תוכלו למצוא מידע נוסף במגזין על

  • פיאט
  • פיאט אונו
  • פיאט אונו – סקירה היסטורית

    פיאט אונו

    פיאט אונו, אחת מהמכוניות החשובות ביותר בהיסטוריית הרכב בכלל ובהיסטוריה של פיאט בפרט, תחגוג בחודש הבא יום הולדת 30.

    • 01-12-2012
    • מאת: חן פרחי

    המכוניות הגדולות של פיאט היו תמיד המכוניות הקטנות שלה. פיאט ייצרה, כמובן, גם מכוניות גדולות יותר אבל עיקר המכירות של היצרנית היו תמיד של הדגמים הקטנים, שכולם היו סיפור הצלחה - הטופולינו, ה-500 משנת 1955, ה-500 משנת 1957, ה-850 וכמובן ה-127. הסיפור של פיאט אונו מתחיל עם האחרונה. הפיאט 127, שהוצגה בשנת 1971 הייתה הסופר מיני המודרנית הראשונה בעולם. הייתה זו הסופר-מיני הראשונה שבה תיבת ההילוכים שכנה לצד המנוע, מה שפישט מאוד את המכניקה והפך אותה לזולה לייצור. המיני הבריטית אמנם הקדימה אותה בלמעלה מעשור עם מבנה זה, אך אינה נחשבת לסופר-מיני של ממש.

    בנוסף, ה-127 הייתה מכונית מרווחת למדי ופרקטית מאד, מה שגרם למשפחות צעירות רבות לבחור בה כמכונית ראשונה. מיד לאחר הצגתה, גילו רוב היצרנים האירופאיים את פלח השוק הענק הזה והציגו בזה אחר זה מכוניות סופר-מיני משלהן, שהתחרו ב-127 בהצלחה רבה. פיאט אמנם מכרה כמויות מכובדות מה-127, אולם היה ברור להם שדי קשה להחזיק קונצרן גדול אך ורק ממכירות מכוניות קטנות יחסית, כמו ה-126, ה-127 וה-128. לכן ניסתה פיאט את מזלה בפלח השוק של המשפחתיות הקומפקטיות במבנה האצ'בק, בזמן שהגולף של שנת 1976 היתה אמת המידה בתחום.

    בשנת 78' הוצגה בטורינו הריטמו, הקומפקטית החדשה של פיאט, שהייתה מכונית נאה ומצוידת היטב. לראשונה בהיסטוריה של פיאט הורכבה הריטמו באוטומציה מלאה, מה שגרם לעלויות פיתוח גבוהות מאד. בשל עליות ההסבה הגבוהות של המיפעלים, פיאט חסכה בפיתוח המכונית עצמה ושגתה בכך שביססה את המכונית החדשה על מכלולים נושנים ושלדה שנלקחה מה-128. הריטמו זכתה להצלחה בינונית בלבד, רחוק מאד מהצפי של פיאט, מה שעתיד היה להשפיע על פיאט מאוחר יותר.כך מצאה עצמה פיאט בתחילת שנות ה-80 במצב קשה. קשת הדגמים הייתה מיושנת ובלתי אטרקטיבית בעליל, החל מה-127 שחגגה עשור, דרך ה-131 המיושנת וכלה ב-132 הכושלת. נקודת האור הבודדת הייתה הפנדה, שהוצגה ב-1980 וזכתה להצלחה מכובדת.

    פיאט 127

    פיאט החליטה שזמנה של ה-127 הגיע, בעיקר בשל העובדה שהיא הייתה המכונית הנמכרת ביותר של פיאט באותה תקופה. ההחלטה נפלה אולם תקציב לא ממש היה, ולכן הוחלט על מתיחת פנים נוספת (שנייה במספר) על מנת להרוויח שנתיים. לצורך עיצוב המכונית החדשה פנו אנשי פיאט למעצב העל האיטלקי ג'יוג'יארו, שאחראי על עיצובן של האלפא סוד, הגולף המקורית והלנצ'יה דלתא. לאחר שבפיאט הגיעו למסקנה שאין מנוס מפיתוח שלדה חדשה לחלוטין, ניתנה לג'יוג'יארו יד חופשית בעיצוב, בלא צורך להיות תלוי במגבלות פלטפורמה קיימת. זה מצדו החליט "לצאת מהקופסה" ולעצב מכונית סופר מיני מקורית, עם דגש דווקא על גובה המכונית, מאחר וקל להשיג מרווח פנימי גדול במכונית גבוהה.

    בשנת 1978 הוצגה מכונית קונספט שהתבססה על הגאמא, מכונית הסאלון של לנצ'יה, ונקראה מגה- גמא. המגה גמא הייתה מעין מיני-וואן, מובילת נוסעים גבוהה וקופסתית, שהצליחה להשיג מרווח פנימי מדהים. את המגה גמא עיצב ג'יוג'יארו, והוא נזכר בה בשעה שבא לעצב את יורשת ה-127. המכונית החדשה עוצבה באופן דומה ועיצובה היה קופסתי וגבוה, אך פרופורצינאלי מאד ונאה לעין. בנוסף הציע העיצוב מקדם גרר מצוין של CD 0.34. חזית המכונית כללה את סמל פיאט החדשה, בעל חמשת הפסים. אפילו הוצג מפתח חדש, בודד, בעל צורה אליפטית.
    גם עיצוב הפנים היה מודרני ונאה לעיין וכמו הפנדה שהוצגה ב-1980 הוא התבסס על מדף רוחבי ותיבת מחוונים שנראתה כאילו הונחה עליו. משני צדי לוח המחוונים הותקנו מנופי התפעול של המגבים והאורות, כמו גם המתגים המשניים. כמובן שלא נפקד גם מקומה של המאפרה הניידת.
    גם רמת הגימור תוכננה להיות גבוהה ובגרסאות היקרות צוידה המכונית בנעילה מרכזית, חלונות חשמל קדמיים ולוח בקרה משוכלל - ציוד לא שגרתי במונחי אותם ימים.

    לאחר שסקיצות העיצוב קיבלו את אישורם של אנשי פיאט, באומץ רב, יש לציין, התפנו בפיאט לתכנן את הצד המכאני. הוחלט על המשך שימוש ביחידות הכוח הקיימות, הן בשל העובדה שהן היו טובות דיין והן בשל מחסור בתקציב. המנועים נלקחו מה-127 (נפח 903 סמ"ק, 45 כוחות סוס) ומהריטמו (נפח 1,116 סמ"ק, 55 כוחות סוס ו-1,301 סמ"ק, 65 כוחות סוס לדגם הבכיר). שמות הדגמים היו נגזרת של הספק המנוע - ה-903 סמ"ק נקראה "45", ה-1,116 סמ"ק נקראה "55" ואילו ה1,301 סמ"ק נקראה "70".
    מערכת המתלים וההיגוי תוכננה מהיסוד, וטוב עשו פיאט שלא התפתו להשתמש ברצפתה הנושנה של ה-127. בחזית הותקנו מתלי מק'פרסון ואילו מאחור השתמשו פיאט בקורת מתח רוחבית עם זוג קפיצי סליל.

    לאחר שהמכונית קרמה עור וגידים, החלה פיאט לבנות את מפעל ההרכבה העיקרי בטורינו. על מנת לשמור על מחיר תחרותי קו הייצור היה אוטומטי לחלוטין ורוב ההרכבה בוצעה ע"י רובוטים משוכללים, כולל תהליך צביעה חדשני אוטומטי והליך ציפוי פח שאמור היה לפתור נקודת תורפה מסורתית בפיאט -  החלודה.
    פיתוח המכונית נעשה תחת מעטה חשאיות גדול, על מנת ליצור אפקט הפתעה וסקרנות גדול.
    לקראת השקת המכונית בינואר 1983 החליטו בפיאט על השקה בומבסטית ומרשימה ככל הניתן.  לצורך כך נשכרו מטוסי ג'מבו עליהם הועמסו עשרות מכוניות חדשות לחלוטין, מאות עיתונאים ותקרובת עשירה וכולם הוטסו לפלורידה, ארה"ב. ההשקה תוכננה בסמוך להמראתה של מעבורת החלל קנדי מכף קנברה, מה שאמור היה להוות תפאורה מושלמת. את ההצגה קלקלה דווקא מעבורת החלל, ששיגורה נדחה, אולם גם כך ההשקה הייתה מרשימה ועיתונות הרכב יצאה נפעמת ממנה.

    המכונית החדשה שנקראה אונו (אחד באיטלקית) הרשימה מאד בחלל פנימי עצום, עיצוב מודרני (הן חיצוני והן פנימי), רמת שימושיות גבוהה, התנהגות כביש מהנה וביצועים טובים יחסית. בסיום ההשקה הוחזרו המכוניות לאיטליה, אגב.
    באמצע ינואר החלו במכירת המכונית בעולם והצלחתה המסחררת הפתיעה אפילו את האופטימיים באנשי פיאט. המכונית הוצעה בשלל גרסאות נחטפה כלחמניות טריות והצלחתה שחררה אנחת רווחה מאנשי פיאט. בשנתיים הראשונות נמכרה האונו ללא שום שינוי מהותי, למעט הוספת גרסה מהודרת לדגם ה-"70" שנקראה SX וכללה רמת הידור של נראתה עד אז באף מכונית קטנה.

    פיאט אונו

    כבר בשלב הפיתוח הייתה פיאט מעוניינת להוסיף גרסה אוטומטית למכונית ולצורך כך נכנסה כשותפה למפעל ההולנדי וואן דורן שעסק בייצור תיבות אוטומטיות רציפות. בסוף 1983 הציגה פיאט אב טיפוס שנקרא אונומאטיק, אך התיבה סבלה ממחלות ילדות רבות ולכן הוחלט להמשיך בפיתוחה. לקראת 1985 הציגה פיאט מנוע חדש לחלוטין בנפח 1.0 ליטר שיוצר אף הוא באוטומציה מלאה, שנקרא בפשטות FIRE. לצורך פיתוח המנוע חברו פיאט לפיג'ו, שהיו זקוקים אף הם למנוע קטן. שיתוף הפעולה, שנקטע באיבו, הוליד מנוע קטן בעל גל זיזים עליון, הצתה אלקטרונית ומאייד בודד.
    מנוע ה-FIRE הציע אמנם הספק זהה לזה של מנוע ה-903 סמ"ק הנושן, אולם גם מומנט גבוה בהרבה, תחזוקה זולה וצריכת דלק משופרת.

    פיאט אונו 70 הייתה הגרסה הבכירה והזריזה מבין גרסאות האונו, אולם פיאט חפצו בדגם ספורטיבי באמת, שימשיך את מסורת ה-127 ספורט. בתחילת שנות ה-80 הוצגו בזו אחר זו מכוניות ספורטיביות שהשתמשו במגדשי טורבו וגם פיאט החליטה שהגרסה החמה של האונו תהייה מוגדשת. לצורך כך ביצעו בפיאט מהלך לא שיגרתי. אמנם נפח המנוע היה 1.3 ליטר, אולם בלוק המנוע היה של הריטמו 1.5 ליטר ונפח המנוע הוקטן על מנת להגביר את עמידותו. בעיית השהיית הטורבו נפתרה כשהמכונית צוידה במערכת ניהול מנוע ממוחשבת מתוצרת מגנטי מרלי, וגם פרארי היו מעורבים בפיתוח המנוע החדשני. ההספק עמד על 105 כוחות סוס, מכובד ביותר. גם מכלולי השלדה לא הוזנחו - המתלים הוקשחו, נוסף מוט מייצב קדמי ויחס ההעברה של ההגה קוצר כך שעמד על 3.4 סיבובים מנעילה לנעילה.

    פיאט אונו טורבו

    פיאט אונו טורבו הוצגה באפריל 1985 וקצרה שבחים רבים, בעיקר בשל המנוע הנפלא והביצועים המעולים, גם אם התנהגות הכביש נפלה ממתחרתה המושבעת, הפיג'ו 205GTi. באותה שנה ירדה מפסי הייצור האונו המיליון ובסוף 1986 האונו השני מיליון. באותה שנה, 1986, הוצגה האונו טורבו דיזל, שהציעה הספק של 70 כוחות סוס ששולב בחיסכון מדהים בדלק. בשנת 1987 הוצגה לאחר חבלי לידה ארוכה האונו האוטומטית ונקראה "סלקטה".
    הסלקטה השתמשה במנוע ה-1.1 ליטר הוותיק ולמרות הרשמים הטובים לא זכתה להצלחה גדולה. רוכשיה גילו עד מהרה שפיתוח התיבה לא ממש הושלם כראוי ובעיות אמינות רבות ליוו אותה.

    פיאט אונו זכתה להצלחה גדולה בכל מדינה בה שווקה ולכן פיאט אישרה לייצרה במפעלים רבים ברחבי העולם, החל מטורקיה וכלה במדינות דרום אמריקה, כך שגם שם הפכה האונו לרבת מכר.

    לקראת סוף שנות ה-80 קיסמה של האונו החל להיחלש. יריבותיה המשובעות - פיג'ו 205, רנו סופר-5, סיטרואן AX כמו גם שלל סופר-מיני יפניות חדשות - החלו לכרסם במעמדה של האוטו ובפיאט החלו להבין שהגיעה העת לפתח יורשת. אולם בסוף שנות ה-80 השקיעה פיאט סכומים עצומים בפיתוח קומפקטית חדשה (מחליפת הריטמו) ולא נותר תקציב למחליפת האונו. לכן הוחלט על מתיחת פנים מקיפה, שאמורה הייתה להספיק לשנתיים-שלוש. בספטמבר 1989 הוצגה באיטליה, בהשקה צנועה בהרבה, האונו מתוחת הפנים.

    פיאט אונו

    חזית המכונית עוצבה מחדש, כמו גם האחוריים. עיצוב הפנים שונה לחלוטין והפך מיצירתי ומקורי לשגרתי לחלוטין, אם כי פיאט טענו לשיפור באיכות.
    גם הצד המכאני זכה לטיפול - לצד מנועי ה-903 סמ"ק וה-1.0 ליטר, הוחלף מנוע ה 1.1 ליטר הוותיק במנוע FIRE חדש שהציע הספק של 57 כוחות סוס אך גמישות עדיפה בהרבה. המנוע הוותיק המשיך להופיע בגרסה האוטומטית, הסלקטה. מנוע ה-1.3 ליטר הוחלף במנוע בנפח 1.4 ליטר ששימש את הטיפו החדשה. לראשונה הוצעה האונו בשתי גרסאות - מוזנת מאייד ומוזרקת - שהציעו הספק זהה, 72 כוחות סוס. גרסת הטורבו קיבלה אף היא מנוע בנפח 1.4 ליטר ועם הספק מרבי של 118 כוחות סוס היא הפכה לטיל אמיתי, כשהיא מציגה ביצועים טובים בהרבה מגרסת ה 1.3 ליטר הקודמת.

    גם האונו מתוחת הפנים המשיכה להימכר מצוין, אם כי התחרות הגוברת מצד מכוניות עדיפות הבליטה את חסרונותיה העיקריים - נוחות נסיעה בינונית ואיכות גימור והרכבה טעונות שיפור. לקרת אמצע שנות ה-90 הגיעה פיאט למסקנה שאין מנוס ופיתוח מכונית חדשה הוא כורח המציאות. מה גם שתנאיי השוק והדרישות השתנו לחלוטין, כך שנושאים כמו בטיחות ואיכות הסביבה החלו לתת את הטון. לכן בספטמבר 1993 הוצגה פיאט פונטו החדשה, מחליפת האונו. למרות הצגת הפונטו נמשך ייצורה של האונו במקביל אליה, תוך שהיא זוכה לביקוש די מפתיע. כך הן יוצרו זו לצד זו עד סוף 1995.

    בסך הכל יוצרו, באיטליה בלבד, מעל ל-6 מיליון מכוניות, מספר עצום בכל קנה מידה. פסי ייצור הוקמו במרוקו ובברזיל, שם מיוצרת האונו עד היום. בסך הכל תיזכר האונו כאחת המכוניות החשובות בהיסטוריית הרכב. מכונית מעוצבת להפליא, פרקטית, זולה ואפילו מהנה לנהיגה, שהוכיחה שמכוניות גדולות נוצרות רק מתעוזה ומעוף, בייחוד עבור יצרנים שמצויים בקשיים כלכליים.

    dddd