פיאט פנדה

בשנת 2007 היתה הפנדה המכונית הזולה ביותר בישראל. חברי המערכת דאז יצאו לבדוק האם מכונית קטנה יכולה להתאים גם למשפחה קטנה, ולא רק לרווקים.

קטנה קטנה, אבל עם...

לפיאט נסיון של עשרות שנים בבניית מכוניות קטנות מבחוץ וגדולות מבפנים. עוד בשנות ה-60 יצרו האיטלקים מיני-מיניואן לשישה נוסעים (פיאט 600 מולטיפלה) שמימדיו החיצוניים דמו לתא מטען בינוני במכונית אמריקאית. אל שורה ארוכה של מכוניות קטנות-גדולות כאלה (500, 600, 850, 127, אונו, סייצ'נטו) מצטרף הדור השני של הפנדה שהושק ב-2004 באירופה ונמכר מאז במעל חצי מליון יחידות. עכשיו, קבלו תובנה שתדהים אתכם: ישראל זה לא אירופה. התובנה החמקמקה הזו נעשית ברורה יותר כשנוהגים בפנדה. בניגוד לישראל "גדול זה טוב. עוד יותר גדול זה עוד יותר טוב" (קונספט הלקוח ישירות מהאמריקניזציה הכה פופולרית כאן), באירופה מעדיפים את גרסת "יעיל זה טוב. עוד יותר יעיל זה ממש מצוין" וזה, אם תרצו, מסכם את סיכויי ההצלחה הפושרים של מכונית דוגמת הפנדה בשוק המקומי שלנו. כרגיל, רק אנחנו מפסידים. עם אורך כולל של 3.54 מטר, הפנדה מתאימה לעיר פקוקה כת"א כמו כפפה ליד. רוצים דוגמא? מיד אחרי שאספנו את המכונית מחניית היבואן, היינו חייבים לאכול משהו. אתם יודעים, מבחני רכב זה עניין מאוד מעייף, וחייבים אספקת אנרגיה סדירה. קפצנו לכיכר המדינה. השעה הייתה 10:30 בבוקרו של יום שני. כל מי שמתגורר בת"א יודע כמה חנייה יש בכיכר המדינה בשעה כזו. (למקרה שאינכם תושבי ת"א, התשובה היא אין).
אבל פה ושם, כדי לעצבן את מי שמחפש חניה כבר 20 דקות, נוצרים בין שתי מכוניות חונות מרווחים קטנים כאלה של "כמעט מכונית". כאלה ש(אם יש לך יכולת בסיסית להעריך מרחקים) אתה עובר לידם ומקלל, או(אם אתה חסר טביעת עין לחלוטין) עוצר, מנסה לתמרן לתוכם, תוקע מאחוריך עשרות נהגים מצפצפים, דופק את הפגוש של המכוניות מלפנים ומאחור, נכנע, ממשיך בנסיעה, ומקלל.

אז הפנדה חייה ממרווחים כאלה. השמשה האחורית אנכית לחלוטין וקצה המכונית נמצא בדיוק בקצה השמשה. קלי קלות לתמרן ברוורס לתוך חניה. ההגה הרך-מאוד מושלם לשימוש עירוני, ונהגות ענוגות ומאותגרות אנרגטית (או עומר) יכולות ללחוץ על כפתור City שבקונסולה הראשית ולהפוך את ההגה לקל עוד יותר. קל עד כדי כך שאם תסובבו אותו במהירות ותעזבו, הוא ימשיך להסתובב רק מהתנופה. אמיתי לחלוטין.
אפשר להתקין בתוספת תשלום חיישן נסיעה לאחור, אבל זה נחוץ בערך כמו בקרת שיוט באמצע ת"א.
רדיוס סיבוב של 9.1 מטר מאפשר לה להשלים סיבוב מלא באופן מהיר כברק ברחוב עירוני צר.

תנוחת הישיבה גבוהה ושולטת. נהג הפנדה יביט על רוב נהגי הפרטיות האחרות מלמעלה (מפצה-משהו על תחושת הנחיתות עקב הפרשי הגודל?). למרות היעדרו של כיוונון גובה למושבים והגה מתכוונן לגובה בלבד, ניתן למצוא תנוחת נהיגה נוחה. המושבים תומכים ולא מעייפים, אך אינם רכים או מפנקים. משענות הראש אינן מתכווננות ואינן תומכות בראשי הנהג והנוסעים. מרחב המחיה של הנהג טוב מאוד, אבל נוסע מבוגר יתקשה לשבת מאחורי נהג שגובהו מעל 180 ס"מ. הקונסולה המרכזית נאה ורחבה. כל המתגים ברורים ונגישים, מלבד מתג החלון החשמלי של הנוסע, שהגישה אליו מופרעת ע"י מוט ההילוכים. בדגם האוטומטי שנבחן יש כיוונון מראות חשמלי. בתיבה הידנית - לא. מחשב הדרך נשלט בנוחות ממוט בגלגל ההגה, אבל מתגי תכנות ההגדרות הבסיסיות ממוקמים על לוח השעונים, ולא נוחים לגישה. לוח השעונים ברור וקריא וכך גם חיווי מחשב הדרך. מפוח המזגן נושף בעוצמה רבה, אבל האוויר שהוא פולט אינו מקפיא. אני נוטה לחשוד במזגן הספציפי של מכונית המבחן.
המושב האחורי יאכלס בקלות שני מבוגרים (כאמור, בכפוף להיות הנוסע מלפנים באורך סביר). התקרה נמצאת גבוה מעל ראש הנוסעים, ותורמת לתחושת הרווחה שלהם.
תא המטען קטן, ויתקשה לאכסן ציוד רב. זה המחיר שמשלמים על מרכב קצר כל כך, אבל הסרת המדף האחורי הקליל מאפשרת לאכסן בתא המטען אפילו עגלת תינוק, עם הפרעה מינימלית לשדה הראיה לאחור.
אבזור הבטיחות סביר עם שתי כריות אוויר ו- ABS. באירופה ניתן להזמין את הפנדה עם 4 או 6 כריות אוויר ומערכת ESP, אך גם המפרט המקומי עדיף בוודאי על זה המוצע בגרסת הליסינג של היונדאי גטס, שממשיכה לבזות את משתמשיה בכרית אוויר וללא מערכת ABS.

וזה גם נוסע

בפנדה הישראלית מותקן מנוע 1242 סמ"ק הותיק והמוכר של פיאט, בגרסת 8 שסתומים ועם הספק מירבי של 60 כוחות סוס. בזכות משקל פעוט במושגים מודרניים (865 ק"ג) הביצועים בתוך העיר ומחוצה לה מספקים בהחלט. הפנדה מזנקת בהחלטיות ברמזור, מאיצה בנחישות, ומסוגלת לשייט בכביש החוף ללא כל קושי במהירות 140 קמ"ש. מכיוון שהמנוע לא צריך לסחוב לחינם מאות קילוגרמים מיותרים של פלדה, גם צריכת הדלק מצויינת. צריכת הדלק המשוקללת במבחן, שכלל לחץ פיזי לא מתון, הייתה 14.5 ק"מ לליטר. בנסיעה בינעירונית אפשר להגיע ללא מאמץ מיוחד גם ל 19 ק"מ לליטר. מיכל הדלק קטנטן (35 ליטר), אבל לא תתקשו להגיע מחוץ לעיר לטווח נסיעה של 550 ק"מ למיכל ואף יותר. זה לא פחות ממרשים.

בפנדה שנבחנה מותקן גיר רובוטי שפיאט מכנה "דואלוג'יק". גיר רובוטי דומה מבחינה מכנית לגיר ידני, אלא שאת שילוב ההילוכים ואת הלחיצה על דוושת המצמד מבצעות בוכנות הידראוליות לפי הוראה ממחשב תיבת ההילוכים. יותר ויותר יצרנים עושים באירופה שימוש בתיבות הילוכים כאלה, בשל יעילותן התורמת להפחתת זיהום האוויר. אז איך תיבת הפנדה?
נאמר זאת כך: טויוטה יאריס הייתה מכונית מוצלחת הרבה יותר אילו הותקן בה הגיר הזה.
התיבה הזו פשוט מככבת. עושה כל מה שנדרש ממנה, ובדיוק בזמן - עם העברות הילוכים מהירות בדיוק מתי שצריך. יש, עדיין, את תנועת הראש הבלתי נמנעת כשהמכונית לוחצת על הקלאץ' והתאוצה נפסקת למחצית השניה, אבל בפנדה היא מעודנת מאוד. בוודאי לא מדובר בטלטול הראש לפנים ולאחור בתאוצה תחת עומס.
צרפו לכך את סירובה המוחלט של התיבה להתבלבל מפרובוקציות יזומות שלנו, את נכונותה להתגלגל קדימה בפקק במהירות אפסית ללא רעידות וקפיצות, את השילוב הנכון והמהיר בעת זינוק בעליה, ובסה"כ קיבלתם תיבה טובה מאוד.
אפילו התפעול הידני מצויין, עם מוט הילוכים קצרצר, נאה, ממוקם היטב ומגיב להוראות הנהג במהירות. צריכת הדלק הייתה מצויינת, כאמור, גם ללא שימוש במצב Economy בגיר, שגורם לנקודות החלפת ההילוכים להיות חסכוניות יותר.
טיפה ביקורת חייבים: משיקולי בטיחות, הגיר הרובוטי רוצה שתלחצו על דוושת הבלם כשאתם משלבים לרוורס או להילוך קדמי. אם לא עשיתם זאת, תקבלו צפצוף התראה והודעה חינוכית על צג המחשב: "אנא לחץ על דוושת הבלם וחזור על הפעולה". נחמד ברמת העיקרון, אבל די מעצבן כשאתם עושים סיבוב פרסה, והגיר לא מוכן לעבור מרוורס לדרייב. עדיף היה למנוע מהידית להגיע למצב "R" אם הדוושה לא נלחצה, מאשר לדרוש מהנהג להחזירה ל "N", ללחוץ על דוושת הבלם, ואז לחזור שוב ל "R".

אז סיכמנו שיחידת ההנעה מתאימה בהחלט למימדיה של המכונית, אבל רעש המנוע נשמע היטב בתא הנוסעים, כמו גם רעשי רוח בעת שיוט בינעירוני מהיר, שאון גלגלים וחולשה למשבי רוח צד. ניכר בפנדה שלא שופעה בחומרי בידוד לרוב, לטובת חיסכון במשקל ומחיר נמוך. השילוב בין גובה מופלג לבסיס גלגלים קצר מתרגם לנוחות נסיעה בינונית. בתוך העיר היא דווקא סבירה, אבל במהירויות בין-עירוניות הפנדה מתנדנדת ומקפצת, בעוד הקפיצים ובולמי הזעזועים מתקשים לשתף פעולה על מנת לאזן בין נדנוד לנוחות.הפנדה לא תתקשה להגיע לחרמון ולרמת הגולן, אבל היא אינה בת לוויה מושלמת לנסיעות יומיומיות ארוכות ומהירות.
מימדיה הקטנים של הפנדה מאפשרים להשתעשע איתה בקלות בכבישים מפותלים. אפשר להטיל אותה לתוך סיבובים, ולגרום לה לרקד תוך שימוש יצירתי בדוושות ואפילו בבלם היד. אבל כל אלה נמאסים די מהר הודות להגה החשמלי. קלילותו המופלגת בתוך העיר הופכת אותו לאילם לחלוטין מחוצה לה. אין שום דרך להבין ממנו מה עובר על הצמיגים, או כמה רחוקות מגבלות האחיזה, הדי גבוהות באופן יחסי לציפיות, דרך אגב. כשמגיעים אליהן, הפנדה מגיבה בתת-היגוי שקל מאוד להשתלט עליו.

קטנה או גדולה?

אולי בגלל צפי מכירות לא אופטימי במיוחד, בחר היבואן בגרסה אחת בלבד, ברמת גימור אחת, ובמנוע אחד. זה מחייב לצלוף בול לטעמו של הקהל הישראלי, והפנדה הזו אינה מצטיינת בכך. השאיפה למחיר נוח מתבטאת בהיעדרו של אבזור נוחות. אין ידיות אחיזה לנוסעים, חגורות הבטיחות לא מתכווננות לגובה, המושב האחורי המתקפל אינו מפוצל, אין מערכת קול מקורית, אין מוטות לנשיאת מטענים בגג והחלונות האחוריים בעלי תפעול ידני.

כל אלה הופכים את הפנדה למכונית מפוספסת.

מכונית כזו יכולה להתקיים בישראל באחת משתי פינות. או זולה מאוד-מאוד (פחות מ-80 אלף שקלים), או מאובזרת מאוד-מאוד.
באירופה ניתן להזמין את הפנדה עם חגורות בטיחות מתכווננות, שש כריות אוויר ו-ESP, משענות ראש מרופדות, מושבים אחוריים מפוצלים הנעים על מסילה לטובת הגדלת נפח תא המטען, בקרת אקלים, מערכת קול עם שליטה מההגה, מוטות מובנים בגג לנשיאת מטענים ועוד ועוד. גרסה סופר מאובזרת כזו הייתה יכולה לעשות שמות אפילו בשוק הליסינג, בדיוק כפי שה- C4 של סיטרואן זוכה לעדנה מאוחרת מאז התהדרה במערכת ESP.
בארץ, על תוספת של גג נפתח פנורמי, חישוקי מגנזיום וגגון תתבקשו להוסיף עוד 10,000 שקלים.

בדגם הבסיסי על איבזורו המוגבל מתקשה הפנדה, שמימדיה הצנועים מחשידים אותה אוטומטית בשוק המקומי, לפתות את הלקוח הישראלי ליהנות מהמרחב הפנימי, צריכת הדלק המצויינת, הביצועים הזריזים ותיבת ההילוכים המשובחת שלה.
היא מתאימה היטב למשפחה המתגוררת בעיר, ועם חבילת איבזור שונה הייתה יכולה להפוך, אפילו, למבוקשת על ידי נהגי הליסינג מקבוצת מס 1.

פורסם במקור במגזין מוטורי