סיטרואן AX – סקירה היסטורית

לא היה לה ייחוד סיטרואני, אבל היא עדיין תיחשב כמכונית מוצלחת למדי. סיטרואן AX - סקירה היסטורית.

בשנת 1959 הוצגה באנגליה המיני שתוכננה על ידי המהנדס המוכשר אלק איסיגוניס. אמנם המיני בהחלט לא הייתה חלוצת המכוניות בעלות הנעה קדמית, אולם היא הייתה הראשונה שהיו לה מנוע ותיבת הילוכים שהוצבו לרוחב המכונית. הצבת יחידת הכוח לרוחב תא המנוע אפשרה השגת חלל פנימי גדול לטובת הנוסעים, כך שלמרות ממדיה הקטנטנים הציעה המיני תא נוסעים מרווח להפליא וכפועל יוצא של התכנון המתקדם, גם התנהגות כביש מעולה ומהנה.

באותה תקופה, תחילת שנות ה-60, מרבית היצרנים האירופאיים הציעו מכוניות בעלות מנוע והנעה אחוריים. הן בשל הצלחתה המסחררת של החיפושית והן בשל הפשטות המכאנית וקלות הייצור של מכוניות במבנה זה. תפיסתה המקורית והמוצלחת של המיני הבריטית, הפכה באחת את כל המכוניות בעלות מנועים אחוריים למיושנות והיה ברור ליצרנים ששיטת הנעה זו מוגבלת טכנולוגית. לכן בסוף שנות ה-60 החלו יצרנים רבים לתכנן את יורשות המכוניות בעלות מנוע והנעה אחורית.
פיאט החלה לתכנן את יורשת ה-850 המצליחה, רנו את יורשת ה-8\10 ופיג'ו החלה לתכנן מכונית חדשה שתשתמש אף היא בתפיסתה של המיני. כך בעצם נולד פלח שוק חדש - מכוניות הסופר מיני, שמצד אחד היו קטנות בממדיהן וזולות יחסית, ומצד שני העניקו מרחב פנימי ראוי וביצועים סבירים כך שיכלו להוות תחליף למכוניות גדולות ויקרות יותר.

סיטרואן הצרפתית הייתה מחלוצות השימוש בהנעה קדמית והייתה בעלת ניסיון רב בנושא. בתחילת שנות ה-60 הציגה סיטרואן את האמי 6 שתוכננה להיות יורשת הדה שבו המיתולוגית. האמי 6, ומאוחר יותר האמי 8, לא זכו להצלחה המיוחלת למרות שרמת המכירות הייתה סבירה יחסית וייצור הדה שבו נמשך בינתיים. סיטרואן לא ויתרה על פיתוח יורשת לדה שבו והחלה לתכנן מכונית חדשה תוך שיתוף פעולה עם פיאט האיטלקית, שהציגה בשנת 1971 את ה-127 שהיתה מכונית סופר מיני בעלת מנוע והנעה קדמית. הפרויקט כונה Y2 והתוצר הסופי, מכונית סופר מיני, הייתה אמורה להיות מוצגת ב-1974 ולהחליף את האמי 6 ו-8.

כישלונה של ה-SM המדהימה ועלות הפיתוח הגבוהה של מכונית הסאלון החדשה של סיטרואן, ה-CX שהייתה אמורה להחליף את ה-DS, הביאו את סיטרואן למצב כספי קשה מאוד. בשנת 1974, השנה בה הייתה אמורה להיות מוצגת המכונית החדשה, פיג'ו קנתה 30% ממניות סיטרואן וסיטרואן נאלצו לבצע שינויים מרחיקי לכת בתוכנותיהם. בשנת 1976 השלימו פיג'ו את ההשתלטות על סיטרואן ולכן נאלצה סיטרואן לגנוז את פרויקט ה-Y2. תחת זאת הציגה את ה-LN, שלא הייתה אלא פיג'ו 104 ZS שצוידה במנוע שתי הבוכנות של הדיאן, שהיה בעצם המנוע הקטן היחיד בהיצע סיטרואן.

תחת כנפי פיג'ו הציגו סיטרואן בשנת 1978 את הויזה, מכונית סופר מיני חדשה שלא הייתה אלא פיג'ו 104 בעלת מרכב שונה. על מת לשמור על הייחודיות הסיטרואנית הוצעה הויזה גם בגרסה בעלת מנוע שתי הבוכנות מקורר האוויר של הדיאן בנפח של 652 סמ"ק, עיצוב פנים מקורי, מערכת מתגים ייחודית וכמובן גלגל ההגה החד חישורי. למרות שהתבססה על הפיג'ו 104, כיול המיתלים בויזה היה מוצלח בהרבה והמכונית נהנתה מהתנהגות כביש טובה בהרבה. על אף פי שהייתה מכונית טובה ומעניינת בהרבה מה-104 השמרנית של פיג'ו, לא הפכה הויזה להצלחה גדולה וכבר בשנת 1981 נערכה בה מתיחת הפנים הראשונה שהקנתה לה הופעה מודרנית ונאה בהרבה. השינוי אכן הועיל, ובתוספת גרסאות ספורטיביות, ה-X והכרונו, החלה הויזה לזכות בהצלחה המיוחלת.

בשנת 1983 הציגו פיג'ו את ה-205, שמיועדת הייתה להחליף את ה-104 המיושנת, וזו זכתה להצלחה גדולה למן היום בו הוצגה. הצלחתה הגדולה של ה-205 באה על חשבון הויזה של סיטרואן, שאמנם הציעה התנהגות כביש מצוינת ששולבה בנוחות גבוהה, אך המראה המושך בהרבה של ה-205, כמו גם הצגת גרסת ה-GTI, גרמו לירידה חדה במכירות הויזה. במשך תקופה ארוכה נמכרו הויזה וה-104 של פיג'ו זו לצד זו ובעצם התחרו על אותו פלח שוק בדיוק, צעד שהיה חסר הגיון כלכלי. לכן הוחלט שיורשת הויזה תפנה לפלח שוק שונה מזה של ה-205. בנוסף, פיג'ו הייתה מעוניינת לפתח יורשת לטלבו סמבה, שלא זכתה להצלחה ממשית.

בצעד לא שגרתי יחסית החליטו בסיטרואן לפתח מכונית קטנה יותר מה-205, שתפנה לפלח שוק נמוך יותר ובעצם תהייה מכונית מיני לכל דבר. בתחילת שנות ה-80 הציגו סיטרואן מכונית תצוגה שכונתה אקו 2000, שהייתה בעלת מרכב חד קופסתי מתקדם ורבים שיערו, בין היתר על פי מסורת סיטרואן, שזהו הכיוון שאליו תצעד סיטרואן. אולם לבסוף הוחלט על פיתוח מכונית מיני די שגרתית בעיצובה ותכנונה, שההקשר היחידי שלה לסמל שנשאה בחזית היה גלגל ההגה החד חישורי, משקלה הקל ועיצובה האווירודינמי.

פיתוח המכונית החל כבר בשנת 1983 ועיצובה נעשה על ידי אנשי סיטרואן בראשות המעצב האמריקאי קרל אולסן, לפי דרישות מפורשות של אנשי סיטרואן ובראשן מרווח פנימי נאות, עיצוב אווירודינאמי ומשקל עצמי קל. התכנון המתקדם בוצע בעזרת מחשבים משוכללים, כך שעובי פח המכונית חושב בדקדקנות והופחת עד למינימום, היכן שזה היה אפשרי. דלת תא המטען יוצרה משילוב של פלסטיק וזכוכית בלבד, מה שאפשר לה להיות קלה וחזקה. עיצובה היה שגרתי למדי ללא בשורות מיוחדות, כשהנקודה החזקה הייתה ההקפדה על האווירודינמיות ולכן השיגה המכונית הקטנה מקדם גרר מעולה של 0.31Cd - מקביל לזה של האוטוביאנקי Y10. עיצוב הפנים הפגין מעט יותר מקוריות ולוח המחוונים נהנה מעיצוב צעיר ורענן, עם תאי אחסון רבים ומיקום נוח של תיבת הנתיכים.

הצד המכאני של המכוניות היה מעניין יותר. פיג'ו 205 עשתה שימוש במנועיה של ה-104\סיטרואן ויזה שהיו בעלי מבנה "שוכב", כשתיבת ההילוכים שכנה מתחתם ולא לצידם (למעט דגמי ה-GTI).
אמנם המנועים היו טובים למדי, אך אלו לא התאימו לתא המנוע הקטן של המכונית החדשה, מה גם שפיג'ו הייתה מעוניינת לרענן את ה-205 ולבצע בה מתיחת פנים מקיפה. לכן פיתחו בפיג'ו קו מנועים חדש, שהוצגו לראשונה במכונית החדשה שנקראה AX, אות פחות מה-BX. המנועים היו באותם נפחים של קודמיהם, 954 סמ"ק, 1124 סמ"ק ו-1361 סמ"ק, אולם היו חדשים לחלוטין והורכבו כמקובל בניצב, כך שהם יועדו לשימוש עם תיבת הילוכים צידית. ההספקים היו נמוכים יחסית לנפח, מאחר והושם דגש על גמישות, קלות תחזוקה ואמינות - 45, 55 ו-65 כוחות סוס בהתאמה.

על מנת לאפשר את התקנתם במכונית בעלת תא המנוע הקצר, הועבר המאייד לחלקו האחורי של המנוע. תיבת הילוכים חדשה פותחה, ידנית בת 4 או 5 הילוכים, כשיחידות הכוח חוברו ישירות למרכב. מערכת המיתלים הייתה דומה מאד לזו של ה-205, עם מתלי מק'פרסון קדמיים ומוט פיתול רוחבי מאחור. ההבדל העיקרי היה הגה בעל יחס העברה קצר יותר - 3.5 סיבובים מנעילה לנעילה, כשדגם ה-1.4 ליטר נהנה אף מהגה קצר יותר, 3.15 סיבובים מנעילה לנעילה.

המכונית החדשה הוצגה בתערוכת פריז 1986 והותירה את קהל המבקרים ועיתונאי הרכב ברגשות מעורבים. מחד, המכונית נהנתה מביצועים טובים מאוד, פועל יוצא של המשקל הקל. התנהגות הכביש הייתה טובה מאד ומהנה. אפילו נוחות נסיעה הייתה מצוינת, כיאה לבת במשפחת סיטרואן.
מצד שני, לא היה במכונית שום סממן סיטרואני למעט גלגל ההגה החד חישורי, ואם מישהו הרהר בכך שהמכונית החדשה תהווה מחליפה לדה שבו, לפחות תפיסתית, הוא טעה.

למרות העדר כל סממן סיטרואני, נמכרה המכונית היטב, ולא על חשבון ה-205 של פיג'ו שמכירותיה עלו בהתמדה. כשנה לאחר שהוצגה, בתחילת שנת 1987, הוצגה גרסת 5 הדלתות של המכונית, מה שהפך אותה לשימושית בהרבה. באותה שנה, 1987, הוצגו שתי גרסאות קצה למכונית - דיזל וספורט. הדיזל צוידה במנוע 1.4 ליטר והייתה המכונית החסכונית ביותר של זמנה. מהעבר השני הוצגה גרסת הספורט של המכונית. ה-AX ספורט הוצעה במרכב 3 דלתות בלבד וכללה שפע סממנים ספורטיביים. הספורט עשתה שימוש במנוע ה-TU בנפח 1294 סמ"ק, וזה לא היה מקרי - זה היה נפח מנועה של הסמבה ראלי המיתולגית, ובנוסף נפח זה אפשר לה להתחרות במרוצים בהם הנפח מוגבל ל-1.3 ליטר.

מנוע ה AX ספורט צויד בזוג מאיידים כפולים, ממש כמו באלפות הקלאסיות, מה שסייע לו לפתח הספק מכובד של 94 כוחות סוס. למעשה, רק מחסור במקום מנע מהמנוע לפתח הספק גבוה אף יותר, מאחר ויכולת יניקת האוויר הייתה מוגבלת. המיתלים הוקשחו, ונוספו מוטות מייצבים עבים יותר, כמו גם צמיגים רחבים. לוח המחוונים היה מפורט בהרבה מזה שבגרסאות הבסיס, ונוספו מושבים ספורטיביים. ההספק המכובד, בצירוף הילוכים קצרים ומשקל קל, יצרו מכונית בעלת ביצועים מצוינים שהושלמו על יד התנהגות כביש מהנה. ביחד עם התחושה הספרטנית משהו ושפע הקרקושים, יצרו יורשת מודרנית לאוטוביאנקי אבארט.

כשנה לאחר מכן, ב-1988, נוספה גרסה נוספת למכונית – ה-GT. ה-GT נועדה להיות הגרסה הספורטיבית המתורבתת יותר של ה-AX והייתה בעצם גרסת 1.4 ליטר שהספק מנועה עלה ל-85 כוחות סוס על ידי שימוש במאייד כפול וגל זיזים "חם" יותר. ה-GT הוצעה גם במרכב 5 דלתות, ובפועל לא הייתה איטית בהרבה מהספורט, אך נעימה בהרבה לשימוש יום יומי. באותה שנה הופסק סופית ייצור הויזה, ה-LNA וה-104 של פיג'ו, כך שרק ה-AX והפיג'ו 205 ייצגו את הקונצרן בפלח שוק חשוב זה.

ה-205 עברה באותה שנה מתיחת פנים מקיפה, במסגרתה היא קבלה את מנועי ה-TU החדשים שהוצגו לראשונה ב-AX עם תיבות הילוכים חדשות ופנים משופר, מה שהוריד מעט מאטרקטיביות ה-AX שסבלה מאיכות תא נוסעים די נמוכה. בתחילת שנות ה-90 עבר שוק הרכב שינוי משמעותי. בטיחות ואיכות החלו לתת את הטון וה-AX מצאה עצמה בנחיתות משמעותית. לכן בסוף שנת 1991 עברה ה-AX מתיחת פנים שנגעה בנקודת התורפה הבולטת של המכונית - איכות תא הנוסעים.
לוח המחוונים עוצב מחדש והפעם נעשה מיציקה אחת כך שהיה איכותי בהרבה. לוח השעונים עוצב מחדש ונראה מודרני בהרבה וגם צויד טוב יותר. עקב השיפור באיכות עלה משקל המכונית ולכן הביצועים נפגעו מעט. זה הורגש בייחוד בגרסת ה-954 סמ"ק שהייתה איטית למדי. ייצור הספורט הופסק והיא הוחלפה בגרסה שנקראה GTI. ה-GTI עשתה שימוש בבלוק מנוע מברזל ולא מאלומיניום ובשילוב הזרקת דלק רב נקודתית סיפקה הספק מרבי של 100 כוחות סוס. גרסה זו הציעה אופציה לבלמי ABS וכמו הספורט הוצעה בגרסת 3 דלתות בלבד.

באותה שנה הוצגה פיג'ו 106, מכונית מיני מתוצרת פיג'ו שיועדה, יחד עם קומפקטית חדשה, לרשת את ה-205. כך שוב מצא עצמו קונצרן פיג'ו עם שתי מכוניות שמתחרות על אותו פלח שוק בדיוק. בנוסף הוצגו עוד כמה מכוניות חדשות, שהבולטת ביניהן הייתה הרנו קליאו ולאחריה הטווינגו המקסימה. ה-AX החלה לאבד מהרלוונטיות שלה. למרות זאת, רמת המכירות הייתה סבירה ולמעט תוספת מערכת הזרקת דלק וממיר קטליטי לא חל שום שינוי במכונית עד סוף ייצורה ב-1998. את ה-AX החליפה הסיטרואן סקסו, שלא הייתה אלא פרשנות סיטרואנית ל-106 של פיג'ו.

בסך הכל תיזכר ה-AX כמכונית טובה למדי עבור זמנה, נמרצת ומהנה לנהיגה, שמוכיחה שמשקל קל משיג הן ביצועים טובים והן חיסכון בדלק. רק ייחוד סיטרואני לא נמצא בה, למגינת ליבם של חובבי המותג.