רנו פלואנס דיזל – יחי החיסכון

בלי לשים לב התגנבה לישראל מכונית משפחתית חסכונית, מרווחת, בטיחותית ולא יקרה במיוחד. רנו פלואנס דיזל מבטיחה וגם מקיימת.

אני עומד ברמזור בכניסה לתל-אביב, מאזדה 3 שחורה עוקפת את הפקק וחותכת אותי מימין. פעם אולי הייתי כועס על זה שנוהג בה, היום אני פשוט חושב שהוא פרייאר. כולנו פרייארים. גם אני, שעוד רגע חוזר למאזדה 2 שכורה. גם את, שנוהגת בקשקאי 2X4. גם אתה, שעשית את עסקת חייך ולקחת רנו מגאן 2008 עם אחריות לשלוש שנים. לא נעים להגיד, אבל כולנו פרייארים. תקועים בקופסאות האוטומטיות עם מנועי הבנזין, משלמים הון על דלק בכל חודש ומנמיכים את המזגן לדרגה 1 ביום קיץ חם רק כדי לחסוך שתי טיפות דלק. מתחת לאף של כולנו הביאה קרסו מוטורס את אחת האופציות המשפחתיות היותר חסכוניות ויותר משתלמות בישראל. קבלו את רנו פלואנס דיזל.

חמישה אנשים נכנסו לסוכנות המרכזית של רנו בתל-אביב והתעניינו ברכישה של פלואנס דיזל בזמן שהמתנתי לקבלת רכב ההדגמה, וכולם הפנו לזכי נציג המכירות את אותה השאלה בדיוק - "תגיד, היא באמת עושה 22 קילומטרים לליטר?". אז תרשו לי להתחיל רגע מהסוף, כי כנראה שעל צריכת הדלק יקום וייפול הדבר. צריכת הדלק של פלואנס דיזל ידנית עומדת על 21.5 קילומטרים לליטר. צריכת הדלק של פלואנס דיזל אוטומט עומדת על 19 קילומטרים לליטר. זה, רבותי, נתון אמיתי שנמדד בין תדלוק לתדלוק, תוך שאני מקפיד על נהיגה נורמטיבית המשלבת ברובה נהיגה בין עירונית רגועה עם מעט פקקים ונהיגה עירונית, במסלול נסיעה דומה מאוד בשני הרכבים. אז לא, רנו פלואנס דיזל לא באמת עושה 22 קילומטרים לליטר, אבל היא ממש לא רחוקה משם והיא אכן מאוד חסכונית.

למבחן הזה התייצבו, בזו אחר זו, שתי הגרסאות של רנו פלואנס דיזל שנמכרות בישראל - ידנית ואוטומטית. שתיהן בצבע לבן-מונית ושתיהן ברמת האבזור הבסיסית (אותנטיק). אני כותב בסיסית כי היא אכן מאוד בסיסית. נראה שמישהו בקרסו כיוון אותה היטב ללב קונצנזוס הליסינג הישראלי, כיוון שהיא כוללת את כל אבזור הליסינג הסטנדרטי ולא מעבר. יש כאן 4 חלונות חשמל, כיוון מראות חשמלי, מערכת שמע מקורית ואבזור בטיחותי מלא (6 כריות אוויר, עיגוני איזופיקס, מתג ניתוק כרית אוויר במושב הקדמי ובקרת יציבות). מי שיבחר להוסיף עוד כעשרת אלפים שקלים, יקבל את רמת האבזור הבכירה (אקספרסיון) שכוללת בקרת אקלים מפוצלת (במקום מזגן מכאני), גלגל הגה מצופה עור (במקום גומי פשוט), משענת יד מרכזית (במקום צ'יקמוק בהתקנה מקומית) ומערכת שמע עדיפה (עם חיבור ל-USB ובלוטות').

תא הנוסעים משדר הרבה מאוד שימושיות ומעט מאוד פאר או יצירתיות מהסוג שנהוג לקשר לרכבים צרפתיים. כן יש כאן פטנט נחמד שמשאיר את מערכת השמע דולקת גם לאחר כיבוי הרכב והוצאת המפתח מהסוויטצ', עד לרגע פתיחת דלת הנהג. כל מי שחיכה לחברה שלו בחניה ידע להעריך את חשיבותה של פונקציה זו. מערכת השמע, אם כבר הזכרנו אותה, לא נוחה לתפעול. כפתורי ההפעלה שלה ממוקמים נמוך מידי, הרחק משדה הראייה של הנהג. הכפתורים החשובים לא בולטים מספיק על פני שלל הכפתורים האחרים ופשוט אי אפשר לתפעל אותו בלי להוריד עיניים מהכביש. מה שמציל אותה מכישלון בסעיף זה היה ידית השליטה שנמצאת מאחורי ההגה. היא מאפשרת שליטה כמעט מלאה על כל הפונקציות ולאחר תרגול של אופן פעולתה היא הופכת לכלי התפעול הבלעדי של מערכת השמע.

מרווח הפנים כאן נדיב למדי, עם שפע של מקום ליושבים מלפנים ומאחור. לא פלא, רנו פלואנס היא מכונית גדולה למדי, קצרה רק ב-14 סנטימטרים ממאזדה 6 ועם בסיס גלגלים כמעט זהה. שלושה ילדים יכנסו למושב האחורי בקלות, שלושה מבוגרים כבר ירגישו חוסר נוחות מסוימת. מלפנים יש שני מושבים פשוטים, מעט קשים ולא ממש נוחים. איכות החומרים בתא הנוסעים משתנה, כשחלק מהפלסטיקים מרגישים זולים ופשוטים למדי, כמו למשל תא הכפפות או החלק התחתון של הקונסולה המרכזית. אבל בסך הכל, ראוי לציין שמדובר בחומרים שנראים עמידים למדי וכנראה שישרדו היטב את תלאות השנים והשמש הישראלית.

מתחילים בנסיעה. הנהיגה בגרסה הידנית מאפשרת לי להתרשם טוב יותר מהגמישות של מנוע הטורבו-דיזל המודרני. לגרסה הידנית שני חצים בלוח השעונים שמייעצים מתי כדאי להעביר הילוך. בדרך כלל אני נוטה להתעלם מהמערכות האלו, שמדברנות אותך להחליף הילוך בדיוק כשהרכב מתחיל לסחוב. כאן, מסתבר, היא דווקא עובדת נהדר ובאמת אפשר לעמוד בהמלצות שלה לאורך זמן בלי להתייאש. הגמישות הרבה של המנוע מאפשרת העברה מוקדמת של הילוכים שתורמת לחיסכון בדלק אבל גם דורשת הסתגלות מצד אלו שמגיעים ממנועי הבנזין. התפעול של התיבה הידנית קל, עם קלאצ' רך ונוח ושילוב הילוכים נוח (למעט ההילוך השישי, שמשום מה כל הזמן התבלבל לי עם ההילוך הרביעי).

התיבה האוטומטית של רנו פלואנס דיזל היא רובוטית כפולת מצמדים. היא שייכת לדור החדש של תיבות ההילוכים האוטומטיות והיא בוודאי טובה יותר מתיבת ה-DP0 הישנה של רנו. טוב, זאת כנראה לא חוכמה גדולה. באופן כללי מדובר בתיבה טובה, שיש לה אפילו כמה יתרונות על פני המתחרות. התיבה הזאת, למשל, לא מנסה לשלב את הקאלצ' כשהתיבה במצב D ובלם היד משוך. רוב הזמן העברות ההילוכים שלה חלקות, גם כשצריך להוריד שני הילוכים במהירות. מתי היא קצת פחות טובה? דווקא בפקקים, אז היא לפעמים מתבלבלת קצת בין ההילוך הראשון לשני, משלבת את הקלאצ' בגסות ומרעידה את תא הנוסעים. זה לא נורא, אבל זה קצת מפריע.

הביצועים, לעומת זאת, טובים. מי שנהג בגרסת ה-1600 סמ"ק בנזין בוודאי מעט חושש מביצועיה של גרסת הדיזל קטנת הנפח. הרשו לי להרגיש אתכם. למרות שעל הנייר ההספק המרבי של שני המנועים דומה (105 כ"ס בבנזין, 110 כ"ס בדיזל), נתון המומנט הוא זה שעושה את ההבדל. כמעט 24.5 של קג"מ מפיק המנוע הצנום הזה, כבר ב-1,750 סל"ד. זה מורגש על הכביש, ביחד עם תיבות ההילוכים נטולות ממיר המומנט מתקבלים ביצועים טובים כמעט מהרגע הראשון. ששת ההילוכים שזמינים הן בגרסה הידנית והן בגרסה האוטומטית מאפשרים שיוט נינוח מחד וזמינות כוח טובה מאידך.

פיסקה שמדברת על התנהגות הכביש לא תמצאו כאן, אין יותר מידי מה לספר על הפלואנס דיזל בהקשר הזה. ההגה החשמלי לא מתקשר, קל מאוד במהירות איטית ומתקשה במהירות גבוהה. הרכב לחלוטין לא ספורטיבי, מכויל יותר לשיוט בין עירוני רגוע ופחות לתקיפות סיבובים. התנהגות הכביש בטוחה ולא מפתיעה, בדיוק מה שרוב הנהגים המשפחתיים מחפשים. מעניין לציין שבשתי הגרסאות בלימת המנוע חלשה מאוד וכמעט אינה מורגשת. תתרגלו להשתמש יותר בבלמים.

סיכום:

אין לי ספק שאם הייתי מחפש מכונית משפחתית חסכונית, רנו פלואנס דיזל הייתה אחת מהבחירות הראשונות שלי. מדובר במכונית משפחתית מאוד חסכונית, מרווחת, בטיחותית ונוחה. רמת האבזור בגרסת הבסיס לא גבוהה במיוחד, אבל בהתחשב בתג המחיר המאוד אטרקטיבי שלה זה כנראה לא כל כך נורא.
113 אלף ₪ עולה גרסת הבסיס הידנית, 120 אלף ₪ עולה האוטומטית. זה קצת יותר זול ממשפחתיות 1,600 סמ"ק בנזין סטנדרטיות אבל גם הרבה יותר חסכוני. בתמורה לחיסכון בדלק תאלצו אמנם לוותר על כמה פריטי אבזור שכבר הפכו לסטנדרט אצל המתחרות, אבל תצחקו כל הדרך לתחנת הדלק.

רנו פלואנס דיזל בקטלוג הרכב של קארספורום.
רנו פלואנס דיזל - מפרט טכני