סקודה פייבוריט - סקירה היסטורית

סיפורה של סקודה פייבוריט, המכונית המודרנית הראשונה של סקודה

חברת סקודה החלה את דרכה כשהוקמה בשנת 1895 על ידי ואצלב לורן וואצלב קלמנט כחברה לייצור אופניים. ארבע שנים לאחר הקמתה החלה לייצר אופנועים, ובשנת 1905 החלה לראשונה לייצר מכוניות. בשנת 1924 נקלעה לורן וקלמנט לקשיים כלכליים והתמזגה עם סקודה וורקס, תאגיד תעשייתי צ'כי גדול. המכירות היו טובות בהחלט, ומכוניות סקודה זכו להצלחה מכובדת. במהלך מלחמת העולם השנייה, צ'כוסלובקיה הייתה אחת המדינות הראשונות שנכבשו על ידי הנאצים ומפעלי סקודה בעיר מלדה בולסלב ייצרו ציוד צבאי עבור הצבא הנאצי.

לאחר המלחמה הפכה צ'כוסלובקיה למדינה קומוניסטית ולכן סקודה הופרדה מחברת האם, והתרכזה בייצור מכוניות עבור שווקים במדינות הגוש הקומוניסטי. בין היתר בשל הסיבה שצ'כוסלובקיה הייתה חברה ב"קומקון", גוף כלכלי שאיגד את רוב המדינות הקומוניסטיות. למרות שסקודה לא נזקקה לייצוא למדינות המערב, המכוניות מתוצרתה היו טובות למדי, הגם שהתבססו על תכנונים ישנים.

בשנת 1964 הציגה סקודה את ה-MB1000, מכונית חדשה בעלת מנוע והנעה אחוריים, כמקובל אצל רוב היצרנים האירופאיים באותה העת. ה-MB1000 הציגה מנוע חדש בעל בלוק מאלומיניום וראש מברזל (!) ותיבת הילוכים בעלת סינכרוניים מלאים. המכונית החדשה הצליחה היטב, ולאחר כ-5 שנים הגדילה סקודה את נפח המנוע ב-100 סמ"ק (מ-1000 ל-1100 סמ"ק) ושינתה את העיצוב החיצוני ואת שמה של המכונית בהתאם לנפח המנוע החדש.

בשנת 1969 הציגה סקודה את דגם ה-100, שהיתה מכונית חדשה ובעלת עיצוב מודרני בהרבה שהחליפה את ה-MB1100. הסקודה 100 (ששמה שונה ל-110 מאוחר יותר) יוצרה עד 1977 ומכרה כמיליון מכוניות, בעיקר בצ'כוסלובקיה ובמדינות הגוש הקומוניסטי. בשנת 1977 הוחלפה ה-100 בדגם חדש שכונה 105 והציע עיצוב מודרני בהרבה, כמו גם רמת אבזור גבוהה יחסית. נפח מנועה גדל בהתמדה והגיעה בגרסה זו ל-1174 סמ"ק, מה שגרם למכונית הקלילה יחסית להציע ביצועים סבירים בהחלט.

למרות המכירות המצוינות בגוש הקומוניסטי, החלו בסקודה לחשוב על הרחבת השווקים ועל ייצוא תוך הסתמכות על מחיר זול ואבזור עשיר יחסית. בסוף שנות ה-70 החל ייצוא המכונית, אך למעט בבריטניה, היא לא זכתה להצלחה של ממש ואף הפכה לסוג של בדיחה, בעיקר בשל איכות ייצור נמוכה. המהפך האמיתי הגיע בשנת 1984. בשנה זו הוחלף המתלה האחורי שהיה בעל ציריות חד מפרקיות - אותו מתלה שהופיע בחיפושית ו"חיסל" את הקורבייר של שברולט - במתלה מודרני בעל זרועות עוקבות וציריות דו מפרקיות. המתלה החדש, בצירוף הגדלת המנוע לנפח של 1.3 ליטר, הפך את הסקודה 130 למכונית אטרקטיבית מאוד. כמו כן, קיבל מנוע המכונית סוף סוף גם ראש אלומיניום, מה שהעלה את הספקו ל-58 כוחות סוס.

באותה השנה, 1984, הוצגה גרסת הקופה של ה-130 שכונתה ראפיד קופה, שהייתה מכונית קופה קטנה ונאה, שהציעה ביצועים סבירים בהחלט והתנהגות כביש מצוינת ומהנה, ואף זכתה בפי אנשים מסויימים לכינוי "911 לעניים". ה-130 נמכרה אף היא היטב, ולראשונה זכתה להצלחה גם בשווקי היצוא, בעיקר בבריטניה, שם ידע השוק להעריך את התמורה המצוינת לכסף.

אולם סקודה ידעו היטב שאם ברצונם לשרוד עליהם לפתח מכונית מודרנית וחדשה לחלוטין, שתציע מנוע והנעה קדמיים כמקובל, ותורכב על ידי רובוטים בעיקר כדי להוזיל את הייצור ולשפר את האיכות (נקודת תורפה ידועה בסקודה של אותם השנים). תכנון המכונית החדשה החל באמצע שנות ה-80 ולצורך עיצובה פנו אנשי סקודה, ללא פחות מאשר לסדנת ברטונה האיטלקית.

ברטונה, איש הקווים הישרים, עיצב עבורם מכונית סופר מיני גדולה יחסית, או קומפקטית קטנה, בעלת עיצוב מודרני ועדכני. עיצוב הפנים נעשה על ידי סקודה עצמם, כשהכוונה הייתה להציע רמת איבזור גבוהה יחסית. משיקולי תקציב הוחלט על המשך השימוש במנוע ה-1.3 ליטר הוותיק, אך לא לפני שעבר דרך סדנת השיפורים הבריטית ריקארדו וסיוע נוסף של פורשה, ולמנוע נוספו מערכת הצתה אלקטרונית ומאייד כפול מתוצרת פיירבורג הגרמנית או תואם צ'כי מתוצרת ג'יקוב. מאחר וכל מכוניות סקודה עד אז היו בעלות מנוע אחורי, נאלצה סקודה לפתח בנוסף גם תיבת 5 מהירויות חדשה לחלוטין.

מערכת המתלים הייתה שגרתית, מקפרסון מלפנים וקורת מתח מאחור, במבנה דומה לזה של הפולקסווגן גולף. סקודה השקיעה רבות בפיתוח המכונית והשתדלה להקנות לה מראה מערבי ומפרט עדכני, ולכן אפילו מיכל הדלק היה עשוי פלסטיק.

לצורך ייצור המכונית, השקיעה סקודה משאבים רבים בהסבת המפעל. היא קנתה רובוטים רבים שעתידים היו להחליף את כוח האדם היקר, ורכשה ציוד כבישה וריתוך מודרניים. גם ממשלת צ'כוסלובקיה נרתמה למאמץ ותרמה לסקודה סכומי כסף גדולים על מנת לצלוח את המהפך. המכונית החדשה נקראה פייבוריט, על שם מכונית היסטורית של סקודה שיוצרה בסוף שנות ה-30.

הפייבוריט הוצגה באמצע שנת 1987 וזכתה לביקורת אוהדת למדי של עיתונות הרכב האירופאית, שהתרגלה לראות בתוצרת המזרח אירופאית כנחותה ומיושנת. עיתונות הרכב ציינה לחיוב את עיצובה הנאה, ביצועיה הסבירים, התנהגות הכביש הבטוחה והמרווח הפנימי הגדול יחסית. לשלילה צוינו ההיגוי המסורבל ואיכות הגימור הנמוכה יחסית.

ב-1989, עת התמוטט הגוש הקומוניסטי, סקודה מצאה עצמה ללא שווקים שבויים, אך עם מכונית מודרנית יחסית שזכתה להצלחה מפתיעה בשווקים רבים. בניגוד לרוב התוצרת המזרח אירופאית, סקודה פייבוריט לא הייתה מכונית מערבית מיושנת שהורכבה ברישיון כדוגמת הלאדה 2010 הרוסיה או הדאצ'יה 1310 הרומנית, שהתבססו על הפיאט 124 והרנו 12 בהתאמה. באותה שנה, הופרטה סקודה והחברה הוצעה למכירה. מספר חברות התעניינו ברכישה, ולבסוף נבחר קונצרן פולקסווגן שרכש את החברה ב-1990. המפעל המודרני, כמו גם הצלחת הפייבוריט, סייעו לפולקסווגן בקבלת ההחלטה, שלימים תתברר כאחת ההחלטות הטובות ביותר שביצע הקונצרן הגרמני.

בשנת 1990, נוספה להיצע גם גרסת סטיישן לפייבוריט שנקראה פורמן, ושנה לאחר מכן טנדר קטן שנקרא פיק אפ. בשנת 1991 הוצעה הפייבוריט עם מערכת הזרקת דלק חד נקודתית של בוש, מה שהעלה את ההספק ל 68 כוחות סוס ושיפר הן את הביצועים והן את צריכת הדלק. בשנת 1992 הוצגה הפורמן פלוס, שהייתה הגרסה המסחרית של סקודה. הפורמן פלוס הייתה גרסת סטיישן שבמקום גג הפח הייתה בעלת גג פיברגלאס מוגבה, כך נהנתה המכונית ממרווח הטענה טוב משמעותית והמשיכה להיות שימושית.

בסוף 1992 עברה משפחת הפייבוריט מתיחת פנים ברוח חברת האם, פולקסווגן. בשנתיים הראשונות פולקסווגן לא התערבה יתר על המידה בחברה הצ'כית, ונתנה לה יד חופשית בייצור המכוניות, אולם עם השנים החלה חברת האם לגלות מעורבות הולכת וגדלה, בעיקר על מנת לפתור את בעייתה העיקרית של סקודה - איכות נמוכה.

פנים המכונית שונה, עם דיפוני דלתות יצוקים בסגנון הגולף, לוח מחוונים מודרני בהרבה, חלונות בעלי פתיחה מלאה ואפילו מבחר הצבעים שונה. בהמשך נוספו גרסאות שהציעו צבעים מטאליים ורמות אבזור גבוהות יותר, שכללו נעילה מרכזית וחישוקים קלים כציוד תקני. לצורך התדמית, זכתה הפייבוריט אף להשתתף במספר במירוצי ראלי, אך היא לא זכתה להצלחה יתרה.

הפייבוריט יוצרה עד סוף 1994, כאשר הוחלפה בפליסיה, שלא הייתה אלא מתיחת פנים מקיפה מאד לפייבוריט, ושיפרה את רוב נקודות התורפה שלה. מנועה של הפייבוריט המשיך הלאה גם לפליסיה, ומשם המשיך, לאחר שנפחו עלה ל-1.4 ליטר, גם לפאביה יורשתה, שם היה הגלגול האחרון שלו.

הפייבוריט תיזכר כמכונית טובה למדי לזמנה, שלמרות המוצא המזרח אירופאי לא הייתה מכונית מדכאת והציעה מאפייני ניהוג סבירים בהחלט, ששולבו במחיר זול ובתחזוקה פשוטה וזולה. נקודה מעניינת במיוחד היו מתחרותיה המזרח אירופאיות של הפייבוריט שהוצגו די בסמוך אליה - יוגו פלורידה, ולאדה סמארה, שסיפור פיתוחה די מזכיר את סיפורה של סיאט איביזה. למרות ששתיהן הציעו עיצוב נאה ומכלולים מודרניים (לפחות על הנייר), בשל חוסר הידע והפער הטכנולוגי הן לא זכו להצלחה ולא היו להן ממשיכות.