היום בו המוזיקה מתה - דגמי מזראטי ב"מבחן"

מזארטי חידשה לאחרונה חלק מהדגמים שלה, אז הצטרפנו לטיול קצר לרגל השקתם בישראל

נתחיל עם מה שאני לא יודע. אני לא כל כך יודע מה היה הרעיון מאחורי הטיול, מעבר כמובן ל"מגניבות" המובנת מאליה, לא כל כך יודע איך אפשר לחוות דעה מקיפה על רכב אחרי נהיגה של שעה וכמה עשרות קילומטרים, ולא כל כך יודע מה עם מה אני אמור למלא את הפסקאות.

מה אני כן יודע? קודם כל, שאם מציעים לך יום עם מזראטי, אתה לא מסרב (לצורך ההגינות העיתונאית, לא הייתי מסרב גם אם אלה היו מכוניות אחרות). עוד אני יודע שהמכוניות של מזארטי מגניבות בקטע אחר, הן אולי לא יפות מאוד (לטעמי) ולא מאוד מפנקות כמו שמכוניות מנהלים "רגילות" אמורות להיות, אבל זה בדיוק הרעיון. אין בהן שום דבר רגיל. ואחרי יום שלם מאחורי ההגה של כמעט כל ליין הדגמים הישראלי, את זה, אני יודע.

אני גם יודע, שהמילים הראשונות בכותרת אולי לא ממש מובנות לכם כרגע, "הרי מוזיקה זה בדיוק מה שיוצא מהאגזוזים של המכוניות האלה", וגם שהאירוע שהוביל לכתיבת השיר בו מופיעות המילים האלה לא היה חיובי. אבל אם תקראו עד הסוף, אני מבטיח לכם שגם אתם תבינו.

 

10 בבוקר, אנחנו יוצאים מאולם התצוגה של מזראטי ויורדים לאיילון דרום. למרות שבשנתיים האחרונות מזראטי יותר מהכפילו את המכירות שלהם כל שנה (121 רכבים ב-2017, 53 רכבים ב-2016 ו-22 ב-2015), לפגוש מכונית של מזראטי על הכביש הוא מאורע נדיר למדי. אז אתם יכולים לתאר לעצמכם את האפקט של שישה רכבים שנוסעים בשיירה בכביש הפופולארי ביותר במדינה.

חמישה רעמים מתגלגלים חותכים את התנועה הצפופה של הבוקר. חמישה, כי אחד מהם - אחד מארבעת הלבנטה-ים שישנעו אותנו בשעות הקרובות - מונע בדיזל. אבל אפילו ביחס לדיזל הוא נשמע מעולה, אולי אין את הגרגור העמוק שהופך לנהמה חייתית שבוקעת מארבעת האגזוזים של כל אחד מאחיו, אבל תלונות לא נרשמו.

 

אנחנו מתחילים בגיבלי (ולא ג'יבלי, שהיא שווארמיה מפורסמת בחיפה ולא דגם של מזראטי), ותא הנוסעים נעים. אני נזכר במתיחת הפנים המקיפה שעברו הגיבלי והגראן טוריסמו (האחרונה לא השתתפה בטיול). החומרים נעימים, העור איכותי, ולמעט צליל חלול של גלגלת הווליום והפלסטיק המעט זול לתחושה של כפתורי בקרת האקלים וכפתורי החלונות, החומרים לעילא. ההרכבה גם היא טובה באופן מפתיע, ואפילו בקוואטרופורטה בה ננהג מעט מאוחר יותר, שגמעה כבר למעלה מ-30 אלף ק"מ לא פשוטים, לא נשמע ולו הקל שבקרקושים מהפלסטיקה.

אני מנצל את הנסיעה בכביש המהיר כדי לבחון את החידושים שעברה הגיבלי במסגרת מתיחת הפנים. מעבר לחומרים ששופרו, והפנסים והפגושים שהוחלפו, הגיבלי גם הוסיפה מספר מערכות בטיחות אקטיביות - ניטור שטחים מתים, בקרת שיוט אדפטיבית עם סייען פקקים, ותיקון סטיה מנתיב. בקרת השיוט וניטור השטחים המתים עובדים טוב, אך תיקון הסטיה לא עקבי, לפעמים מתקן כראוי, לפעמים מתעלם מהפס ולפעמים מתקן החוצה מהנתיב.

השיוט מהיר, מאוד מהיר, הכי מהר ש...החוק מאפשר. ובידוד רעשי ברוח - למרות שמשה וחלונות צד קדמיים - לא מושלם. מאוחר יותר, בלבנטה, נגלה שהוא טוב משמעותית. אבל בינתיים אנחנו מתלוננים על רחש הצמיגים (ברוחב 285 מ"מ מאחור ו-245 מלפנים) שחודר לתוך תא הנוסעים. אנחנו מתלוננים יחסית בשקט, ובמהירות גבוהה, והפרטנר שלי לנסיעה ואני שומעים אחד את השני בלי בעיה, אבל היי - אי אפשר בלי להתלונן על משהו.

 

אנחנו פונים מזרחה, לכיוון השומרון. עוד מעט נעבר כמה מילימטרים מגדר ההפרדה, אבל עכשיו אנחנו בקוואטרופורטה, אז הצרות של העולם לא מעניינות אותנו. אנחנו נכנסים לאיזה כביש מפותל ליד איזה מקום עם שם שנשמע כמו "סנטנה". המוזיקה שלו בראש שלי, המוזיקה של קוורטט האגזוזים של הקווארטו באוזניים, ואנחנו מתחילים לתפור כביש מפותל שעל פניו הרבה יותר מתאים לספורטיבית קלילת רגליים מאשר ליאכטה מרופדת עור ועץ באורך של 5.26 מטר.

אבל נראה שהקוואטרופורטה - ויותר מפתיע מזה גם רביעיית הלבנטה-ים - כנראה לא קיבלו את המזכר שאומר "זה לא בשבילכם". הכביש נעלם כלעומת שבא ואני בעיקר משתדל לשמור על פאסון בזמן שהפרטנר שלי למסע יושב לגיבלי על הזנב ולא משחרר, וכל זה במהירויות של לפחות פי שניים ממה שנראה הגיוני. הקוואטרופורטה, אגב, מנסה להבין מתי מתחיל האקשן.

 

אנחנו כבר ברכב השלישי, עכשיו זו לבנטה בנזין עם 350 כ"ס. אנחנו חולפים על פני איזור התעשיה של ערד ולכמה רגעים קצרים נראה שאנחנו מכפילים את הערך המוניטרי של העיר. לא ממש בעיה כשאתה חלק משיירה של פחות או יותר 4 וחצי מיליון שקל. לפנינו הכביש הכי מפורסם בקרב חובבי המוטוריקה הישראליים, ואנחנו ברכב שהקונספט שהוא מייצג יגרום לחובבי רכב טהרנים להקיא קצת בפה.

אבל גם הלבנטה, על 2.1 הטונות שלו ו-168 הס"מ לגובה, מרגיש כאילו הבריז משיעור ה"עם אילו מכוניות אפשר לתקוף פניות" יחד עם הקוואטרופורטה מהפסקה הקודמת. המרכב רוכן. בכל זאת, פיזיקה, אבל הוא עושה את זה בהחלטיות ואחרי הרכינה הראשונית נותר יציב, אז הבטחון נבנה מהר מאוד למרות זוויות גלגול מוחשיות למדי. האחיזה כמעט טוטאלית, עם יציאה לתת היגוי קליל בכניסה מהירה מדי לפניה, הגיוני. מערכת ההנעה הכפולה של הלבנטה - ה-Q4 של אלפא רומיאו, מפזרת את הכוח בצורה כזו שגם אם מועכים את הדוושה ביציאה מהפניה, הזנב מסרב לשחרר את קו הפניה.

 

עוצרים לשסן צילומים במעלה עקרבים, מכאן ועד סוף היום השותף שלי ואני ניסע בלבנטה דיזל. הצליל כאמור לא מרטיט כמו זה של המכוניות האחרות, אבל יש סיכוי טוב שמכל מנועי הדיזל שאי פעם שמעתי, זה נשמע הכי טוב, ופער ניכר. לפחות כשגורמים לו לעבוד. בסל"ד סרק ובנסיעה איטית ופקוקה, קשה להתעלם מהטרטור הפחות סקסי בהרבה.

מנוע הדיזל מעט חלש על ה-2.2 טונות של הלבנטה (100 ק"ג יותר מגרסת הבנזין), אבל יש לו די והותר מומנט שניתן "לרכוב" עליו. סחיטה מדודה של דוושת הגז, כך שתיבת ה-ZF8 (שמותקנת בכל הדגמים) לא תצטרך להוריד הילוכים, והמנוע ה-3 ליטר מטפס במעלה עקומת ההספק/מומנט והמחוג בצד שמאל של לוח השעונים מטפס במעלה השנתות בקצב שאי אפשר לקרוא לו "רע".

 

היום הזה לא שינה את דעתי מקצה לקצה, אני עדיין חושב שרוב המתחרות של מזראטי עושות מכוניות "יוקרה", איך לומר, נכון יותר. כי לרוב האנשים, במכוניות יוקרה, חשובה יותר היוקרה, ולא המכונית. אבל מה שכן ראיתי, זה שתאי הנוסעים המיושנים, שלחלוטין לא עמדו בסטנדרט החומרים וההרכבה שנדרש ממותג שלא מציע אפילו דגם אחד בפחות מחצי מיליון שקלים, הם נחלת העבר.

הם עדיין רחוקים מלהיות הכי טובים, וככל שמטפסים במחירים גם מתרחקים משם, אבל אם פעם הדברים האלה היו יכולים להיות דיל ברייקר, היום הרבה יותר קל לבלוע אותם כדי לקבל את החוויה הכל כך שונה שהיא מזארטי.

אנחנו חוזרים מרכזה, אני מסיים כמה סידורים בעיר הגדולה ונכנס לרכב שלי. יוצא מהחניון, נכנס לפקק התלאביבי האינסופי, ומהרדיו בוקעות המילים שפתחו את הכותרת. פתאום אני קולט שיום שלם, בשישה רכבים שונים, אף אחד לא הדליק את הרדיו. המוזיקה מתה. לנו היה סאונדטראק אחר.