סיטרואן C3 איירקרוס - מבחן דרך - זכות קיום

סיטרואן C3 איירקרוס הוא מצד אחד המחליף הרוחני של ה-C3 פיקאסו, מצד שני הוא חלופה לקטטוס ול-C3, אבל ה-C3 די גבוהה בעצמה... אז האם העולם צריך עוד ג'יפון? אולי לא, אבל הוא צריך את האיירקרוס

מעלה תהיות

כשסיטרואן הודיעה על חשיפה ה-C3 איירקרוס החדש, מחליפו הרוחני של ה-C3 פיקאסו (לפחות בעיני, כאופציה השימושית יותר של ה-C3 הרגילה), לא נרשמה התרגשות חריגה. הנה עוד יצרן, שהולך בדרך כל בשר, מחליף את המיניוואן המקסים-הגם-שקצת-מכוער שלו תמורת עוד קרוסאובר חסר חן, מטרה או משמעות אמיתית.

אבל לא רק שהוא לא ריגש אותי, אלא שהוא אפילו הצליח להרגיש מעט מיותר - לסיטרואן כבר יש את הקקטוס, וה-C3 הרגילה בעצמה מעט יותר גבוהה מסופר מיני רגילה, אז למה העולם צריך גם את זה עכשיו? עוד קרוסאובר? כדי שנוכל באמת לנסות למצוא הבדלים בין טיפות מים?

המסמר האחרון היה כשהאיירקרוס הגיע לארץ. תג מחיר שמתחיל ב-122,000 ₪ גבוהים ביחס ל-97,000 השקלים של ה-C3, פחות אבזור, ועל פניו - שום תועלת אמיתית, סגרו - מבחינתי לפחות - את הגולל על הסיכוי של הרכב הזה להצליח.

ואז הוא הגיע למבחן, וכמו שאמר הגמד המלך ההוא מההוביט, "מעולם לא טעיתי כל כך בכל חיי".

 

מעניין

קשה להגיד שה-C3 איירקרוס נראה טוב, כי "טוב" הוא עניין סובייקטיבי לחלוטין. אבל מה שלא סובייקטיבי הוא שהעיצוב מעניין מאוד, משהו שרק לאחרונה התחיל לבצבץ בקטגוריית הקרוסאוברים הקטנים, עם הקונה של יונדאי, וולוו XC40, סוזוקי איגניס ועוד קבוצה מצומצמת.

היצרניות כנראה הבינו שעיצוב קשוח ומסוקס פחות מדבר לקהל הרוכשים, ושהעולם לא ממש לוקח את הקטגוריה הזו ברצינות, אז עדיף שגם הם יפסיקו לקחת את עצמם ברצינות, והתוצאה היא שילוב כמעט מושלם בין המתיקות של הקקטוס וה-C3 הרגילה לקשיחות וגבריות של רכב שטח. הוא מסמן את כל תיבות העיצוב של ג'יפון עירוני - חיפויי פלסטיק שחורים, פסי גגון ו"מיגונים" מפלסטיק כסוף מחד, יחד עם שילוב צבעים, וריבוי פנסים מאידך. קצת מבאס שסיטרואן החליטו לרדת מהאיירבאמפס כל כך מהר והשאירו את אגפיו של האיירקרוס חשופים לפגעי דלתות ועגלות סופר סוררות.

בפנים אנחנו מקבלים תא נוסעים שלפחות מבחינת עיצוב וחומרים, זהה אחד לאחד לזה של ה-C3 הרגילה. כורסאות רחבות, רכות ונוחות בקטע קיצוני, נגיעות צבע על פתחי המיזוג וההגה, חיפוי בד בצבע המושבים  בדלתות ועל הדשבורד, ואיכות חומרים סבירה אך ממש רחוקה מלהצטיין ברכות - עדיף היה אילו סיטרואן היו דבקים בחומרים בהם נעשה שימוש ב-C4 על שלל גרסאותיה. העור על ההגה רך ונעים אמנם, אבל הפלסטיק על הדלתות והדשבורד קשיח ודק למגע, והקונסולה המרכזית שמקיפה את ידיות ההילוכים ובלם היד (המוזרה שלא לצורך) מרגישה לא מוברגת עד הסוף. היה נחמד אילו היו שם עוד שתיים-שלוש נקודות עיגון אסטרטגיות.

 

גורם לחשוב

ביחס לקטגוריה, רשימת האבזור של האיירקרוס מציבה אותו במקום טוב באמצע. היה נחמד לראות כאן פנסי לד מלאים כמו בארונה של סיאט או יחידת הנעה מעניינת כמו בקונה, אבל כן יש לו מטען טעינה אלחוטי, פתיחה והנעה ללא מפתח, ומושב אחורי שזז על מסילה (בגרסה הבכירה). אבזור הבטיחות טוב אבל לא יוצא דופן וכולל בלימת חירום עד 85 קמ"ש (הולכי רגל עד 60 קמ"ש, רכב נייח עד 80), התרעת עייפות, התרעת סטיה מנתיב וזיהוי תמרורים - כולם מקוריים וללא התקנת מערכות מקומיות.

מאידך, ביחס לרשימת האבזור של ה-C3, זו של האיירקרוס מעט קצרה יותר. יש כאן את אותו לוח שעונים בסיסי למדי אך קריא מאוד, אותה מערכת מולטימדיה עם תגובות מסורבלות יחסית ומסך שנראה קטן מדי בתוך מסגרת שחורה גדולה (אין אופציה למסך גדול יותר, גם בחו"ל). גם השליטה על בקרת האקלים עדיין מתבצעת מהמסך ודורשת הסטה של המבט לזמן ארוך מדי בזמן הנהיגה, חבל. באשר לחוסרים - אמנם יש פה את רוב מה שצריך, אבל מורגש חסרונה של מערכת ניטור השטחים המתים ומצלמת הדרך המובנית שקיימים ב-C3.

ואם כבר נגענו בהבדלים, המרווח ותנוחת הישיבה מבליטים את גודל (תרתי משמע) השינויים. תנוחת הישיבה ב-C3 גם ככה גבוהה למדי, אבל זו של האיירקרוס מרימה את הכסא בעוד מספר סנטימטרים בהתאם לצו השעה. ה-C3 הרגילה היא מכונית מרווחת מאוד בזכות עצמה, אבל הודות לבסיס גלגלים באורך 260 ס"מ (254 ס"מ ב-C3) ולמרכב קובייתי וגג גבוה, המושב האחורי של האיירקרוס הוא משהו אחר לגמרי.

הוא בלי צל של ספק אחד המרווחים בקטגוריה, אם לא המרווח שבהם ועבור מי שמסיע שני אנשים - אפילו בוגרים - מאחור, אין שום סיבה לעלות לקטגוריה גבוהה יותר. לשלושה מבוגרים, באופן טבעי יהיה אינטימי למדי, ואם יש לכם שלושה ילדים בגיל עשרה, עדיף שתפנו את מבטכם לכיוון ה-C4 ספייסטורר (לשעבר פיקאסו) ולתוצרת המושבים הנפרדים שלו, או פיג'ו 3008, לפחות עד שיגיע ארצה ה-C5 איירקרוס.

האפשרות להזיז את המושב האחורי 15 ס"מ מאפשרת המון מקום לבני אדם או המון מקום למטען (410-520 ליטר), ודלת תא מטען גדולה ומרובעת עוזרת לאיירקרוס כמעט ולא לוותר על השימושיות של הפיקאסו עליו השלום.

 

מרגיע

על הכביש, האיירקרוס מצליח לייחד את עצמו עוד יותר מה-C3 והקקטוס. ע"י שימוש בבולמי זעזועים חדשניים הוא מציע אופי נסיעה שונה למדי משני אחיו. הוא הרבה פחות קליל ומתמסר מהקקטוס, ופחות מתנדנד ורוכן מה-C3. למרות מרכז הכובד הנמוך יותר שלה. אחרי בדיקה מעמיקה יותר מסתבר שמערכת המתלים המתוחכמת הזו די פשוטה, ולמרות שסיטרואן רשמה לא פחות מ-20 פטנטים בפיתוחה, עיקר הגאונות שבה הוא מעבר שמן נוסף בתוך הבולם ושימוש בשני קפיצים בקשיחות שונה, שני דברים שמאפשרים לבולם להיות רך במיוחד בתחילת המהלך, להתקשות ככל שהוא נסגר ולבטל כמעט לחלוטין את הסיכוי להגיע למצב של מכה בסגירת מתלה.

שני יתרונות גדולים נוספים של המערכת הזו הם שהיא לא דורשת מקור כוח כמו בולמים אדפטיביים או מתלי אוויר, והעובדה שהיא הרבה פחות מסובכת מהמערכת ההידרו-פניאומטית המסורתית של סיטרואן, שהייתה יותר מסובכת מאילן יוחסין בטלה נובלה היספנית. גאונות די פשוטה שמוזר שיצרניות נוספות לא החליטו לחקור.

בפועל, מתקבל רכב נוח מאוד. נכון, הוא עדיין לא S קלאס (ואפילו לא C קלאס) כי אחרי הכל מרכב קל, קצר וגבוה עדיין מכתיב בולמים נוקשים יחסית, וכמה שהיינו רוצים, אפילו קריאטיף טכנולוז'י לא יכול לנצח את חוקי הפיזיקה. קצוות חדים של בורות בכביש עדיין מורגשים ושיבושים רוחביים חריפים עדיין עלולים להוציא את האיירקרוס משלוותו. אבל בהשוואה לשחקנים מולם הוא מתחרה הוא ללא ספק בטופ - נוח יותר מכל דבר אחר שתוכלו לקנות במחיר דומה, וגם מהרבה רכבים גדולים ויקרים יותר.

הפן השני של נוחות, שהיא על-פי סיטרואן (ותכלס די בצדק) "חווייה רב חושית", הוא בידוד הרעשים. גם הוא לא מושלם, אבל בהתחשב בעיצוב שמעניק לאיירקרוס אווירודינמיות של דירת שלושה חדרים, צמיגים רחבים שיושבים על חישוקים גדולים, ויותר שטח זכוכית מאקווריום במוסך (מה הקטע של מוסכים עם אקווריומים בכלל?!) אפשר להגיד בלב שלם שסיטרואן עשו עבודה ראויה להערכה. את הרף הנדרש, של לנהל שיחה בין יושבי המושב הקדמי לאלה מאחור ב-120-130 קמ"ש, האיירקרוס עובר בלי להתאמץ אפילו.

 

מתמזג

הפעם, באופן מעט יוצא דופן, החלטתי להשאיר את המנוע וההתנהגות לסוף, כי הפעם, זה כנראה מה שיעשו גם הרוכשים. המנוע, ולמעשה כל יחידת ההנעה, היא אותה אחת מוכרת משלל דגמים אחרים של פיג'ו-סיטרואן-ולאחרונה-גם-אופל - מנוע 1.2 ליטר עם 110 כ"ס, תיבת שישה הילוכים אוטומטית פלנטרית, והנעה קדמית. יחידת ההנעה הזו היא המקבילה המוטורית לסנדוויץ' עם גבינה צהובה, היא עושה את העבודה, מביאה את האיירקרוס (ועוד כחצי תריסר דגמים שונים) ממקום למקום, אבל עם כ-12 שניות למאה קמ"ש, הנעה לשני גלגלים בלבד, כ-12.5 ק"מ לליטר במהלך המבחן ופעולה חלקה-אך-עצלה של הגיר, היא פחות או יותר הדבר הכי רחוק מריגוש שאפשר לקנות היום. אולי חוץ מה-1.4 אוטומט של קיה.

דבר אחד שחייבים לזקוף לזכותה של יחידת ההנעה של האיירקרוס, ובגדול, הוא השילוב בין המנוע לתיבה. עד לאחרונה - גם במבחן שביצענו ל-C3 - המנוע סבל מרעידות מעצבנות בתחילת תנועה או בזחילה, ותיבת ההילוכים באופל גרנדלנד המקביל, בירידה מהילוך שלישי לשני, בועטת בכזו עוצמה שאתה בטוח שהסוס במושב האחורי השתחרר. פה, אני שמח לבשר שחוץ מרעידות קלות מאוד ב-1800-1900 סל"ד, שרוב האנשים לא ירגישו אם לא יחפשו אותן במופגן, לא עלתה אף אחת מהתלונות שחיכינו לשמוע.

ההתנהגות של האיירקרוס היא... עזבו, בואו לא ניכנס לזה. אתם תסובבו את ההגה, האוטו יפנה לשם, וזהו. הרי אתם לא באמת מחפשים יותר מזה ברכב כזה, נכון? אני כן יכול להגיד שיש לו מספיק אחיזה כדי להתמודד עם מצבי חירום, ואיבודי האחיזה מגיעים מאוחר יחסית והם נשלטים בקלות מוחלטת, כך שאין לכם מה לדאוג. הוא פשוט לא "כיפי" במובן הספורטיבי של המילה. אבל זה כמו שתגידו שאני לא טוב בלהבקיע הום-ראן. אני לא, אבל זה בעיקר כי זה פחות או יותר הדבר שהכי פחות מעניין אותי בעולם כולו.

 

מתבלט

במבט רחב, מדהים לראות כמה רחוק התקדמה הקטגוריה הזו, ואת הקו הברור בין ג'יפוני "הדור הקודם" לאלו החדשים - הג'וק של ניסאן או הקפצ'ר של רנו, הויטארה של סוזוקי, שברולט טראקס ואפילו בתוך הבית, ה-2008, כולם מרגישים מיושנים, גסים, ובגלל היעדר מערכות בטיחות אקטיבית שכבר נחשבות כחובה בפחות או יותר כל דבר שעולה יותר מ-95-100 אלף שקל, אפילו ארכאיים.

אבל למרות זאת, נכנסתי למבחן הזה עם מחשבה אחת שהדהדה לי בראש - "למה זה טוב בכלל?" הנה עוד רכב, שמובסס על רכב שכמעט זהה לו, שהוא בעצמו מבוסס על רכב שכמעט זהה לו. טרנדיות במיטבה, בביצוע הרדוד ביותר האפשרי. הייתי בטוח שההבדלים בין ה-C3 הרגילה לאיירקרוס כל כך מינוריים, שלזה האחרון אין שום זכות קיום, בטח ובטח כשמודבק לו תג מחיר גבוה ביותר מ-25%. בסדר, אז יש לו "מיגונים" ופסי גגון, זה לא יכול להיות שווה את התוספת.

בדיעבד, אני אמנם לא בטוח שאני יכול להגיד שה-C3 איירקרוס "שווה" את התוספת מעל ה-C3 הרגילה, את זה אתם תחילטו, אבל אני כן יכול להגיד שהוא יצור אחר לגמרי. הוא שימושי הרבה יותר, ולו רק בזכות המסילה של המושב האחורי, הוא מרווח יותר בפער לא קטן, וכשמסתכלים עליו ליד ה-C3, הוא פתאום גם נראה מעוצב הרבה יותר "נכון".

בכלל, הבעיה הגדולה של ה-C3 איירקרוס היא לא ה-C3, אלא שטף הג'יפונים המתחרים שלו שהגיעו לאחרונה במחירים סופר אטרקטיביים ועם חבילות שלא דורשות כמעט שום התנצלויות - הסטוניק החדש של קיה זול יותר, הקונה של יונדאי חזק ומאובזר יותר, והארונה של סיאט עדיין מציע את אחת החבילות הכי שלמות ועגולות בסגמנט.

אבל מה שיש לו, לאיירקרוס, שכנראה לאף אחד אחר לא יהיה גם עוד 200 שנה, זה האופי ה"סיטרואני" המקסים הזה, שקצת הלך לאיבוד עד שהקקטוס החזיר אותו. הקקטוס החזיר אותו בגדול, והאיירקרוס לגמרי ממשיך באותו קו. אז הוא אולי לא הכי עגול, לא הכי מאובזר, לא הכי מהנה ולא הכי חזק, אבל הוא הכי מלא אופי והכי מעלה חיוך כשמסתכלים עליו. ושני הדברים האלה לחלוטין סוגרים את מה שחיפשתי בהתחלה - זכות קיום.

מה אתם חושבים? האם לסיטרואן C3 איירקרוס יש זכות קיום בגלל האופי (והנוחות, בואו לא נשכח את הנוחות) שלו? או שיש להשליכו היאורה? הצטרפו לדיון בפורום