הגה משווה – טויוטה GT86 מול רנו מגאן CUP RS מול פיג'ו RCZ

חיכינו בסבלנות, עשינו קולות של דריפטים ותרגלנו נעילות נגדיות – וסוף-סוף הן כאן – טויוטה 86GT ותאומתה סובארו BRZ. יצאנו למבחן השוואתי מול מתחרות הנעה קדמית פוטנציאליות. לא כוחות? אל תהיו בטוחים.

הפעם כבר לא צעקתי כמו ילדה קטנה כשנהגתי במכונית. את זה עשיתי בכביש הקודם, במעלה המוביל לבית אורן. אבל גם הפעם לא הצלחתי להיות מאופק ובוגר, ולא הפסקתי לספר לנוסע לצדי עד כמה יכולתה הדינאמית מעולה, תוך כדי שאני תוקף פנייה אחר פנייה במהירות הולכת וגדלה.

מאוחר יותר, בכביש בירנית-אלקוש המשובח, המשכתי להתפעל מהתקשורת ממנה, מיכולת הבלימה שאינה דועכת, החלק הקדמי העיקש שלא נכנע לפיזיקה וממשיך בקו הנבחר, ושבתי ומלמלתי ש"זה הגיוני שהיא צולחת פניות במהירות כזו". הנוסע, מצדו, נאלם דום, ורק השתדל להישאר בהכרה עד שנגיע לצד השני של הגבעה. אני בטוח שהוא לא נהנה כמוני, ולא רק בגלל המהירות הגבוהה בכביש הצר - אלא בגלל שלפתע, בלי כל התראה, הופיע לראשונה תת היגוי מרושע...  

אלגנטיות, שרירים וחישוקים מכוערים

הגעת הצמד לבית טויובארו לארצנו היא לא פחות מחגיגה לנהגים אמיתיים. זה לפחות מה שהיצרנים שלהם אמרו - וחובבי הרכב בלעו את מסע יחסי הציבור הזה בשקיקה. ככה זה כשאנחנו חיים בעולם - ובעיקר במדינה - שרק לעיתים נדירות מקבלת מכונית הנעה אחורית שכל מטרתה הנאה מנהיגה. מדובר במאורע כל כך נדיר למעשה, עד כי לטויוטה ולסובארו אין כרגע מתחרות בתצורת ההנעה. המאזדה והניסאן מהמבחן הקודם, כאמור, אינן מתחרות רלוונטיות - כך שלמבחן ההשוואתי הישיר נאלצנו להסתפק בהנעות קדמיות.  נכון, עבור חובבי רכב רבים, גם המבחן הזה אינו רלוונטי - כי הנאה היא אחורית, והנעה, מלשון עינוי, היא בהכרח קדמית - אבל בכל זאת, היינו חייבים לבדוק.

אז לקחנו את טויוטה GT86, לעימות עם רנו מגאן ספורט עטורת ההישגים (בגרסת 'קאפ' הקרבית) וקופה ספורטיבית לא-מספיק מוערכת שזכתה לתדמית נשית, פיג'ו RCZ.
נפגשנו על כביש החוף קצת אחרי הכניסה לחדרה. בוקר קיצי וחם ואנשים מתעכבים ליד המכוניות ומצלמים. לא מפתיע, בהתחשב בכך שבבקרים המקומיים אנשים רגילים לראות שיירות של ליסינגומטיות אפורות. בהשוואה לזה, השיירה שלנו כמעט אקזוטית: מגאן שחורה, GT86 כתומה ו-RCZ יפהפייה, לצד BRZ כסופה ומגאן מתוחת פנים לבנה (שלקחו אף הן חלק במבחן שפורסם במגזין).
השוני החיצוני בין המכוניות הוא עצום. צללית היפניות נראה מעולה, אך כאשר מתבוננים במכוניות לעומק מגלים את המשפט "כל המוסיף גורע". למה להתקין כיסוי שקוף ליחידות התאורה האחוריות ולא בקלית אדומה פשוטה? למה יש זימים מזויפים לפינוי חום בכנפיים הקדמיות ושפיצים בכנף האחורית של הסובארו? ואם כבר עושים הומאז' לחישוקי הסגסוגת השחורים של ה-AE86 המיתולוגית, האם הרוחנית של ה-GT86, למה לעשות אותו כל כך מכוער? אני חושב שחישוקי ברזל (כמו אלו איתם נמכרה ה-MR2 בארץ) היו עושים יותר כבוד להיסטוריה של טויוטה...

הפיג'ו נראית ספורטיבית לא-פחות מהטויוטה, אך כאן הצליחו לשלב אלגנטיות אמיתית. המכונית מקרינה עושר והמחווה שהיא עושה לעבר - הבליטות בגג הזכוכית שמאזכרות מכוניות מרוצים מהעבר, בהן בנו כך את גג המכוניות כדי שיהיה מקום לקסדות - הרבה יותר מושכת ומכובדת (הסטרייטים בחבורה טענו שזה מזכיר להם דווקא בליטות אחרות. העורך).

לצד צמד הקופה המובהקות, המגאן ההאצ'בקית נראית, ובכן, שמנה. אבל אחרי שמסתכלים היטב רואים שזה לא שומן - אלו שרירים. היא אומנם גבוהה מהן משמעותית, אך תפיחות בתי הגלגלים מסבירים לנו שזו בכלל בודי-בילדרית, שכנראה קנתה חולצה קטנה מדי ב'מתאים לי'.

צועק במכונית

אני נכנס ראשון למגאן ומכוון תנוחת נהיגה. היא מתקבלת בקלות אבל גבוהה יחסית, בטח ביחס למתמודדות, וגבוהה מדי לטענת רוב הבוחנים. במכונית השחורה, מהדגם המוחלף, תקבלו את אותו תא נוסעים חסר השראה של המגאן הרגילה, עם סימן אחד שיזכיר לכם שזוהי גרסה ספורטיבית - מחוון סיבובי המנוע בצבע צהוב. בגרסה שאחרי מתיחת הפנים המצב טוב יותר.

בנהיגה בינעירונית המכונית נינוחה - סופגת ולא עצבנית - אך בידוד הרעשים לא ממש מוצלח. אני גם מתרשם מהמושב שתומך יותר באזור הכתפיים ופחות בצדי הגב ומהמסעד לרגל שמאל שנמצא בדיוק במקום הנכון. משחק קצר עם בורר ההילוכים מגלה מוט פשוט למגע ושאינו מדויק במהלכו כמו בטויוטה הידנית או בפיג'ו RCZ. ניכרת נוקשות מלאכותית בהעברת ההילוכים, ויחד עם הקלאץ' הנקודתי מתקבל שילוב קופצני ומעצבן בנהיגה יומיומית. שדה הראייה קדימה טוב, אך מאחור יש "חור שחור" שיוצרות קורות C העצומות. לא פלא שבדגם החדש מוצעת מצלמת חניה כאופציה.

בכלל, מאחור לא כיף - זו אמנם המכונית הכי משפחתית ומרווחת כאן (הספסל האחורי של הפיג'ו לא ראוי למושב אדם והכיסאות בטויוטה מתאימים רק לילדים), אך היושבים מאחור ירגישו כמו בנגמ"ש בגלל חרכי הירי המכונים משום מה חלונות.
ממחלף עתלית אנו מתחילית לטפס את הכרמל. בנהיגה המנהלתית שביצענו עד עתה, הרנו אולי לא הייתה מושלמת, אבל היא בפירוש הרגישה מבויתת - והאמת היא שציפיתי ליותר הארדקוריות.

אני מאיץ חזק ככל שהיא מאפשרת ובולם לפני העיקול, מרגיש את אחיזת הגלגלים הקדמיים ואת השלדה שמספרת לי שכן, אפשר לדחוף חזק יותר. אני בנאדם ממושמע - אז אני מציית: דוחף חזק יותר בפנייה הבאה, וחזק יותר בזו שלאחריה - והיא מבצעת בלי טענות. ה-RS כבר לא שקטה, עכשיו היא מעורבת ומערבת את הנהג, הדיפרנציאל מוגבל ההחלקה של גרסת הקאפ נלחם בתת ההיגוי, מגרש אותו ומיד לאחר מכן נלחם בקפלי האספלט בתאוצות. המכונית שומרת על הקו נבחר ומהדקת פנייה כשצריך. היא מרוכזת לא פחות ממני, ולא מפריעות לה צעקות השמחה שלי בתא הנוסעים. הבלמים לא דעכו, ה-Turn in פנטסטי, רף האחיזה מדהים ויכולת המשיכה ביציאה מהפניות הזויה לחלוטין בהתחשב בעדר הסוסים שנשלח אל הגלגלים הקדמיים. הידיעה שזו מכונית הנעה קדמית פשוט לא מצליחה להתיישב עם האופן בו היא נעה בפניות.

כבר שכחתי מתנוחת הנהיגה הגבוהה ואפילו מוט ההילוכים ממנו חששתי, עטה על עצמו אפוד, קסדה ומרח את פניו בצבע הסוואה בקרב על בית אורן, וביצע עבודתו בדיוק מופתי. לא זכור לי שעליתי את הכביש הזה במהירות כזו עם שום מכונית מבחן, גם לא עם הנעות כפולות ספורטיביות. אתם יודעים מה? לא זכור לי מתי נהניתי כך בתוך מכונית שאינה משופרת עד העצם...

לא רכב ספריות

המכונית הבאה אליה אני משתחל היא פיג'ו RCZ. תא הנוסעים נאה משמעותית מזה של הרנו והטויוטה, עם תפרי עור בכל מקום, חומרים איכותיים וגלגל הגה יפהפה. ברור כבר ממבט ראשון שפיג'ו היא יצרן עם שאיפות פרימיום.

תנוחת הנהיגה טובה מאוד וסופסוף יושבים נמוך. המושב נוח והמשענת מעולה, אך לחובתו תמיכה צדית לקויה. המושב האחורי, כאמור, יעיל רק כמדף. ידית ההילוכים נעה נהדר במסילה שלה, וגם צליל המנוע נפלא - אך אחרי זמן הוא מרגיש קצת ילדותי. אולי כי הוא חסר את העומק המגיע מנפחים גדולים יותר של מנועים - בכל זאת כאן זהו רק 1.6 ליטר.
הוא מייצר 200 סוסים מוגדשים והכוח מגיע באופן ליניארי, פחות מתפרץ וכוחני מאשר במגאן - אך לא פחות ממכר.

אבל עם השלדה לא הרגשתי בבית בשום שלב; זה נובע בגלל הישיבה במרכז המכונית ממש, עם סרח עודף גדול מלפנים. התחושה היא שצריך לנווט את המכונית מרחוק, ובאופן אישי זה מאוד הקשה עליי להתחבר עליה. חוץ מזה, די מעורפל כאן, ובפניות ההדוקות מרגישים שהצמיגים הרחבים הם אלה שמגבים את העסק לאחר שהמתלים התייאשו. שלא תבינו לא נכון, האחיזה עצמה גבוהה, הבלמים בעלי נשיכה מעולה, ההתנהגות ניטראלית ותת היגוי מפציע מוקדם מזה של המגאן - אבל עדיין מאוחר למדי. הבעיה היא שהפיג'ו מרגישה כבעלת שלדה בינונית ששופרה, חוזקה וצוידה בצמיגים קרביים, וכשמתקרבים לקצוות היא מאבדת את האיזון ויכולת השליטה - הפרונט מרחיב את הקווים, האחוריים לא משתפים פעולה וההגה הכבד-מדי הופך מלאכותי.

כך או כך, מדובר במכונית ספורטיבית טובה ומהנה, שלגמרי לא זכאית לתדמית "רכב הספריות" שדבקה בה. היא אומנם לא מערבת דיה ובטח שאינה שובבה, אבל אם נודה על האמת - הבעיה הכי גדולה שלה היא שנהגתי במגאן RS לפניה.

חתול? תעלול!

בשניות הראשונות טויוטה GT86 מעניקה תחושה של מכונית מירוץ גרידא; ישיבה נמוכה מאוד ותנוחת נהיגה מושלמת. חיתוך הדשבורד הישר יחד עם בליטות הכנפיים הקדמיות מכניסים מיד לאווירת קרב. אבל בשנייה שמורידים את העיניים מהזגוגית מכה בך ההבנה שהמכונית הזו דלה על גבול הקמצנות. הפלסטיקים חלולים, המגע זול, איכות ההרכבה גרועה ורק מערכת השמע הנאה מצליחה להציל קצת את המצב.

אני מניע בלחיצת כפתור, וצליל המנוע שונה לחלוטין משציפיתי. רגע עובר עד שאני מבין מה זה - חסר לי גרגור הבוקסר. במקום הבעבוע של הסובארו מקבלים כאן באס עבה שהולך ומתגבר עם העלייה בסל"ד. זה צליל של מנוע 4 ציל' ספורטיבי טורי - ובפירוש אחלה צליל.

אבל עזבו שטויות, העיקר הוא מה שהיא עושה בפניות - וכבר בפנייה הראשונה העסק לא מתחיל עבורי טוב. הבלמים, שבפני עצמם הרשימו בעוצמה חרף ספוגיות הדוושה, לא נושכים. אחרי בלמיה החדים של המגאן התחושה היא כאילו אין תגבור לבלימה, והפניית הגה מוסיפה לזה תת היגוי מוקדם מהצפוי. הרפיית מצערת חדה גורמת לטויוטה צנועת האחיזה להמיר את תת ההיגוי בהיגוי יתר פראי. אם אתם מהירים ומיומנים, תוכלו לתפוס ולהחזיק אותה על הצד בקלות, אבל ככל שתעלה המהירות כך ה-GT תהפוך ליותר טריקית וקשה לשליטה.

גומי לא-ספורטיבי ולא-רחב מביא לכך שהרבה אחיזה אין כאן - ולכן גם מהירויות הפנייה אינן גבוהות. כשלומדים את תגובותיה מפנימים שהיא מתנהגת לא פחות ממעולה - מאוזנת, מדויקת ומהנה - אבל זה לא מגובה במכלולים בעלי יכולת מקבילה; הבלמים, כאמור, ספוגיים, ההגה מדויק אך סינתטי ומנותק - והמנוע פשוט לא מספק את הסחורה.

בניגוד לאחרות, כאן 200 סוסי האורווה מתקבלים ללא סיוע הגדשה. אבל הם כנראה סובלים מאסטמה, כי בשום שלב היא לא מרגישה חזקה כמו שההספק מרמז. קליאו ספורט בעלת הספק ומשקל דומים תהיה מהירה בהרבה, ובין פנייה לפנייה מורגש המחסור בכוח - וזה מתסכל. הבנו, זאת מכונית להנאה מנהיגה ולא לזמני הקפה, אבל דחילק, הגזמתם. אם היה כאן מנוע מלא אופי וקסם כמו זה של הסיוויק טייפ R מנוחתה עדן, עוד היה לנו קל יותר לסלוח על מחסור כוח, אבל המנוע הליניארי והאנמי הזה לא מייצר קצב ולא עושה חשק. התיבה האוטומטית דווקא מתפקדת היטב, ביום יום כמו בכביש המפותל, ולא היא שהפריעה לנו - אף שברור שהיינו מעדיפים את הידנית המצוינת, כמו זו שהותקנה בסובארו שליוותה אותנו.

כשלוקחים בחשבון את האחיזה הנמוכה, המנוע הרזה ומכלולי הנהיגה הבינוניים מקבלים מכונית שמצטיינת במשחקי זנב בלבד. פה זה נגמר.

רעש, רכרוכיות והכתרה

במבחן הזה לא שכחנו במקרה לספר על תאי המטען, בקרות השיוט, תאי אחסון ושאר בלבולי מוח. כשבוחנים מכוניות ספורט מכוונות אדרנלין - זה פשוט לא חשוב. העיקר כאן הוא הדינאמיות וההנאה מנהיגה, ועל זה תקום ותיפול המלכה החדשה של הקבוצה.

כפי שכבר הצלחתם לנחש - זו לא טויוטה GT86. עם כל הטרראם והבאזז מסביב לייצורה, היא פשוט יצרה ציפיות גבוהות מדי. מעבר לתא הנוסעים על גבול הספרטניות והמחסור בכוח מנוע, החיסרון העיקרי הוא רף האחיזה הנמוך והנטייה המופרזת להיגוי יתר במגבלות.

פיג'ו RCZ, לעומת זאת, היא בדיוק ההיפך מהטויוטה. היא הגיעה למבחן עם תדמית רכרוכית ועלתה על הציפיות. היא מכונית נעימה יותר ביומיום, בטוחה יותר במגבלות ומהירה יותר בכל כביש נהיגה - למרות "נחיתות" ההנעה. אבל היא פחות מהנה, ומכיוון שבמבחן ספורטיבי טהור עסקינן, אז זה לא מספיק לה כדי להתעלות על הטויוטה - שלמרות הביקורת מסיימת שנייה.

מה שמשאיר אותנו עם המגאן, שזכתה לשבחים חובקי עולם - ולא בכדי. זו מכונית ספורטיבית משובחת בלי קשר לשיטת ההנעה, עם סנכרון פנטסטי בין מכלולי השלדה - הגה, מתלים, בלמים ומנוע - שיוצר מכונת קיצור ישורות ויישור פיתולים פשוט מעולה. אם אתם מכורים להנעה אחורית ומחליקים זנב בכל פניה פנויה, היא לא תספק לכם את התשובה. אבל רוב הנהגים הספורטיביים, אלה שרוצים להגיע מהר ככל הניתן מנקודה לנקודה עם החיוך הגדול ביותר על הפנים, ימצאו במגאן שותפה הרבה יותר יעילה - וכן, גם יותר מהנה.  

ומה לגבי תת ההיגוי מהפתיחה? במהירות בה נהגנו, הרפיה מדוושת התאוצה לא הייתה מספיקה להעברת משקל ראויה. אז התיישבתי על הבלמים. אני לא יודע אם הנוסע שלצדי מלמל את תפילת הדרך, אבל אלוהי הבלמים והאחיזה כנראה חס עלינו והמכונית האטה תוך שמירה על יציבות כיוונית מופלאה.

שניות ספורות לאחר מכן אנחנו עומדים בצד ומחליפים רשמים. בעל הרכב שואל אם נהגתי בו אחרון, ואני כבר שולף את הפרצוף התמים ביותר שאני יודע לעשות. הוא קורא לי להיכנס למגאן ולהתבונן בגרף על אחד הצגים - גרף האחיזה הצידית שהראה נתון של 1.25G, נתון שלא רואים הרבה במכוניות כביש בפיתולים ציבוריים. זה החמיא לי לאגו כמובן, אבל החמיא הרבה יותר למגאן השחורה - ומי בכלל זכר את תת ההיגוי שכמעט הוריד לי סטירה.