DS7 פלאג-אין במבחן – הילד החדש

DS7 מגיע למבחן שני, הפעם בגרסת הפלאג-אין. באופן מפתיע, דווקא החלק של ה"פלאג-אין" היה הכי פחות בולט והרגיש הכי פחות נחוץ

בשנים האחרונות יש מין אווירה כזו, שיוקרה, פרימיום ושאר כינויים לדברים יקרים ממש הן סתם עוד מילים שנזרקות לאוויר ע"י יצרניות ויבואניות במטרה לגבות על המוצרים שלהן עוד כסף. אבל לייצר מוצר יוקרתי זה ממש לא עניין של מה בכך. זה, אגב, ממש לא משנה אם מדובר במכונית, תיק, תכשיט או בית. ללקוחות של מוצרי פרימיום יש דרישות מיוחדות שרובינו, פשוטי העם, לא באמת יכולים להבין. רוב הדרישות האלה – כנראה – חופפות לאלו שלנו. כלומר, אני בטוח שההוא שעשה אקזיט ב-40 מיליון שקל גם רוצה שהמכונית שלו תהיה נוחה וחזקה. אבל יש להם דרישות נוספות, אחרות, כאלה שרק אנשים שבאמת יכולים להרשות לעצמם מוצרי איכות יקרים, יכולים להרשות לעצמם לדרוש.

לכן, זה מאוד נחמד לראות יצרנית שמחליטה שמעכשיו גם היא יכולה לייצר מוצר יוקרתי. אבל על אמת. לא סתם לזרוק בתוך תא הנוסעים תאורת אווירה משוכללת יותר ולהגביר את ההספק של אותו מנוע טורבו צנום נפח. יצרניות רכב קמות בערך פעמיים בשבוע, רובן ככולן קמות כיצרניות יוקרה ובטוחות שהנה הן פיצחו את השטיק והן הולכות להעיף מכוניות בארגזים. רובן ככולן פשוט מנסות להעתיק את מה שעושות יצרניות מבוססות, ולמען האמת זה גם נראה ככה. התוצאה הברורה מראש היא שמעט מאוד מותגי יוקרה ממשיכים לחיות אחרי ההתלהבות הראשונית של המקימים שמחזיקה אותם בחיים בערך שנה-שנתיים.

סליחה, לא התכוונתי להגיד "מאוד נחמד", רציתי לומר שזה מבאס בטירוף למי מאיתנו שסובל מקיומה של אמפתיה, ונותן דרור לציניות חסרת הגבולות של אלו שלא. כי מה שאותם מותגים שנולדים ומתים כנראה לא ממש מבינים זה את כל הפסקה הראשונה. הם חושבים "כמה מסובך זה כבר יכול להיות", מנסים להעתיק ממותגים אחרים, וברוב המקרים פשוט עושים את אותו דבר אבל פחות טוב.

ולכן כל כך מעניין לראות מותג שמחליט ללכת בדרך אחרת, לפרוץ לעצמו שביל ולעשות מה שנראה לו נכון. DS של קונצרן פיג'ו-סיטרואן הוא כמו ילד קטן ומאוד בטוח בעצמו (שלא לומר מעט שחצן) – הוא לא מנוסה, הוא לא באמת יודע משהו, אבל זה לא מונע ממנו – ואולי זה בכלל מה שמעודד אותו – לנסות מלא מלא דברים חדשים. חלקם תמימים ברמה מקסימה, חלקם מרגישים קצת "אוי... הנה זה שוב", וחלקם רעננים ומציגים חשיבה מחוץ לקופסה בדיוק במידה שהייתה דרושה בפלח השוק הזה.

 

פגישה נאותה ראשונה

זאת הפגישה הנאותה הראשונה שלי עם ה-DS7 בפרט, והמבחן המלא הראשון שאני עורך לרכב כלשהו של DS שפותח עצמאית ולא נשען בכבדות על דגם אחר. את ה-DS7 הקודמת שנבחנה אצלנו לא פגשתי, ולמבחן של ה-DS3 קרוסבק הצטרפתי רק לסיבוב קצר. לכן היה לי מאוד מעניין להגיע ולראות "איך היא". מההתחלה ועד הסוף.

אני יוצא למבחן הזה ברגשות מאוד מעורבים ולא מעט סקפטיות. מצד אחד, היצרנית מבטיחה גדולות ונצורות. היא מבטיחה רכב יוקרה, שלא לומר פאר, אמיתי לגמרי. כזה שמאובזר יותר מהמתחרים הכי רציניים שלו, ואפילו יותר מרכבים יקרים הרבה יותר. מצד שני, זו לא הפעם הראשונה שהיא מנסה לעשות את זה, ובפעמים הקודמות התוצאה הייתה פושרת במקרה הטוב.

הפגישה הראשונה עם רכב המבחן, שמגיע אלינו בגרסת הפלאג-אין החדשה, לא מאוד מרגשת או מחדשת. מלבד תג E-Tense קטן וצנוע על דלת תא המטען, הוא – כמו אחיו לקונצרן – נראה זהה לחלוטין לגרסאות הלא נטענות שלו. האם הוא נראה טוב או לא תחליטו אתם. אני חושב שהוא הולך קצת רחוק מדי עם כמויות הכרום וגודל הגריל, אבל בהתחשב בכך ש-DS מכוונים בלי להתנצל ללקוחות הסיניים, זו הגזמה מתקבלת. תופעת לוואי של כל הנצנוץ הזה, שאתם תחליטו אם היא יתרון או חסרון, היא כמות לא מבוטלת של ראשים שיסתובבו אחריכם. כן, למרות שבתכלס מסתובבים על הכבישים שלנו DS7ים כבר כמעט שלוש שנים.

 

אמירה שאתחרט עליה עוד 5-6 שנים

למרות שה-DS7 הוא כאמור כבר לא בחור צעיר, תא הנוסעים שלו לא מרגיש מיושן. אפילו להיפך. אני בטח אתחרט על האמירה הזו בעוד 5-6 שנים, אבל נכון לרגע כתיבת שורות אלה תא הנוסעים של ה-DS7 מרגיש אל-זמני – כאילו יש בו אלמנט כזה או אחר שיתאים פחות או יותר לכל תקופת זמן או אופנת עיצוב שהייתה פופולרית ב-20-30 השנים האחרונות. הוא נקי יחסית, אבל גם יש לא מעט כפתורים. הוא מאוד דיגיטלי, אבל לא מחסיר את השעון האנלוגי. הוא בעיקר חום (יש גם שחור או קרם) אבל יש גם המון גווני אפור וכסוף.

לוח המחוונים דיגיטלי כמתחייב מהמעמד (ומהמחיר. החל מ-300 אלף ₪, 345,000 ₪ לרכב המבחן), המסך המרכזי הוא אחד האיכותיים, אם לא הכי איכותי, שפגשתי במכונית. החומרים איכותיים מאוד, ולמרות שבמבט ראשון העיצוב כאמור נקי, DS הצליחו "להחביא" בכל מקום שתסתכלו אליו איזה קימור, פס, הטבעה או טקסטורה כלשהי. זה נחמד מאוד מצד אחד – היכולת הזו להיכנס לאוטו שלכם גם חצי שנה אחרי שקניתם אותו ופתאום לגלות משהו חדש. מצד שני זה גם יכול לעייף את העיניים מהר מאוד אם תתנו להן לטייל יותר מדי.

 

מכונה פיזית עם ברזלים ופלסטיקים

המחיר של העיצוב הלפעמים מוגזם הזה, הוא הנדסת אנוש מסובכת שלא לצורך. כך למשל, אלוהים יודע, למה אי אפשר היה לשים את הכפתורים של החלונות על הדלתות כמו אנשים נורמליים, והיו חייבים לתקוע אותם בקונסולה המרכזית, ליד מחזיקי הכוסות (מעניין לראות איך הם ישרדו אחרי צונאמי קפה סורר) ובאותה צורה כמו כפתורי נעילת הדלתות והחלונות האחוריים. זה לא היה רעיון טוב בסיטרואן קסארה של ההורים שלי, וזה עדיין לא רעיון טוב גם 20 שנה אח"כ. 

על הכפתורים שעל ההגה והתפעול המסורבל של מערכת המולטימדיה, דברים שה-DS7 ירש ישירות מדגמי הקונצרן האחרים, אני לא ארחיב – אתם יכולים לקרוא עליהם במבחן של ה-208, או של כל דגם אחר של פיג'ו-סיטרואן שהתפרסם אצלנו בערך ב-6 השנים האחרונות. ואת המפרט המלא של ה-DS7 תוכלו לקרוא כאן.

עם הלחיצה על כפתור ההנעה, שעד עכשיו המתין לי כשהוא פועם באור אדום (ממש כמו במכוניות של מיני), שעון מכאני מסתובב באמצע הדשבורד ומברך אותי לשלם. חמוד. יש ל-DS7 גם "ריקוד" דומה עם הפנסים, שאני בטוח שראיתם כבר לפחות 40 פעם בכל סקירת וידאו שאי פעם צילמו לרכב הזה. הריקוד הזה, כמה שהוא מצטלם מגניב, ככה הוא מיותר. אני הרי יושב בפנים, אני לא רואה את זה. אז למה זה טוב?

שעון על הדשבורד, מאידך, זו יוקרה אמיתית. זו לא איזה שורת קוד שנכתבה ע"י מתכנת רומני תמורת 30 דולר שגורמת לאנימציה מצועצעת ודבילית להחריד לברך אותי לשלום על מסך המחוונים. זה לא טטריס. זו מכונה פיזית, שעושה דברים וזזה. תנו לי גלגלי שיניים שזזים ומניעים ברזלים ופלסטיקים. כמו, למשל, שעון. שמסתובב ואומר "בוקר טוב, אדוני. שנצא לדרך?".

יאללה, שנצא.

 

ממלמל "בונא, ממש הצליח להם"

כדי לתת לו, וגם לי, את ההזדמנות הכי טובה להכיר, אני משרטט מסלול מבחן שאני אוהב לקרוא לו "אין לי שמץ". אני פותח את המפה של גוגל או של ווייז, ומחליט לאן אני פונה בצומת הקרובה. אח"כ, אני מחליט על הצומת הבאה אחריה, וכן הלאה. אני לא מתכנן, אני לא מנסה להגיע לשום מקום. אני כל כולי כאן, איתך. בוא ספר לי מי אתה ומה אתה יודע לעשות.

הדבר הראשון שאני שם לב אליו הוא השקט. ולא, לא בקטע הקלישאתי של "נסיעה עירונית חרישית על חשמל בלבד". כלומר, אל תבינו אותי לא נכון, זה בדיוק מה שקורה פה – עד 60 וקצת ק"מ אפשר לנסוע על חשמל בלבד, שמגיע משני מנועים – אחד מלפנים ואחד מאחור, שמשודכים למנוע 1.6 ליטר טורבו בנזין עם 200 כ"ס ושולחים בסך הכל 300 כ"ס לכל ארבעת הגלגלים דרך תיבת שמונה הילוכים אוטומטית. אבל זה לא מעניין בגלל זה, כי בימינו זה כבר לא מספיק כדי להפוך מכונית ל"יוקרתית". מה שקורה פה הוא שממש, אבל ממש, שקט. ולא רק "סתם" שקט מבחינת הווליום, אלא ממש רגוע.

זה לא בדיוק חדש או מפתיע שפיג'ו-סיטרואן יודעים לייצר מכוניות נוחות, אבל משהו כאן מרגיש יותר מזה. זו תחושה שהיא ההיפך המוחלט מהריסון וההידוק של ה-3008 פלאג-אין. אבל זה גם לא בדיוק הריחוף המנותק של ה-C5 איירקרוס. זה משהו שקשה לי לשים עליו את האצבע, אבל גורם לי להמשיך למלמל כל הזמן "בונא, ממש הצליח להם".

המושבים מאוד נוחים, בידוד הרעשים כמעט מוחלט, המשקל של ההגה מדויק – מספיק כבד כדי להרגיש שהוא אשכרה מחובר לגלגלים, ומספיק קל כדי שחלילה לא תחשבו שמישהו כאן חושב על ספורטיביות. למעשה, ה-DS7 כל כך רגוע ושליו, שיחידת ההנעה הזו, על ביצועיה הבאמת מטמטמים, בין אם ביציאה מהמקום ובין אם בהאצות ביניים, מרגישה כאן מבוזבזת בערך כמו משגר נ"ט בידיים של אחראי מו"מ מול חוטפים. הוא יכול להשתמש בזה, אבל הוא כל כך לא הולך לעשות את זה.

 

לשחק אותה "הטורף"

אחרי כמה שעות של נסיעה, אני מתחיל לשים לב שאני יותר ויותר אוהב את הרכב הזה. משהו בחופש של DS לעשות מה שבא להם בלי להיות כבולים לאיזה 2000 שנה של מסורת דבילית שמחייבת אותם לשים שורת כפתורים לרוחב הדשבורד או שחצנות שנובעת מההחלטה שהם "הטובים ביותר" ולא מאפשרת להם לחזור בהם מהחלטות אידיוטיות שכולם מבינים שרק פוגעות בה. היא הילד החדש בשכונה והיא מנצלת את זה.

היא יכולה לעשות פנסים עם נורות מסתובבות, או לתקוע מאחורי ההגה מודול עם שתי נורות א"א שבודק כל הזמן שלא חטפתי דום לב. היא יכולה לשים מצלמה טרמית על הגריל ולאפשר לי לשחק אותה "הטורף" בזמן נסיעה למרות שיצרניות אחרות כבר ניסו את זה וירדו מזה, כי זה מגניב באותה מידה כמו שזה חסר תועלת. כי לנסוע בזמן שאני מסתכל לתוך לוח המחוונים זה לא הדבר הכי בטיחותי, ואת ה"קופסאות" שמסמנות אנשים קל לפספס. כלומר, המצלמה הזו לא חסרת תועלת אם אתה חוקר פרטי שצריך... בעצם לא ניכנס לזה, אני לא רוצה לחשוף סודות מסחריים.

 

מסקנה בשלושה חלקים

המסקנה שלי על ה-DS7 מתחלקת לשניים, או אולי אפילו שלושה, חלקים. החלק הראשון נוגע למותג עצמו. אני חושב שאם קונצרן פיג'ו-סיטרואן לא יתקע בקלישאות שחוקות של שוק היוקרה, אם הוא ייתן לחבר'ה של DS להמשיך להטמיע דברים פשוט כי זה מגניב, ובעיקר אם יתאפשר להם להמשיך לעשות "מה בא להם" ולא ינסו לדחוס אותם בכוח לתוך שבלונה שקבע איזה מותג יוקרה מפורסם ומצליח אחר, יש למותג הזה סיכוי להיות העוף המוזר הכי מגניב, שיקי, וקול בעולם הרכב. הכיוון הנוכחי מעולה ונכון, ולא מעט בגלל שהוא כל כך לא "נכון" אלא חופשי. יש פה דברים ש"לא עובדים", יש פה דברים מיותרים ודברים שיצרנים אחרים עשו יותר טוב, אבל זה חלק מהתהליך, חלק מהלמידה ומיצירת הזהות העצמית. מאוד קל להעתיק עיצוב או מיקומי כפתורים, אבל אז – למה שמישהו ייקנה את ההעתק שלכם, ולא ילך ישירות למקור?

החלק השני הוא לגבי הדגם. הוא לא מתאים לכל אחד. בכלל לא. הוא לא מתאים למישהו שרוצה משהו ש"פשוט עובד" – בשביל זה יש את אאודי. הוא לא מתאים למי שרוצה חוויית נהיגה ספורטיבית ומחוברת, את זה תקבלו בבמוו או אלפא. הוא יותר קרוב לנינוחות ותחושת הרוגע שתקבלו במשהו של מרצדס, אבל הוא עושה את זה עם אותו ניצוץ של השראה וחוסר מעצורים ילדותי ומקסים בעיניים. משהו שאצל יצרניות היוקרה הותיקות לא ראיתי כבר הרבה מאוד זמן, לפחות לא בדגמים ה"רגילים". הוא לא מפחד לעשות ולטעות, הוא לא הולך על בטוח ומרגיש בנוח גם לפשל פה ושם, וזה לא רק מרענן וכיפי, אלא ממש מעורר הערכה.

החלק השלישי הוא לגבי הגרסה הספציפית הזו. היא אחלה, כי מי לא רוצה מלא כוח, ים משיכה בכל רגע נתון ואת היכולת לנסוע רק על חשמל ביומיום. אבל אני חושב שהיא לא באמת נחוצה. בידוד הרעשים מספיק טוב כדי שכנראה גם צליל של מנוע בנזין ייבלע בו ולא תרגישו הבדל, והכיול הרך של המתלים יחד עם האופי הנינוח של המכונית פשוט גורמים לכם לרצות לנסוע לאט ולהנות מהנוף. לכן אני חושב שגרסה עם מנוע הבנזין בלבד, או לכל היותר עם מנוע חשמלי אחד, הייתה עושה לא פחות טוב את העבודה שהמכונית רוצה לעשות וכל הדרך גם מאפשרת מחירים נגישים יותר.