פיאט 130 – כשפיאט מנסה להיות מרצדס

בשנת 1969 הציגה פיאט את ה-130 - ניסיון ראשון להשתלט ברצינות על סגמנט מכוניות היוקרה. זה לא כל כך הצליח לה. סקירה היסטורית מאת חן פרחי.

בשנת 1965 הוצגה בגרמניה סדרה S החדשה של מרצדס, שבניגוד לקודמתה, נראתה מודרנית ונאה בהרבה ותוכננה לפנות לפלחי שוק גבוהים יותר (ומטבע הדברים גם ריווחים יותר). מתחרתה של מרצדס מבית, ב.מ.וו, לא ישבה בחיבוק ידיים וזו בתורה הציגה בשנת 1967 את ה-E3. הייתה זו מכונית סאלון גדולה שעשתה שימוש במנועי 6 בוכנות והציעה בנוסף לפאר ואבזור גם מנועים חזקים וביצועים טובים.

לתעשיית הרכב האיטלקית בכלל, ולפיאט שהייתה אז יצרן הרכב האיטלקי הגדול ביותר בפרט, לא היה ממש מה להציע בתחום. האמת היא שלאור המכירות המצוינות של פיאט בתחום המכוניות הקטנות, שתמיד היו הצד החזק של פיאט, לא ממש נזקקה היצרנית למכוניות גדולות. הבעיה העיקרית של חברות שהתמחו במכוניות קטנות היו שולי הרווח הקטנים יחסית.

בשנת 1961 הציגה פיאט את ה-2300 שהייתה מכונית משפחתית-סאלון גדולה יחסית שעוצבה על ידי פינינפארינה ועשתה שימוש במנוע 2.3 ליטרים בעל 6 בוכנות.ה-2300 לא זכתה להצלחה גדולה ולאחר שהוצגו המרצדס S וה.ב.מ.וו E3 באמת לא היה לה מה להציע. למרות המכירות המצוינות של דגמי ה-500, ה-600 וה-850, פיאט חפצו במכונית סאלון גדולה יותר שתנסה להוות תחרות ראויה למכוניות הסאלון הגרמניות ובאותה הזדמנות להפוך למכונית הייצוגית של ממשלת איטליה. אפילו ייצוא לשוק האמריקאי הובא בהחלט בחשבון.

פיאט החליטו להתחיל את תכנון המכונית החדשה ממש מהיסוד, למרות שהיה ברור להם שהפרויקט לא יהיה זול בעליל. עיצוב המכונית הגדולה הוטל על פאולו מרטין, מעצב איטלקי שעבד ב"סטודיו מישלוטי" ומאוחר יותר אצל פינינפארינה, וזה עיצב מכונית גדולה יחסית עם מרכב בעל 4 דלתות - 4.75 מטר אורכה ובסיס הגלגלים שלה עמד על 2.72 מטר - מה שהיה אמור להבטיח מרחב פנימי הולם.

המכונית החדשה דמתה לדגמי מרצדס, ולא במקרה. חישוקים קלים ונאים ואופציה לצבע מטאלי הוסיפו בהחלט למראה המרשים והיוקרתי של המכונית. העיצוב הפנימי נעשה על ידי פיאט עצמם ולוח המחוונים המפורט עוצב כמסורת דגמי פיאט באותם השנים, לרוחב המכונית. כיאה למכונית שתוכננה לפנות לפלח השוק הגבוה ביותר צוידה המכונית היטב וחלונות חשמל, נעילה מרכזית ומזגן מקורי היו ציוד תקני.

הצד המאני היה מעניין בהרבה. בשנת 1967 הוצגה הפיאט 125, המכונית הראשונה של פיאט שהשתמשה במנוע מודרני בעל זוג גלי זיזים עליונים בנפח של 1.6 ליטר.  המנועים הגדולים יותר, ה-1.8 וה-2.3 ליטרים, היו מיושנים ובעלי גל זיזים תחתון, מה שלא התאים למכונית החדשה שנועדה לפלח שוק גבוה בהרבה. לכן פנו אנשי פיאט לפרארי ממודנה וביקשו מהם לפתח מנוע חדש. המשימה הוטלה על מהנדס המנועים אורליו למפרדי וזה פיתח מנוע V6 חדש לחלוטין בעל זוג גלי זיזים עליונים בנפח 2.8 ליטרים. המנוע מוזן המאייד הכפול הגדול פיתח הספק של 140 כוחות סוס ושודך לתיבה אוטומטית מתוצרת בורג-וורנר, כשתיבה ידנית בת 5 הילוכים הייתה אופציה, מה שמעיד על הכוונה לייצא את המכונית לארה"ב.

המתלה הקדמי היה דומה לזה שב-2300, עם מוטות טורסן וגשר קדמי, בתוספת מוט מייצב. המתלה האחורי היה חדש לגמרי וכלל מערכת מתלים נפרדים, לראשונה בפיאט. הדיפרנציאל האחורי היה חדש אף הוא וכלל נעילה חלקית, רכיב לא מקובל באותה העת. ההגה היה בשיטת התיבה והתפוחים, כשהגה כוח היה ציוד תקני. מערכת הבלימה כללה ארבעה בלמי דיסק מוגברי כוח.

המכונית החדשה הוצגה בתערוכת ג'נבה 1969, שלא כמקובל בתעשיית הרכב האיטלקית באותן השנים שהעדיפה את תערוכת טורינו הביתית, מה שהעיד על שאיפות פיאט. המכונית הנאה למראה והעשירה באבזור קצרה תשואות רבות מהמבקרים בתערוכה והעתיד נראה טוב. במבחני הדרכים שנעשו למכונית החדשה התרשמו הבוחנים בהחלט לטובה מתכונותיה הדינאמיות, כשעיקר הביקורת הופנתה לביצועי המכונית שהיו חלשים יחסית ולעיצוב הפנים המיושן. כתגובה לביקורות הפושרות בכל מה שנגע לביצועים, הוחלט לעלות את יחס הדחיסה ולהגדיל את המאייד. לכן הספקו של המנוע עלה ל-160 כוחות סוס כבר לאחר כשנה.

למרות האבזור העשיר והמחיר הנוח לא זכתה המכונית להצלחה גדולה, בלשון המעטה, ובשנת 1971 פיאט החליטו לבצע מתיחת פנים למכונית בת השנתיים. במסגרת מתיחת הפנים הועלה נפחו של מנוע ה-V6  ל-3.2 ליטרים והספקו עלה ל-165 כוחות סוס, מה שהיה אמור להעניק למכונית הכבדה יחסית ביצועים הולמים. המהירות המרבית בדגם המשופר עמדה על 195 קמ"ש מכובדים והתאוצה מ-0 ל-100 קמ"ש ארכה כ 10.5 שניות. לפחות בתחום הביצועים עמדה פיאט 130 בסטנדרט הגרמני.גם עיצוב הפנים שונה. לוח מחוונים מודרני בהרבה החליף את הלוח המיושן ובאותה ההזדמנות שודרגו המושבים והגימור הפנימי, שכעת נראה יוקרתי ומרשים בהרבה.

תוספת חשובה הייתה גרסת קופה שעוצבה על ידי פינינפארינה. הקופה הייתה בעלת 2 דלתות וחלקה מכלולים עם גרסת הסאלון. אולם גם זה לא ממש סייע למכירות, והמכונית החדשה נמכרה בעצלתיים. הסיבה העיקרית לכך הייתה תדמיתה של פיאט כיצרנית מכוניות קטנות. בנוסף, זכו הלקוחות המועטים להכיר את איכות הפח האיטלקית הידועה לשמצה וגם איכות הגימור הייתה רחוקה מהסטנדרטים הגרמניים המוקפדים. גם מערכת החשמל המורכבת, בשל האבזור העשיר, הייתה מקור ללא מעט בעיות וקצרים והלקוחות זכו להכיר את חשמלאי הרכב היטב.

עיקר המכירות היו באיטליה, שם שימשה פיאט 130 כמכונית השרד הרשמית של ממשלת איטליה.
על מנת לנסות לעורר את המכירות הרדומות, פיאט הציגו בכמה תערוכות רכב אבות טיפוס שהיו מבוססים על ה-130, כמו גרסת הסטיישן שמעולם לא הגיעה לייצור. בתחילת 1973 הוצגה מרצדס S קלאס החדשה, שנראתה מודרנית בהרבה מקודמתה, וזו מצידה חיסלה כליל גם את מעט המכירות שעוד היו.

בסוף 1974 הגיעו בפיאט למסקנה שהישועה, אם תצמח להם, לא תגיע מפיאט אלא מלנצ'יה, שבאותה העת נהנתה מתדמית יוקרתית יותר. לכן אישרו ללנצ'יה תקציבי פיתוח למכונית סאלון חדשה, הלנצ'יה גמא.
ייצור גרסת הסאלון הופסק ב 1976 ואילו ייצור גרסת הקופה נמשך עוד כשנה, עד סוף 1977. מגרסת הסאלון יוצרו 15,100 מכוניות ואילו מגרסת הקופה 4.300 מכוניות בקירוב - כישלון בכל קנה מידה.

כישלונה המהדהד של ה-130 גרם לפיאט להבין שמכוניות גדולות כנראה לא יהיו הנדבך העיקרי בעוגת המכירות שלהם. ואכן מאז שהופסק ייצור ה-130 פיאט לא שבה להציג מכוניות סאלון. למעשה המכונית הגדולה והיקרה ביותר בהיצע של פיאט הייתה הכרומה, שגם היא לא ידעה מעולם הצלחה מסחררת, בלשון המעטה.