מרצדס GLA במבחן – משהו מוזר...

הדור השני של מרצדס GLA משיל מעצמו את המוחצנות של קודמו ומחליט להיות רכב רציני ובוגר יותר, וגם יוקרתי הרבה יותר. אבל משהו מוזר קרה...

הדור הראשון של מרצדס GLA סבל מכל הכיוונים. הוא לא היה מספיק גבוה כדי שייחשבו אותו "ג'יפון אמיתי", הוא לא היה מספיק איכותי כדי שייחשבו אותו "מרצדס אמיתי", ומצד שני, הוא לא עבר את מסכת השיפורים המטורפת שעברה ה-A קלאס אז הוא לא נהנה מניחומי ה"לפחות היא הרבה יותר טובה מהקודמות" לה זכתה המשפחתית.

מרצדס GLA הקודם היה במלוא מובן המילה "דור ראשון". הוא הציג רעיון. רעיון מצוין כשלעצמו שברור לחלוטין שהכיוון של התעשיה הוא "זה", אבל הביצוע היה כל כך חסר בכל כך הרבה מקומות, שכמו בהרבה מקרים מתחום אחר שאני עוקב אחר באדיקות – טכנולוגיה – ההמלצה הייתה די ברורה: חכו לדור הבא.

 

הדור הבא

והדור הבא הגיע, וכבר מהתמונה הראשונה שלו שנחשפה היה ברור שהשיפור מטאורי (שזה מונח מצחיק, כי מטאורים נופלים, נשרפים ומתפוצצים בלי להשאיר זכר, אבל זו מחשבה ליום אחר). קודם כל הוא איבד לחלוטין את לוק ה"לקחנו האצ'בק והגבהנו אותו במינימום האפשרי כדי שנוכל להחליק את הכינוי ג'יפון". הוא גבוה, מאוד גבוה. למעשה, הוא גבוה מה-GLA היוצא בלמעלה מ-10 ס"מ (מקצת פחות מ-150 לקצת יותר מ-160 ס"מ).

הוא גם מעוצב הרבה יותר "רגוע". ואם יש משהו שמתאר יותר מכל את השינוי שעבר ה-GLA זה בדיוק זה. העיצוב. הוא כמו טינאייג'רית שקמה בוקר אחד מסתכלת על עצמה וממלמלת "איכ... מה זה כל האיפור הזה?! ולמה כל החולצות שלי קרועות?!". ה-GLA איבד כמעט את כל קווי המתאר שלו, וזה ניכר במיוחד במבט מהצד.

איפה שה-GLA הקודם היה צריך לצעוק ולעטות איפור שחור מסביב לעיניים, ליפסטיק ולק שחורים, ג'ינס עם שרשראות וסקייטבורד, החדש הרבה יותר בטוח בעצמו. הוא הרבה יותר סולידי, הרבה יותר בוגר, הרבה פחות מוחצן והרבה יותר... ובכן, מרצדס. בעיני העיצוב הזה מוצא חן, מאוד. במיוחד במכונית שאמורה לפנות לקהל קצת יותר מבוגר ומיושב מזה שאליו פונה ה-A קלאס הרגילה. ל-GLA הקודם היה חסר הייחוד הזה, עכשיו הוא כאן במלוא הדרו.

 

סוף סוף מרצדס

אם העיצוב החיצוני היה קפיצה, תא הנוסעים נראה יותר כמו מסע קדימה בזמן. אם אתם לא יודעים או לא זוכרים איך נראה תא הנוסעים של ה-GLA הקודם, אל תתעצלו, תחפשו תמונה שלו ואז תחזרו לכאן. השינוי גדול. כמה גדול? כל כך גדול שאני אשכרה צריך ללכת למילון ולחפש מילים נרדפות ל"ענק". המילה הכי קרובה שהצלחתי למצוא היא "גרנדיוזי", אבל אני לא חושב שהיא לגמרי מצליחה ללכוד את מהות ההבדלים.

כבר מהשניה שפותחים את הדלת יש מין תחושה אחרת. לא של "סתם תא נוסעים" שנצבע בצבעים ותבניות "יוקרתיים" על הנייר, אלא אחד שממש נותן תחושה שונה מזו של מכוניות אחרות. התמונות לא עושות לו חסד, אבל משהו בו מרגיש יותר "אוורירי" וקליל מהרגיל, אולי זה ריבוי פתחי המיזוג, או ההגה עם כפתורי האלומיניום עליו (וגם משטחי המגע הבלתי נסבלים שאני ממש מקווה שיוצאו לפנסיה מוקדם ככל האפשר) או המסך העצום והמחולק לשניים ששולט על הדשבורד.

אותו מסך מכיל בתוכו את ה-MBUX בעלת אפשרויות ההתאמה הכמעט בלתי סופיות והתמיכה המלאה בעברית, אך יחד עם זאת גם ריבוי חסר היגיון של תפריטים שהופכים את הניווט בתוכו לעניין די מסובך גם לאנשים שאוכלים תפריטים לארוחת בוקר. תוספת נחמדה היא קבלת הפנים של המסך, שברגע ההתנעה מקרין תמונה של GL... מה?! זה לא GLA, זה GLE! אוקיי... אני מניח שאין כמו תמונה של הרכב שלא יכולת להרשות לעצמך על הבוקר כדי לעבוד קצת יותר קשה במהלך היום. 

גם איכות החומרים עלתה משמעותית. אמנם פחות מהעיצוב, ועדיין פה ושם יש מקומות בהם אפשר לצפות לחומרים טובים יותר, אבל לגמרי אפשר להבין את החסכון במעט המקומות שהוא קיים. אתם הרי צריכים לרצות להשתדרג ל-GLC או GLE ברכישה הבאה, לא?

בכל הנוגע למרווח, ה-GLA הקודם לא זכור לי כרכב צפוף במיוחד, וזה הנוכחי לא מרגיש לי מרווח במיוחד. יחד עם זאת, אני לא מבין למה צריך יותר ממה שההוא מציע. הוא יהיה מספק לחלוטין למשפחה עם שלושה ילדים קטנים ושלושה מבוגרים גם יוכלו לשבת במושב האחורי אם מרווח מספק, אבל הנוסע האמצעי יצטרך לחלוק את מרווח הרגליים שלו עם תעלת הינע מאוד גדולה, וגם לא להנות מפתחי מיזוג, שאינם קיימים כאן.

 

המהפך לא הושלם

עד כאן, נראה כאילו מרצדס עשו הרבה מאוד עבודה על "ניקוי" כל משברי הטיפשעשרה וכאבי הגדילה של ה-GLA עם הדור החדש. וכל עוד מתמקדים במפרט (זה לינק. תלחצו עליו כדי לקרוא את המפרט) וב"מבחן אולם התצוגה", זו באמת התחושה. אבל הנהיגה, ואפילו יותר מכך הנסיעה, ב-GLA, תוקעת כמה מקלות בגלגלים המטאפוריים.

שלא תבינו אותי לא נכון, להוציא המושבים שהיו קשיחים מדי ולא מספיק תומכים לטעמי, ה-GLA מציע איכות נסיעה "פרימיומית" לחלוטין. הבידוד מצוין, הן של רעשי הרוח ושל רעשי הכביש, וגם של הרטט התמידי שקיים במכוניות מן השורה. זה האחרון לא קיים בכלל ומספק תחושה של ניתוק אמיתי מהכביש.

עד שמגיעים למהמורה, שבר בכביש, בור, רצף שיבושים, או מנע בקר בכביש שעולה לשבשבות הענקיות האלה שעושות חשמל על פסגת הגלבוע (וגם כמעט עושות לי לעשות במכנסיים כשאני מסתכל עליהן מסתובבות מלמטה. מלחיץ). פתאום ה-GLA מתגלה כרכב קשיח למדי.

תנו לי להיות ברור לחלוטין, הוא לא "קשה מדי", הוא לא "לא נוח". הוא פשוט קשיח. הוא לא מתרסק על שיבושים ולא סוגר מהלך מתלה בשום שלב, לא מעביר מכות אל המושב ולא משחרר קרקושים או פצפוצים לחלל התא. הוא פשוט קשיח.

גם אחרי כמה מאות קילומטרים, אני לא בטוח שאני מצליח להבין מה בדיוק הם ניסו להשיג, ואני לא יכול להתנער מהמחשבה שאולי בלילה אחרי החתימה הסופית על הכיול של המכונית, פרצו למתחם הפיתוח של מרצדס כמה צעירים פוחזים וכיילו אותה מחדש (בכל זאת, צעירים פוחזים גרמנים. אז סביר שהם ידעו איך לעשות את זה).

לטעמי, הכיול הספורטיבי-משהו הזה לא תואם את האופי של מה שאני רואה כ"קרוסאובר יוקרתי". אני מאמין שרכב כזה, שמכוון לקהל מבוגר יותר מאשר ה-A קלאס וה-CLA, צריך להיות רך ונוח יותר. יחד עם זאת, לבמוו זה עבד ועדיין עובד מעולה, אז מה אני יודע.

 

"מנוע של מרצדס"

סתם, לא. לא באמת. המנוע פה הוא של דאצ'יה. כלומר, סוג של. מתחת למכסה המנוע של ה-GLA200 שהגיע למבחן מצויה יחידת כוח בנפח 1.33 ליטר (4 ציל') מוגדשת טורבו שפותחה בשיתוף פעולה של מרצדס ורנו. למעשה, תוכלו למצוא את אותו מנוע עם שינויים קלים במכוניות כמו רנו קליאו החדשה, ניסאן קשקאי, ואפילו דאצ'יה דאסטר.

ויחד עם זאת, אני מוכן להתערב איתכם שאם לא הייתם יודעים את פרט המידע הזה, התנהגות המנוע בחיים לא הייתה מסגירה את העובדה שהוא מגיע ממוצא לא פרימיומי (כמו, אגב, מנועי ה-1.6 ליטר טורבו של במוו שהגיעו מסיטרואן).

המנוע הזה מתנהג שונה מאוד ממנועי טורבו צנומי נפח אחרים, הוא מרגיש כאילו הוא כל הזמן מתוח עד הקצה. כאילו הטורבו תמיד בגדישה מקסימלית. הכוח נבנה בצורה מאוד מאוד ליניארית ואין כמעט שום השהיה בין הלחיצה על הדוושה לבין הגעת הכוח לגלגלים. המנוע חלק בצורה יוצאת דופן, וכנ"ל העברות ההילוכים, שעוברים בלי שום רמז. האופי הזה מאפשר מין תחושה מוזרה בהאצה מתונה, של דחף שלא נגמר, קצת כמו במנוע חשמלי. כשמחברים את זה לבידוד המצוין שמסווה מעולה את תחושת המהירות אי אפשר להאשים אותי שכמעט כל הצצה אל מד המהירות גררה פליטת "אוי שיט".

יחד עם זאת, כשמאמצים אותו מגלים די מהר שאפילו למרות השושלת המלכותית, גם 163 כוחות הסוס ו-25 הקג"מ שמפיק המנוע הם עדיין מעט מדי בשביל לפתח קצב שיאתגר את כיול המתלים הספורטיבי. בשביל זה תצטרכו לעלות לפחות לגרסת ה-250. קצת חבל, אם כך, שהכיול הספורטיבי "מתבזבז" על מנוע שלא מצליח לעמוד בקצב של השלדה.

כשמחברים את זה להיגוי מהיר אך אילם לחלוטין ואותו שיכוך כמעט מושלם של מרקם הכביש, מתקבלת מכונית שגם לא ממש כיף לנהוג מהר בכבישים מפותלים. היכולות של הצמיגים לאחוז ושל השלדה להגיב לפקודות קיימות. לגמרי לא חסר שם כלום. אבל התקשורת בין המכונית לנהג כל כך קלושה שככל שהמהירות עולה, מתגבר גם הפחד שאולי אני נוסע מהר מדי ואולי לא תספיק לנו אחיזה בפניה הבאה. זה כמובן לא קורה, כי אני עדיין חי, אבל זה גם לא ממש כיף.

 

סיכום

ה-GLA החדש הוא רכב מעולה. ממש ממש מעולה. הוא השיל מעצמו את כל "משברי הזהות" של הדגם הקודם. הוא יכול לשאת בגאון את התואר "רכב יוקרה" ותכלס גם את התואר "קרוסאובר".

אני לא יכול לחשוב על דבר אחד באמת רע להגיד עליו. אני לא התחברתי לאופי הכיול ואני חושב שזו טעות שיווקית, אבל אם נבין שהעולם לא מתנהל לפי "איך פבל חושב שדברים אמורים להיות", הביצוע עצמו של הכיול הוא ברמה גבוהה מאוד וברור לחלוטין שזו כוונת מכוון ולא התקנת "מה שיש במחסן".

הדבר שהכי מוזר לי עכשיו, כשאני כותב את השורות האחרונות של המבחן הזה, הוא שאפילו על המחיר אני לא מרגיש שלם להתלונן. וכשמדובר במרצדס, זו תחושה כל כך זרה שאני לא ממש יודע מה לעשות איתה. מחירו של רכב המבחן עומד על 315,000 ₪, ונכון, זה יקר, אבל לא במידה המסחררת של הרבה מהדגמים האחרים של מרצדס.

ונכון, זה גם יקר יותר מהמתחרים הישירים שלו, אבל ה-X1 זול ב-30 אלף שקלים והוא הרבה יותר וותיק מה-GLA, וה-Q3 לא מספיק מעניין וייחודי כדי שמישהו באמת יתלבט ביניהם.

אז אני מניח שהשורה התחתונה הפעם מעט שונה מזו של דגמים אחרים של מרצדס. ה-GLA רכב טוב, כמו שאר הדגמים, אבל הוא לא יקר בצורה כל כך מופרכת שאי אפשר להגיין את הרכישה שלו. ה-GLA הוא מכונית מאוד טובה, ואם הכיול הנוקשה לא מפריע לכם, הוא גם... ואני לא מאמין שאני כותב את זה... קניה די הגיונית. מוזר...