ריינג' רובר וולאר - מבחן דרך - ציפיות זה לכריות

ריינג' רובר וולאר הוא דגם חדש לחלוטין שנכנס למלא את הפער שבין האיווק לריינג' ספורט, אז מה הוא יותר - איווק משודרג, או 'ספורט' מודרני יותר?

"תחתום לי כאן, כאן, וכאן וכאן."

-חותם

"וכאן שאין שום ירידה לשטח"

-"רגע רגע, מה זאת אומרת 'שום'? זה לנד רובר"

"אין, אין שטח. גם ככה 95% מהלקוחות לא יקחו אותו לשטח"

-"אולי... רק שבילים?"

"לא"

אני אחסוך מכם את המשך הדיאלוג החד-גוני משהו, ואסתפק בזה שבסופו הצלחתי לשכנע את היבואן לקחת את הריינג' רובר וולאר (Velar) החדש ל"קצת שבילים". תחת ההבטחה שבאותם שבילים בדיוק, ממש לפני כמה ימים, עברה גם סיאט ארונה.

אני אחסוך מכם גם את המבט הספק מאוכזב, ספק לא מופתע, של צוות הבוחנים כשבישרתי להם שלא תהיה היום הכוונה קרקעית ודילוג מעל בולדרים. גם על קריאות ה"איך?! איך לא נותנים לרדת איתו לשטח?!" שאמר כל מי שישב ברכב בזמן שהוולאר שתה שבילים יותר טוב ממה שהרבה מכוניות מנהלים שותות את כביש 6. הרי זה לא משנה לכם, נכון? אף אחד גם ככה לא ייקח אותו לשטח.

 

מה שבאמת (כנראה) חשוב

הוולאר יפה. יפהפה. מדהים. הוא ללא ספק אחד הרכבים הכי יפים שנמכרים היום, ובטח ובטח שהקרוסאובר - יוקרתי או לא - הכי נאה. הוא משלב בצורה פשוט מושלמת בין המודרנה הנדרשת ע"י מי שצריך שהרכב שלו יעמוד בכל צווי האופנה האחרונים, לבין לוק קשוח ו"אל תתעסקו איתי" של רכב שטח מסוקס.

הכל בו מושלם - החל מהידיות הנשלפות, דרך הפנסים האחוריים עם אפקט התלת-ממד וכלה בגריל הקדמי שיכול לבלוע איזו i20 שלא תזוז לו מהשמאלי. הפרופורציות בין האורך לגובה, בין גודל החישוקים (20 ברכב המבחן) לגודל הרכב עצמו. הכל - כמו שהבריטים היו קוראים לזה - Bang on. לא יותר מדי, לא מעט מדי. לא רכרוכי ו"זה לא באמת ג'יפ" מדי, ולא מסוקס ו"אתה אשכרה נוסע עם זה בפקקים?!" מדי. פשוט בול מה שצריך.

גם בפנים הוולאר מטריף. עור בצבע קרם, אלקנטרה שחורה, מסכים בכל מקום, חוגות גדולות ונוחות שמחליפות מצבים, מסך ראשי עם זווית משתנה, מסך נוסף וגדול אפילו יותר, כולם כמובן מגע, מושבים חשמליים, סאנרוף בגודל של מדינה ארה"בית בינונית, מערכת שמע מטמטמת, חישוק אלומיניום בהגה, חוגת הילוכים שצומחת מהקונסולה המרכזית עם ההנעה. אפילו החירור במושבים ובחיפוי הרמקולים שמעוצב בצורת הדגל האנגלי. מטריף. עולם אחר. ככה נראית יוקרה אמיתית.

 

רגע, אבל מה זה בכלל?

לפני שאנחנו מתחילים בתנועה, בואו נסגור את פינת ה"איפה זה יושב ואת מי זה מרשים". הוולאר הוא דגם חדש לחלוטין, שמו המלא הוא לנדרובר ריינג' רובר וולאר, והמיצוב שלו מבלבל וארוך לא פחות משמו. הוא יושב על פלטפורמה שגם יגואר F-Pace עושה בה שימוש (חברת טאטא ההודית היא בעלת הבית של שני המותגים) ובמותג הבית שלו הוא נכנס בין הריינג' רובר ספורט לבין האיווק, ולצד הדיסקברי שמחיריו דומים אך הוא מותאם הרבה יותר לחיים במדבר ולא ב'הכנס שכונת יוקרה כאן'.

אבל שני אחיו למותג, כלומר למותג ריינג' רובר, כלומר האיווק והספורט, כבר חבר'ה ותיקים למדי. הספורט הושק ב-2013 אבל לפחות עבר מתיחת פנים לא מכבר שצפויה להגיע לישראל במהלך החודשים הקרובים, ואילו האיווק וותיק עוד יותר, עם השקה ב-2011 ומתיחת פנים ב-2016. יש לציין כי לרשת כבר דלפו תמונות ריגול של דור חדש לאיווק, שצפוי להיחשף רשמית בעתיד הקרוב.

כאמור, הוולאר מתייצב בין האיווק לספורט, אבל בזכות העובדה שהוא הרבה יותר מודרני וטכנולוגי משניהם, וממדיו (למעט גובה נמוך ב-11 ס"מ) כמעט זהים לאלו של הספורט, הגיוני אפילו לחשוב עליו כמחליף ל"נסיך הכתר" של המותג. לפחות עבור מי שלא שוקל לרדת איתו לשטח או למי שאינו צריך את המנועים החזקים יותר של הספורט. בהינתן מחיר התחלתי של 535,000 ₪ (ומרבי של 791,000 ₪), הוא גם זול בהרבה מהספורט, מה שהופך אותו גם לאטרקטיבי הרבה יותר.

 

מה יש פה?

לזכות היבואנית חייבים לציין את היצע המנועים והגרסאות העצום של הוולאר. שישה מנועים, שניים בנזין 2.0 ליטר עם הספקים של 250 כ"ס, 300 כ"ס ו-3.0 ליטר עם 380 כ"ס, ושני דיזל 2.0 ליטר עם 180 כ"ס ו-240 כ"ס ו-3.0 ליטר עם 300 כ"ס.

כל אחד מהמנועים האלה תוכלו לקבל עם אחת משלוש רמות גימור - S בסיסית, SE אמצעית ו-HSE בכירה, כאשר את המנועים החלשים תוכלו לקבל גם בגרסה בסיסית עוד יותר שאינה מקבלת אף אות.

התעייפתם? חכו. לכל אחת מהגרסאות תוכלו גם להוסיף חבילת R-Dynamic שמחליפה את הפגושים ומוסיפה נגיעות עיצוב ספורטיביות כמו גם חישוקים גדולים יותר ומשוטי העברת הילוכים. בקיצור, כל שתרצו, אין זו אגדה. כל שילוב אפשרי - אפשרי.

רכב המבחן הגיע ברמת הגימור SE האמצעית, עם מנוע הדיזל 2.0 ליטר 240 כ"ס וחבילת ה-R-Dynamic, ומחירו - ללא החבילה הזו, עומד על 658,000 ₪. איתה, מחירו מטפס ב-28,000 שקלים נוספים.

מנוע הדיזל של רכב המבחן מספק ואי אפשר לבוא אליו בטענות, ולו בשל הסיבה שאם זה ספציפית לא מספיק חזק לכם, יש עוד חמישה. צריכת הדלק נאותה עם כ-11 ק"מ לליטר בנהיגה במגוון רחב של תנאים, הוא חזק מספיק כדי להתקדם בקצב לא רע, ותיבת ההילוכים (אוטומטית 8 הילוכים) אמנם מעט איטית בהחלפות ובמיוחד בהורדות הילוכים, אבל אלא אם נדרשת האצה מהירה היא חלקה ונינוחה דיה.

 

נו, ומה עכשיו?

אחרי כמה קילומטרים אני מתחיל לשים לב לדברים קטנים ומעצבנים. איכות החומרים שנראו מדהימים בהתחלה, מתחילה להרגיש לא אחידה, כך למשל כיוון ההגה מתבצע ידנית (ולא חשמלית כפי שמקובל ברמות מחירים אלה) וכדי לשחרר את הנעילה צריך לסובב מעין חוגה עגולה שעשויה מפלסטיק חלול ולא נעים, והמנוף שפותח את תא האחסון האמצעי (מתחת למשענת היד) עשוי מפלסטיק גס שלא מרגיש כאילו יחזיק מעמד הרבה שנים.

המושבים מתבררים כבעלי אפשרויות כוונון מוגבלות במיוחד, ללא אפשרות להאריך את בסיס המושב או להתאים את תמיכת הגב התחתון, עוד הפתיעה אותנו העובדה שאחד מתגי ה-Airbag שעל קורה C (בתוך תא הנוסעים כמובן) פשוט נשר מתישהו במהלך שירותו של הרכב (שעבר כ-8,000 ק"מ לפני שהגיעו אלינו).

אגב המושבים, מבחינת נוחות ותמיכה הם די טובים, הם מעט קשיחים, אבל לא ברמה מעיקה, ומספיק גדולים גם עבור נהגים בעלי מידות נדיבות - למעט מרווח הראש המוגבל מעט. המושב האחורי גם הוא מרווח מספיק לשני אנשים, מבחינת רוחב הוא מספיק גם לשלושה ישבנים מבוגרים, אבל הנוסע במושב האמצעי יצטרך להתחרות על מרווח רגליים עם תעלת הינע עצומה, מה שאומר שהוא יהיה חייב לשבת בפישוק רחב למדי.

תא המטען סביר בגדולו, עם שפת הטענה גבוהה אך שטוחה, אך גובה התא עצמו נמוך בגלל שמתחת לרצפה נמצא גלגל רזרבי בגודל מלא (כן, 20 אינץ'. עם צמיג 255/50).

אבל כל אלה החווירו ליד שני דברים שהצליחו, בהיעדר ביטוי יותר עדין, להוציא אותי מדעתי. הראשון הוא המכסה של מחזיק הכוסות הקדמי. הוא נפתח בצורה מאוד אלגנטית ע"י לחיצה על סמל היצרנית שנמצא לידו, וגם נסגר (ידנית) עם מספיק התנהגות כדי להרגיש "יוקרתי". אולם ברגע שהטמפרטורה בחוץ ירדה, כל הזזה של המכסה גררה חריקות שנשמעו - ואני לא צוחק או מגזים - כמו נעירה של חמור. באמת.

הדבר השני הוא הנדסת האנוש, ובפרט זו של מערך המולטימדיה ולוח השעונים המרכזי. אני אחסוך לכם חצי שעה של תיאורים ותלונות, אבל אומר רק שהמסקנה מהמבחן הזה היא כפולה - הראשונה היא שלנד רובר חייבים לחזור לשולחן השרטוטים ולפתח ממשק משתמש חדש לחלוטין, והשניה היא שהקבעון של המין האנושי עם שליטה באמצעות מגע במכוניות היא רעה חולה שחייבת לחלוף מהעולם.

בהרחבה: הפונקציות של הרכב מפוזרות בין שלושת המסכים בצורה שלפעמים משוללת כל היגיון; התגובות של חלק מהמסכים לחלק מהפקודות וכניסה למצבים שונים איטיות להחריד, ובאופן מוזר דווקא במצבים שעל פניו לא דורשים הרבה כוח עיבוד - כך למשל הניווט מופעל כמעט מייד, אך הכניסה להגדרות לוקחת נצח וחצי.

אבל שיא השיאים הוא ללא ספק הכפתורים שעל ההגה, שמשמשים גם כמשטחי מגע. באולם התצוגה (ובעמידה) הם עובדים מצוין, סובב את האגודל  שלך על המשטח, והווליום עולה. אבל בכביש המהיר, כשאני רוצה לשנות משהו בהגדרות (שאגב תמיד יוצאות החוצה למסך הראשי כשמופעלת מערכת התרעת הסטיה מנתיב שאליה עוד נחזור) והאצבע שלוחצת על הכפתור (המשטח משמש גם ככפתור רגיל) מחליקה בטעות ולוקחת אותי 6 פריטים למטה במקום אחד למעלה כמו שביקשתי, זה הרבה, הרבה, פחות טוב.

ואם הפסקאות האחרונות מרגישות לכם קצת מבולגנות ודורשות קריאה שניה או שלישית כי לא בדיוק הבנתם מה קורה שם, זו בדיוק ההרגשה בנסיון לתפעל את עשרות התפריטים ותתי התפריטים בוולאר. ואלה אמנם חדשות לא כל כך טובות, אבל החדשות הרעות עוד יותר, הן שהמסכים האלה ומשטחי המגע על ההגה הוצגו גם במתיחות הפנים של הריינג' ה"רגיל" ושל הספורט. אני מקווה בכל ליבי ששם הם אפויים יותר ואפשריים (לא נגזים עם "נעימים") לשימוש.

 

חלאס להתלונן, בוא ניסע.

הוולאר שלנו מצויד בבולמי אוויר, שאמורים לספק את השילוב המושלם בין ריסון מרכב, לנוחות ובידוד מהעולם, לבין יכולות שטח. הם מאפשרים הגבהה (בתמונה) של המרכב עד לגובה של 24 ס"מ (26 ס"מ ללא חבילת R-Dynamic), אבל לפני שנבדוק איך הם מתמודדים עם שטח, צריך להגיע לשם. והדרך לשם עוברת, איך לומר, לא על מי מנוחות.

התחושה אמנם מרחפת כצפוי, אבל המתלים לא מצליחים לרסן את המרכב שנוטה ורוכן בכל הפנית הגה. מאידך, קירות הצמיגים העבים לא סופגים מפגעים חדים וקשים בכביש. על כל אלה מתווספים מתלים שמרגישים עסוקים כמעט כל הזמן, והתחושה היא של רכב שמעביר יותר מידע על מה שקורה מתחת לגלגלים ובו בזמן לא מצליח לתגמל את התקשורת הזו בהתנהגות ספורטיבית (כן, ניסינו להעביר למצב דינמי, לא ממש עזר).

באופן מוזר, ככל שהקצב עולה, הוולאר מרגיש יותר ויותר בבית, כאילו לוקח לו קצת זמן להבין שאנחנו בכביש מפותל, והוא מצליח להשתלט על נטיית המרכב טוב יותר ויותר עם כל פניה, וההגה עושה את המצופה ממנו עם תגובות סבירות לחלוטין ביחס לרכב במשקל 1.8 טון.

גם בידוד הרעשים לא מושלם, עם אוושת צמיגים כמעט קבועה, ואפילו רמזים לחדירת רוח מהחלון הקדמי-ימני. הנוחות במושב האחורי טובה אפילו פחות, עם תחושות מוגברות עוד יותר של "ספינתיות" ומתלים עסוקים.

וזוכרים את התרעת הסטיה מנתיב? אז במכונית ברוחב של קצת מעל 2 מטרים, הגיוני לצפות שהיא תעבוד שעות נוספות, וזה אכן כך. אבל לזה שבמקום להתריע עם צליל, או להרטיט מעט את ההגה או המושב, היא מרעידה את כל הרכב - לזה אי אפשר לצפות. או לקרוא הגיוני.

בזכות המערכת הזו הוולאר זכה בתואר "הרכב הראשון שביטלתי בו מערכת בטיחות מקורית". ואגב מקורית, גם כאן אנחנו עדים ל תוצאותיה של "תקנת מובילאיי" - למרות שהוולאר כולל כאמור התרעה סטיה מנתיב, וגם בלימת חירום אוטונומית - שתיהן מקוריות כמובן, הוא עדיין "זוכה" להתקנת מובילאיי. למה? כי לא מותקנת בו התרעת אי שמירת מרחק, שאם שואלים אותי, הוויתור עליה הוא צעד הגיוני לחלוטין - למה לחרפן את הנוסעים האריסטוקרטיים שלך עם צפצופים כשהרכב יודע לבלום בכוחות עצמו במידת הצורך?

 

ואז ירדנו לשטח

נכון, לא לקחנו אותו לטחון בולדרים במדבר יהודה (הבטחתי שלא), אלא רק לשביל חצי שבור ליד כרמיאל, הגבהנו אותו עד הסוף ועברנו למצב השטח הקשוח ביותר (כי למה לא) והוא אפילו לא נדרש לנעול את הדיפרנציאל המרכזי (פעולה שמתבצעת אוטומטית), אבל פתאום הוולאר הרגיש בבית.

הוא דילג מעל אבנים, שמר על מהירות קבועה במדרון התלול יחסית ומכוסה הדרדרת, וצלח שלולית בוץ ששלחה אותו לחפש אחיזה בכל אחד מהגלגלים, אחיזה שהוא מצא תוך פחות משתי שניות.

התחושה הזו חזרה על עצמה גם לאחר מכן, כשהובלתי את הוולאר לשבילים נוספים בעמק יזרעאל, הייתי יכול להישבע שאני שומע אותו מותח את מתליו מוציא אנחת רווחה. אם לא הייתי רואה את הגריל העצום שלו גם לפני כן, הייתי בטוח שמרוח עליו חיוך מטופש כאילו הוא כלב שהגיע לפארק האהוב עליו והלך לרדוף אחרי כדורים עם חברים שלו. כמה שהוא הרגיש כבוי וכבול על הכביש, ככה הוא הרגיש טבעי ומשוחרר כשהוא ירד ממנו. אבל מה זה משנה? גם ככה אף אחד לא ירד איתו לשטח.

 

סיכום

אולי זו הציפייה הגבוהה שאיתה הגעתי אני (ושאר הבוחנים) למבחן, אולי היינו צריכים לראות את הוולאר כאיווק משודרג מעט ולא כריינג' ספורט מודרני יותר.

אולי הוא מתייצב בדיוק בין האיווק לספורט ע"י אותו איזון עדין של יוקרה ופינוק שיספיקו כדי שתרצו לשדרג מהדגם שמתחתיו, אך לא ברמה שתוותרו על הדגם שמעליו - פחות או יותר אותו מתכון של משפחתיות פרימיום דוגמת מרצדס A קלאס או ב.מ.וו סדרה 1.

כשמסתכלים עליו ביחס לרכבים אחרים שעולים מחירים דומים, פשוט בלתי אפשרי להתעלם מסט החסרונות הבכלל-לא-קטן שלו. בין אם זו נוחות הנסיעה או בידוד הרעשים הלא מושלמים, איכות החומרים הלא אחידה, או הנדסת האנוש הגרועה. לצורך ההשוואה - לקסוס RX, וולוו XC90, ואפילו מרצדס GLE הוותיק יחסית ירגישו לא פחות יוקרתיים, ויתנו מענה פחות או יותר לכל אחד מחסרונותיו של הוולאר.

אבל לא המרצדס, לא הלקסוס, ובטח שלא הוולוו, לא ישמחו כל כך להתפלש בבוץ ולא יוכלו לקחת אתכם ממש (אבל באמת) לכל מקום שתחפצו (כנראה, לא בדקנו, הבטחתי). חבל שאף אחד לא לוקח אותו לשטח.

וחוץ מזה, תראו איך הוא נראה! רק בזכות זה אני מוכן לסלוח לו כמעט על הכל. אולי חוץ ממכסה מחזיק הכוסות.

רוצים לקרוא מה חשבו מובילי הדעה שלנו על הריינג' רובר וולאר? רוצים לספר לנו מה דעתכם עליו או לשאול אותנו שאלות? הצטרפו לדיון בפורום.