיתי לפני. כל פרט מורגש כאילו הוא חקוק בסלע, כל כפתור, כל חוגה, מלווה בקליק מספק, עם חומרים מעולים שמוסיפים תחושת יוקרה. התפירה מדויקת ומושלמת, וכל פאנל מותקן בצורה כזו שגם כאשר ניסיתי ללחוץ במקומות שונים ומשונים - שום דבר לא זז ולא חרק. מעבר לזאת, העיצוב הפנימי עם מגוון כפתורים פיזיים בדיוק במקומות הנכונים ולפונקציונות הנכונות, ממוקמים באופן אינטואיטיבי ומאפשרים שליטה מדויקת ונוחה ברכב. המסך מגע מרגיש מעודכן וברזולוציה גבוהה. לא הצלחנו להישאר אדישים לאינטיריור הזה, וזה עוד לפני שזזנו מהמקום. ישבתי בהרבה רכבים יקרים, וזה לדעתי האינטריור המושלם, בלי קשר לרכב ספורט או לא. המושבים הבסיסיים שמגיעים עם הרכב ללא תוספת תשלום, צריך לציין, "ביושר כמובן" - לא מדהימים, ולדעתי עושים עוול לרכב ברמה כזו. טוב היו עושים פורשה אם היו מציידים את הרכב הזה, גם ללא תוספת תשלום, במשהו קצת יותר נוח וקצת יותר תומך. זה אמנם נגד הפילוסופיה שלהם (לתת משהו ללא תוספת תשלום), אבל אני חושב שברכב כל כך יקר, שהוא לגמרי על תקן שגריר של המותג, חובה שגם המושבים הבסיסיים יהיו טובים יותר. כל הטיול מצאתי את עצמי מפנטז על המושבים בהונדה Type R או אפילו במאזדה 3 של האשה בקליפורניה. מכאן ואילך, וב 10 ימים הבאים, הטיול היה טיול נהיגה-אלפים די סטנדרטי, המון מסעדות מצוינות, צימרים עם ארוחות בוקר מעולות, מעברי ההרים הכי שווים בעולם וכו'. היה קצת קשה עם הגל חום שבדיוק פקד את האזור וכן עם התחושה שטיול שתכננתי בצורה מדוקדקת כל כך במשך כמעט שנה, השתבש בצורה מפוארת כל כך, אבל השתדלנו להנות כמה שניתן (החום באמת היה חריג, 35 מעלות כל יום). לקח לנו כמה שעות להתרגל ל 911, ולכמה רחב הרכב הזה. בכל מבט במראות רואים את בתי הגלגלים האחוריים. זה די מרשים ומחזק את התחושה שנוהגים במשהו מיוחד. אממה, בחלק מהמעברים הצרים יותר, לא הייתה לי את אותה תחושת ביטחון שהייתה לי עם המיאטה 4 שנים לפני כן (אולי פשוט הייתי צעיר וטיפש יותר? אולי העובדה שהרכב הזה חדש מהניילון ועולה כמו 5 מיאטות תרמה? אין לי מושג) ומצאתי את עצמי נוסע לאט מאוד בכבישים הצרים, והנהיגה עצמה, הייתה פחות מהנה ממה שזכרתי. הנופים עוצרי נשימה כתמיד, כמובן. אם אני אהיה כנה לחלוטין, המכונית הזו די חסרת תקלות או חסרונות מנקודת מבט דינמית של נהיגה. המתלים מכוילים היטב, הבלמים - ללא הערות, תיבת ההילוכים על גבול המושלמת, אם לא מושלמת ממש. למנוע אספקת כוח נהדרת ומומנט רציני בכל סל"ד. הפרונט מדויק להפליא; אמנם חסר לו קצת פידבק, אבל זה חלק מהעסק בימינו. ה 911 הזו מרגישה קלילה וזריזה, אבל כל מה שנאמר על הדור הזה לפני כן נכון, מדובר, לדעתי, בחווית נהיגה קצת משעממת. החוויה פשוט קצת יותר מדי קליני לטעמי. זו מכונית שפשוט לא תופסת אותך לא מוכן, היא פשוט עושה בדיוק מה שאתה רוצה בכל פעם. אני לא אגיד שאתה אוהב אותה או שונא אותה, אבל בוא נגיד שלא הייתי מאוהב בה. יש לי כמות עצומה של כבוד לרכב הזה, וכ "רכב יחיד" אני לא מצליח לחשוב על משהו טוב יותר, אבל אני לא יכול לראות את עצמי מבזבז כמות כזו של כסף על מכונית שלמען האמת לא גרמה לי לצחקק פעם אחת. באיזשהו שלב אחרי בערך 10 ימים עם ה 911 (כבר אמרתי שאנחנו ללא הגבלת זמן או ק"מ בחינם? תחושה כיפית) החלטנו שמיצינו והזמנו כרטיסי one way מפרנקפורט לישראל עם אל-על (הטיסה חזור שלנו לקליפורניה היא מתל אביב), יומיים לפני ראש השנה, בשביל לעשות את החגים עם המשפחה בישראל. לא היו שום בלתמ"ים בתהליך ההחזרה, והנהג הנחמד של הסוכנות אפילו הקפיץ אותנו ל FRA וחסך לנו אובר. בדרך הוא היה נראה נלהב אפילו יותר מאיתנו מה 911 וסיפר שזו ה 911 השלישית בצי שלהם, ושהם חיכו לה המון זמן. ב 3-4 חודשים הבאים, אני לא מצליח להחליט אם אני רוצה לשמור את הספיידר או לא, כאשר סוף סוף יגיע לארה"ב. משהו בי השתנה במהלך הטיול. אני חובב רכב מאז שאני זוכר את עצמי. כשהייתי קטן פינטזתי על S2000 שרק הושקה, ובהמשך, כשהתבגרתי והבנתי מה המשמעות של כסף, לא העזתי אפילו לפנטז על משהו כל כך יקר, והחלומות החומריים שלי נעצרו במשהו כמו איביזהFR. בהמשך החלפתי כמה רכבים עד שהגעתי למיאטה שאהבתי מאוד, וזה הרכב הראשון והיחיד שלא מכרתי כי רציתי - אלא כי הייתי חייב (עברנו לארה"ב). בשום שלב לא העזתי לחלום על משהו יותר מזה. בכל הזמן הזה אני צורך תוכן מוטורי, בעיקר ביוטיוב, וקיימת התחושה הברורה והבלתי ניתנת לערעור של "יותר יקר = יותר כיף" אשר מתעצמת עם השנים, עד לנקודה שמעולם לא עצרתי לפקפק בה, והיא השתרשה כעובדה גמורה. מה, למה שאקנה מיאטה ב 35K כשאני בקלות יכול להרשות לעצמי Z4 ב 70K או בוקסטרGTS ב 90K? ברור שאין סיבה! כבר היה לי קונה. הרעיון היה למכור את הרכב ישר כשהוא מגיע בשביל לא לשלם את מס הרכישה של קליפורניה (10%, סביבות ה $12,000. המס עובד בצורה כזו שכל קונה משלם אותו מחדש, גם על רכב משומש). עקבתי אחרי ה Airtag ששמתי ברכב לפני שנפרדו דרכנו בגרמניה, ועדכנתי את הקונה שלי כל כמה ימים. ממש ברגע האחרון ואחרי אינסוף לבטים, החלטתי שאני חייב לעצמי את החוויה האמיתית של בעלות על מה שהיה במשך שנים רבות ה-חלום המוטורי שלי. פשוט חייב את זה לעצמי, אחרת תמיד אמשיך לתהות. עשיתי את זה תוך כדי שאני מודע לגמרי לעובדה שאני פוטנציאלית שורף $12,000. הרכב נאסף בראשון לראשון. מה אגיד ומה אספר… אחרי חודשיים בעלות - אני חושב שה 718 ספיידר זה הרכב המושלם - בכל קטגוריית מחיר. תנו לי צ'ק פתוח - לרכב אחד שאני יכול לקנות (אבל לא יכול למכור) - וזה הרכב שאני לוקח. אחרי כמה שבועות של גשם, שבהם הספיידר משמש נטו לנסיעה לעבודה הלוך וחזור, מזג האוויר סוף סוף השתפר, והיה אפשר לצאת לנהוג בהרים המקיפים את הוואלי. מאיפה בכלל להתחיל? אני חושב שאי אפשר להתעלם מתחושת ה "מיוחדות", בהיעדר מילה טובה יותר, כאשר יושבים ברכב הזה. מדובר במשהו מיוחד. זה לא סתם עוד בוקסטר. האינטריור מצוין, רחוק מהשלמות של ה 992 911, אבל לגמרי מספיק טוב. הקלאטצ' קצת כבד, אבל לא משהו שלא התרגלתי אליו אחרי שתי דקות של נסיעה. שינויי הילוכים דורשים קצת מאמץ - אבל אין זה להגיד שזו לא תיבת הילוכים טובה. היא בהחלט בין הטובות שהשתמשתי בהן אין פעם. התפעול של התיבת הילוכים מלווה בתחושה מכנית וקליק מאוד מספק - פשוט כמות הכח שצריך להפעיל בשביל להעביר הילוך משמעותית גדול יותר מהמיאטה, לדוגמה. מצד שני, הספיידר ננהג בעיקר בחודשים ינואר פברואר, וטמפ' חיצונית משפיעה משמעותית על החלפת הילוכים בתיבה ידנית. הסאונד ברכב הזה כל כך מושלם, מהמנוע, האגזוז, יניקה. כל כך מושלם שמצאתי את עצמי מתווכח בחירוף נפש עם בעלי-ספיידר אחרים בסביבה שהעזו לשנות משהו. השלדה של הספיידר היא אחת הטובות שבתעשייה אם לא הטובה מכולן ממש. בפער ענק הדבר הכי חד שנהגתי עליו. הפניה של ההגה שולחת את הפרונט לתוך הסיבוב בצורה שמרגישה שכפות הידיים מחוברות גלגלים ישירות. היא ניטרלית, לא רוכנת, בלי תת היגוי או היגוי יתר. בכלל, הרכב הזה לא אוהב להפתיע ומציג אחיזה קסומה לחלוטין כמעט בכל סיטואציה (בכבישים הציבוריים שאני נהגתי בהם כמובן). גם כשיוצאים מהעיקול עם הרבה יותר מדי גז, הדוושת גז עובדת עם המנוע בצורה כל כך לינארית, כל כך מכוילת, שאפילו בסיטואציות מטופשות כאלו יש אפס דרמה. שאר המכלולים לא פחות קסומים. ההגה, למרות שמדובר באחד מתוגבר חשמלית, מדויק להפליא. יש לו משקל מדוד במיקרו גרמים ואני לא רואה עולם עכשווי שלמישהו ההגה הזה יהיה לא מספיק טוב. הבלמים, כמו דוושת התאוצה, מכויילים בצורה מושלמת. זה מסוג הדברים שאתה לא יודע ששאר הרכבים עושים לא מספיק טוב עד שאתה מרגיש יצרן שעושה את זה כמו שצריך. לשלילה, וזה באמת ניטפיקינג, המולטימדיה מרגישה בת 7 שנים, שזה בדיוק מה שהיא. המיקום שלה מוזר, וברור שלא היה Apple Carplay כשעשו דיזיין לדבר הזה… ו… זהו בערך. עוד לפני שהגעתי הביתה ידעתי שמה שהתבשל אצלי כבר חודשים הולך להפוך למציאות, ושאני הולך למכור את הרכב הזה ולקנות מיאטה "פשוטה וזולה". פינטזתי במשך שנים, הגשמתי, חוויתי - אבל זה לא בשבילי. הספיידר פשוט רכב רציני מדי. אני לא רוצה למות או להכנס לכלא, ונוסע למסלול אולי פעם בשנה במקרה הטוב - לשימוש יום יומי המיאטה פשוט הרבה יותר טובה. בנוסף לא כל כך אהבתי את איך שחברים מסתכלים עלי כשהנושא עולה… או את ההערות מחברים לעבודה שראו אותי מגיע למשרד. כחובב רכב קשה להכיר בעובדה שעוד כסף לא קונה משהו שהוא בהכרח יותר טוב. אבל האמת היא שאני לא צריך יותר מהכוח שיש במיאטה, וכל כח נוסף מגיע עם עוד משקל שצריך לסחוב - ועוד עלות שצריך לדאוג ממנה כשיוצאים לנהיגה נמרצת. העוד כוח הזה מגדיל את הצמיגים, מה שמגדיל את מגבלות האחיזה. צריך יותר ברקסים לכל הכח. צריך חישוקים גדולים יותר שיוכלו להכיל ברקסים גדולים יותר - כי צריך לבלום 400 כ"ס ולא 200 כ"ס. אני יוצא לנהיגה נמרצת בהרים - אני לא מדביק את הדוושה בישורת כי לא בא לי לסיים בכלא או בתהום. אין שום סיכוי שאני אתקרב למגבלות של הרכב, ולנהוג קרוב למגבלות זה מאוד מתגמל - אבל נהיה מפחיד עם כל כך הרבה אחיזה וכוח. אתה גם חושש לרישיון שלך - ובמקרה שלי - גם לאזרחות האמריקאית שלך בהמשך הדרך. בנוסף יש את החשש הקבוע שבגלל שמדובר ב future classic כל תיקון צבע או כל אקסטרה מייל עולה לך הרבה כסף. מגיעים למצב ש "מתקמצנים" על הרכב, כפי שאשתי כינתה את זה. אם הייתי צריך לתאר את זה במשפט אחד: למי שרוצה להנות מנהיגה בכבישים ציבוריים, ולא לנצח - הייתי אומר ככה - ה diminishing returns בעולם הרכב בכלל, ובעולם רכבי הספורט בפרט הוא פשוט משוגע, ו - אמרה שנויה במחלוקת לפניך - אף אחד לא צריך שום דבר יותר ממיאטה או ברז\86. אף אחד. תמונות צולמו, מודעה פורסמה, ואחרי פחות מיומיים, נלחצו ידיים (סורי על החרוזים, כך יצא). מכירה הכי קלה שהייתה לי בחיים. הקונה הגיע עם 992 911 T בצבע Python Green המשמשת אותו כדיילי, ורצה צעצוע לסופ"ש. משא ומתן קצר על המחיר תוך כדי שאני עושה לו נסיעת מבחן (שבה אני נוהג, כי ספיידר) והעסקה נסגרה. אפילו את הכיסוי הוא קנה ממני. כמובן שהיה גילוי נאות מלא על התאונה. מהרגע שחזרתי הביתה אחרי הפגישה עם הקונה התחלתי לחפש מיאטה שנת 2024, שבדיוק קיבלה מתיחת פנים - זה התברר להיות קשה מהמצופה! אני לא מסכים לוותר על הצבע או חבילת Brembo\Recaro\BBS ובנקודה הזו בזמן אף רכב 2024 עדיין לא הגיע לארה"ב - אז יש המון קונים וקצת רכבים (פחות מ 5% מהמיאטות מגיעות עם החבילה המדוברת - התוספת למחיר היא בערך 20%, זה המון). שמתי מקדמות ב 3 סוכניות שונות - ואף אחת מהן לא הבשילה להזמנה של ממש (כלומר מאזדה לא אישרו את ההזמנה). התחלתי לאבד סבלנות כי בינתיים אני והאשה מסתדרים עם רכב אחד. שוב היה לי המון מזל, ולפני כחודש התקשרו אלי מאחת הסוכניות שהשארתי בהן מקדמה, ואמרו לי שלקוח עם רכב זהה לזה שרציתי נסג מההזמנה שלו והיא שלי אם אני רוצה, הרכב מגיע עוד חודש. משא ומתן קצר על המחיר בטלפון, והעסקה נסגרה. שמחתי כל כך. חודש אחרי, אתמול, May the 4th, פחות מ 24 שעות אחרי שהמיאטה הגיעה לדילר, הלכתי לאסוף אותה, והתחושה של "מרגיש בבית" פשוט קשה לתיאור. MIATA IS ALWAYS THE ANSWER

כן. החיים בישראל השתפרו משמעותית מאז שהפסקנו להיות במלחמות עם כל השכנים עובר לשפת הקודש לאן יתרחבו? חסומים מישראל מצד אחד ומצרים מצד שני (והים מצד שלישי)

יאמר לזכותו שהוא אומר שאין לו פתרון 😅 מה שאני לא מבין זה למה לתת להם עצמאות ולהתמודד איתם בדיוק כמו שמתמודדים עם לבנון\ירדן\מצרים זה כל כך יותר גרוע מאשר לשלוט בהם ביד רמה, לשרוף על זה מליארדים על גבי מליארדים, ליטרלי על פי הגדרה לנצח, ולקבל 7 באוקטובר פעם בכמה זמן. לא צריך להיות גאון גדול ולא צריך להמציא את הגלגל - סכסוכים כאלו היו במדינות אחרות במשך מאות שנים ואפשר לראות מה עובד ומה לא עובד.

אני כבר 5 עמודים קורא את כל ההצטדקויות שלך ללמה אנחנו צריכים למחוק את עזה... אוקיי... תספר לי, איך פרקטית אתה חושב שזה יקרה? בוא נגיד רגע, סתם בשביל הדיון, שכולם פה בת'רד הזה זורמים איתך על רצח עם אמיתי של כל ה 2~ מיליון אנשים שחיים שם, וכולם מסכימים איתך שהם כולם חמאסניקים - בוא תתאר לי מציאות שהדבר הזה קורה בה? אין לך דלק בישראל. אין לך מתכות. אין לך הרבה אוכל. אין לך כלום חוץ ממוחות - שזה טוב ויפה אבל לא עוזר כשאתה צריך חימוש או מטוסים. מה אתה חושב שיקרה? אתה לא מבין שזה לא משנה כמה צודקת הדרך שלך, או שגירשו את אבותיך מעיראק או w\e - צריך למצוא פתרון שיש לו היתכנות במציאות.

כשרכב guaranteed שהייתי אמור לקבל בפרקפורט היה מעורב בתאונה פחות מ 24 שעות לפני שהייתי אמור לקבל אותו, נתנו לי יד חופשית לבחור מה שאני רוצה מהאתר במחיר המקורי. בסופו של דבר קיבלתי רכב של 400 דולר ליום כשה guaranteed היה 90 ליום. לא חושב שכל חברה תעשה דבר כזה. סיקסט (או כל בעלים של הרכבים האלו) מפסידים ארגזים של כסף על כל ק"מ אקסטרא. לדוגמה אצלי בקליפורניה 10,000 מיילס על 718 GT4 מתורגמים ל 10-20% הפרש במחיר בין אקזמפלרים, זה המון כסף. אני יודע שזו לא נחמה גדולה, אבל רק תדע שלא "עושקים" אותך על הק"מ הנוספים.

לפני כמה ימים כשהשתעשעתי עם הרעיון של לעשות תיקון בסתיו הקרוב לחוויה החצי-כח-מפוקפקת שהיתה לי בקיץ האחרון מצאתי 911ים ב MUC לחודש ספטמבר - במחיר שהוא באמת מציאה (200-300 דולר ליום, דרך פורשה זה עולה לפחות פי 2). באמת שאין על סיקסט

היה, עכשיו עוסק בנדלן... אבל השאלה היותר טובה היא @2012AUDITT כמה צריך להרוויח בשביל להרשות לעצמך צעצוע כזה איפה שאור גר - והתשובה היא - לא המון. אור כיסה את זה באריכות באחד הת'רדים של ישראלVארהב מתישהו, אם בא לך לחפש (לאו דווקא ספציפית על הרכב הזה, אלא בכללי מחיה באוסטין).

חובה או התנדבות זה קריטי לדיון. לא תצליח לשכנע אותי שחייו של צעיר בן 18 שנכפה עליו להיות לוחם שווים פחות מאזרח שבחר לגור 700 מטר מארגון שאומר בצורה מוצהרת שהמטרה שלו זה להשמיד את ישראל.

איך אתה יכול להגיד לי שזו ההגדרה של חייל במדינה שיש בה גיוס חובה? וגיוס מילואים חובה? המדינה בוחרת בצורה שרירותית את החיים של מי היא מסכנת - החיילים והמילואימניקים בחלק גדול מהמקרים לא בחרו בזה. כפו עליהם. אז יש איזה מנגנון שבוחר שרירותית איזה חיים שווים יותר ואיזה שווים פחות, ואתה מצפה ממני להסכים ולזרום איתו?

אז עם זה אני לא מסכים ברמה הבסיסית ביותר, כי בישראל של 2024 חיי האזרחים לא כולם שווים. הגיוס עומד בקושי על 50% עם אוכלוסיות שלמות שלא מתגייסות ולא משתתפות בנטל הבטחוני. אני הייתי בעד לשחרר את כל המחבלים תמורת כל החטופים ביום הראשון - ואז להכריז מלחמה. אני מסכים עם זה ברמת הרעיון, אבל אני עדיין קשור לישראל. המשפחה שלי עדיין בישראל ועדיין אכפת לי מהמקום. ואני גם רוצה אולי לחזור מתישהו עם המצב יתאפשר (מנסה לשמור על אופטימיות).

מה הקשר? ברור שיש לי בעיה. גם יש לי בעיה להתחלף עם סתם נפגע בתאונת דרכים שאיבד אצבע. אבל איך זה קשור? דברים רעים קורים, קרו, ויקרו. זה לא אומר שאפשר לזרוק את כל ההגיון מהחלון ולסחור "בכל מחיר". כי בניגוד לביבי ולעדת מאמיניו, אני לא חושב שנצליח להפטר מחמאס, ולשחרר לחמאס אלפי חיילים חדשים זה פשוט מחיר יקר מדי. אם זה היה מישהו יקר לי מאוד סיכוי סביר שהייתי מדבר אחרת. אבל זו בדיוק שלא אני ואתה מנהלים את המדינה. למרות שבמקרה של ההנגה הנוכחית, מאמין שאפילו אני הייתי עושה עבודה טובה יותר. מה בעצם אתה אומר לאמא ששולחת את הבן שלה למות בעזה? שהחיים שלו פחות חשובים מהחיים של אזרח x "שהמדינה הפקירה"? זו סיטואציה לא אפשרית. וכל הפתרונות גרועים. אבל אני באמת ובתמים מאמין שלנהל משא ומתן עם חמאס בסיטואציה הזו זה הפתרון הגרוע ביותר מכולם. לגבי המשפט האחרון שלך - אני לא חושב שיש ניצחון מוחלט ואני לא חושב שבכלל אפשר לנצח. ברחתי מישראל כי לדעתי ביבי הוביל אותה לאבדון שאני לא רואה איך חוזרים ממנו. זה היה מוצא אחרון. אני יכול לשנוא את ביבי ואת מה שהוא עשה לישראל - וגם להאמין שאסור בשום פנים ואופן לסחור ביחס של 1 ל 100 או 500 או 1000.

ראינו כמה בני מוות היו החברה שהוחזרו בעסקת שליט. החלפה של 500 ב 1, או 1000 ב 1, תוך כדי התעלמות בוטה מהמציאות שלפחות חלק מהמחבלים האלו יחזרו לפגע היא לדעתי מנהיגות חלשה ורופסת. צריך ליישם את הגישה של לא מנהלים משא ומתן עם טרוריסטים. נקודה.

כל מה שאמרת נכון. אבל גם להחליף 500 מחבלים באזרח אחד - מטורף לא פחות

הקשר הוא שלהחליף חטוף\שבוי (הסמנטיקה לא מעניינת אותי, אני לא חושב שחייל בן 18 "שווה" פחות מאזרח בן 45) ב 500 מחבלים זה פשוט הזוי, ומשוגע, ומופרע - בכל כך הרבה רמות. וחשבתי שלמדנו ושגינו ולא נעשה שטות כזו שוב.

עזוב רגע את הסמנטיקה, החלפת את גלעד שליט ב 1000 מחבלים... רוצה לנסות לעשות חישוב כמה החיים שלו עלו? למה החיים שלו שווים כל כך יותר מהחיים של כל האחרים? איך זה שונה מהמצב הנוכחי?