נהיגה ראשונה – קאן אם מאבריק 2020

קאן אם השיקה את דגמי 2020 של המאבריק X3 והזמינה אותנו להתרוצץ בשבילים ולהתפלש בבוץ. שלא במפתיע - הסכמנו להגיע

"מעניין מה עבר בראש של הפרפר הזה, שלפני רגע ריחף לו כאן וחיפש צוף, ופתאום עבר סביבו מפלץ צורח וקסדה לבנה חלפה לו בערך שני מילימטר מהכנף". ברגע הזה, שחשבתי את המחשבה הזו, הבנתי שאני נמצא במשהו אחר. משהו אחר לגמרי.

אני לא עכבר שטח, לא חובב שטח גדול ולא בדיוק מת על טיולי ג'יפים. זה איטי, כל הזמן עוצרים לכוון ואחרי כל פעם שיוצאים לקפה צריך להתנער רבע שעה לפני שנכנסים לרכב כדי לא להכניס אבק. צריך כל הזמן להיזהר לא לדפוק משהו, לפני כל סלע שאני מעביר בין הגלגלים אני צריך לחשב האם יש לי מספיק מרווח גחון, לפני כל בור צריך לוודא שאני לא נכנס בזווית ומהירות לא נכונות כדי לא לפוצץ צמיג או לשרוט ג'אנט, ובכל ירידה או עליה צריך להתחיל לשלוף את שיעורי הפיזיקה מהתיכון ולנסות להבין האם הזווית שאני נמצא בה היא בתוך גבולות היכולת של הרכב. יסלחו לי כל הג'יפאים, שחלק מהם הם כמו שנאמר "חברי הטובים ביותר", אבל אני לא יודע, זה מרגיש לי יותר כמו עבודה מאשר כיף.

הפעם, אני עסוק בעיקר בללחוץ על הגז, לסובב את ההגה וזהו. יש מכשול? עוד גז. יש פניה? עוד הגה (וגם עוד גז, כי למה לא). יש מדרגה בגובה של איזה 2 מטר? להתקרב, לעצור, להוציא את הראש מה"אין-חלון" כדי לוודא שהגלגל נמצא איפשהו פחות או יותר במקום סביר, וגז. שיפוע צד? בורות? מעבר מים? גז, גז, גז. הכלים האלה – ואני בדרך כלל מנסה להימנע מהאנלוגיה הזו – הם פשוט סקס טהור.

המשקף של הקסדה נסגר, אני שומע רק את הנשימות שלי ולמרות שהמנוע יושב סביב 1500 סל"ד בערך, גם את היללה הרמה של 900 הסמ"קים שלו שעוד רגע הולכים לשלוח 195 כוח סוס לארבעת הגלגלים של המאבריק XR-C שאני יושב בו. יושב לידי עוד מישהו, אבל כרגע שכחתי שהוא שם. אני ב"זון". נהגתי כבר בכלי הזה, אבל זה תמיד היה בסביבה מבוקרת, בתוך איזה מתחם סגור. הפעם אנחנו פרא, בטבע. יש אמנם שיירה, אבל זה רק הופך את זה ליותר כיף – בעיקר כי אני לא צריך לנסות להבין לאן לנסוע. יש מי שמתווה את הנתיב, ואני רק נותן בגז.

קאן-אם, מותג הצל"צ (צד-לצד, תרגום די מטופש ל-Side By Side, אבל זה מה שתפס, אז נזרום) של BRP הקנדית, הוא הדבר הכי פחות קנדי ביקום בערך. הכלים האלה גסים, רועשים, תזזיתיים, מענישים, ובאופן כללי די חסרי פשרות ו/או רחמים. אבל בהיותם מותג צפון אמריקאי, הם מתחדשים כמעט כל שנה, אז הפעם פגשנו את דגמי 2020.

השיפורים, כמו בכל כלי רכב צפון אמריקאי, לא מאוד מהותיים. עוד כמה כוחות סוס, עוד איזה פיצ'ר חדש, עדכונים למנוע, הוספה או גריעה של גרסאות ורמות גימור, ואיזו נגיעה עיצובית כזו או אחרת. אתם יכולים לקרוא את המפרט המלא כאן ולהתחיל למדוד סנטימטרים, אבל אני לא אכנס לפרטים הטכניים, ולא כי הם לא משמעותיים או חשובים. אלא פשוט כי זה לא מה שמעניין פה. הדבר היחיד שחשוב פה הוא איך כל הדבר הזה עובד ביחד. וזה, במילה אחת – קסם.

המנוע שיושב לי מאחורי האוזן לא מוכן לסתום. עם כל שינוי של זווית דוושת התאוצה הוא נובח עליי כאילו צועק עלי "נו כבר! יא נמושה! סע!!!" וזה לא שאני לא נוסע, כן? לך תסביר לו עכשיו שלבני אדם יש באג בקוד שנקרא "פחד".

הוא מדגים לי שאין מה לפחד. ההגה חד ומהיר, הדוושה מגיבה לכל שינוי (אחרי שהכלי התחמם, כשהוא קר היא קצת אדישה יותר), וכל זה נורא נחמד, אבל מה שלוקח את פרס ה"איך לעזאזל הם עושים את זה?!" הם ללא ספק בולמי הזעזועים. התחושה היא כאילו בכניסה לכל בולם יושב מאבטח מגודל, ומחליט מה יעבור לנהג ואיזה שיבוש ישאר בחוץ. התוצאה היא שילוב לא אמיתי של שיכוך כמעט מוחלט של בורות, שינויי גובה ופחות או יותר כל דבר אחר שעלול לגרום לאי נוחות מחד, ומאידך שידור ישיר לצרבלום של כל פיסת חצץ שעוברת מתחת לגלגלים וכתוצאה מכך גם כל איבוד אחיזה הכי מינורי שנוצר.

אחרי חצי שעה של נהיגה אני קולט את עצמי חושב בדיעבד על החלקות שתיקנתי לפני רגע, בלי שהתודעה שלי בכלל הייתה מעורבת בסיטואציה. היא בראיית מנהרה. היא בזון. היא צריכה לשמור על קשר עין עם הכלי שלפני. לפעמים היא גם מקווה שהבחור שיושב לידי לא יאבד את ארוחת הבוקר שלו על הברכיים שלי. אבל אז היא נזכרת שהיא ואני כבר בכל מקרה מלאים בבוץ ואבק, אז לא אכפת לה. וגם לי לא.

נהגתי במכוניות שטח, נהגתי במכוניות מהירות, נהגתי בשטח, בשבילים, זחלתי על בולדרים והייתי על הצד ב-150 קמ"ש במסלולי מירוצים. יתרה מזו, כאמור אני לא איש של שטח, רחוק מזה. ועדיין, זה היה אחד הדברים המוטוריים שהכי נהניתי לעשות בחיים שלי. הכלים האלה הזכירו לי שורה מאיזה סרט, שמתארת את התחושה של קוקאין – הם גורמים לך להרגיש כמו סופרמן, חזק כמו קטר ומהיר כמו קליע.

כמו סופרמן, גם הם מרגישים בלתי מנוצחים, בלתי ניתנים לעצירה. וזה לא ממש נכון. הם עדיין עשויים מדברים שעלולים להישבר או להיקרע. ולמרות שהאמינות הבסיסית מאוד גבוהה (לפי עדויות), אם נוהגים בהם בחוסר כבוד או זהירות, דברים ישברו ויקרעו, ולעיתים תכופות. אבל הטיפול בהם כל כך פשוט שאת התקלות הנפוצות (פנצ'ר, רצועת וריאטור, משולש שבור) אפשר לתקן בלי יותר מדי בעיות בתנאי שטח תוך דקות ספורות. על כך יעיד הכלי שקיבל פנצ'ר וחזר לפעילות מלאה תוך פחות זמן ממה שלוקח להרתיח מים לקפה.

הדגמים החדשים של המאבריק X3 של קאן-אם מגיעים במספר מאוד רחב של גרסאות, עם הספקים שנעים בין 120 ל-195 כ"ס, עם שניים או ארבעה מקומות, והמחירים שלהם מתחילים בכ-200 אלף שקלים ועולים עד כ-220 אלף שקלים (בתלות במבצעים והנחות). מצד אחד, אני רוצה להגיד שזה יקר, כי... ובכן, זה יקר. ממש. מעל 200 אלף שקלים לכלי שהוא בהגדרתו צעצוע זה המון כסף.

מצד שני, כשמדברים על כל כלי הפנאי המופגנים האלה, בין אם זה אופנוע ים, מאבריק, מסוק או יאכטה 34 מטר, המחיר פשוט לא משחק תפקיד. הדבר היחיד שנכנס לתחשיב הוא "האם בא לי". וגם אם אין לכם 200 אלף שקל להוציא על צעצוע שיראה אור יום 10 פעמים בשנה במקרה הטוב, אתם חייבים לעצמכם לנסות את החוויה הזו לפחות פעם אחת. כי... נו, אמרתי את זה כבר, זה משהו אחר.