מרצדס GLE במבחן – בעיקר גרמני

הדור הרביעי של מרצדס GLE גדול ומרשים, אבל גם כמעט אנונימי וסובל מכמה פאולים. האם הוא מיישר קו עם שאר ההיצע של היצרנית ואיך הוא ממשיך את המורשת האמריקאית של קודמיו?

השנה היא 1991, ובניגוד למה שמקובל לחשוב רכב השטח היוקרתי קיים כבר יותר משני עשורים. גם למרצדס יש כזה, קוראים לו G קלאס. הוא נמצא בייצור כבר 11 שנים והגיע הזמן להחליף אותו. מרצדס פונה לידידה הקרובה שלה, מיצובישי, ומציעה לה לשתף פעולה. לייצר יחד רכב שטח שיהווה את הדור השלישי של הפאג'רו (שהיה ידוע אצלנו כ"פאג'רו קינג") וגם יוצע בגרסה יוקרתית יותר שתחליף את ה-G.

מהר מאוד הפרויקט עלה על שרטון וירד מהפרק. באמצע 92 שתי היצרניות כבר הלכו כל אחת בעצמה.

מרצדס השיגה את מיצובישי לקו הסיום, והציגה את ה-ML הראשון ב-1997. המטרה (וגם ההיגיון) הייתה ברורה, וכפולה. החלק הראשון: באמריקה, לנצח את הג'יפ ווגוניר (זה שהיה מבוסס על הגרנד צ'רוקי, לא המקורי שהפך לגרנד ווגוניר... עזבו, זה מסובך) שהיה כל מה שאמריקאים אי פעם רצו – גדול, מפוצץ אבזור, גבוה כמו הטנדר שלהם, ועם מספיק מקומות להושיב את כל השכונה. החלק השני: לעשות בדיוק את אותו הדבר לריינג' רובר באירופה.

בזכות הפופולריות לה זכה ה-ML המקורי, פופולריות שזלגה גם לדגמים אחרים, מרצדס חיסלה את התוכניות לחסל את ה-G קלאס, ואפילו המשיכה לרענן אותו עד שהשיקה אותו בדור חדש לא מזמן, אבל זה סיפור לערב אחר. הפעם אנחנו מתמקדים באח הרך.

פאסט פורוורד כמעט 30 שנה, כל יצרניות היוקרה קפצו על העגלה אחרי ההצלחה לה זכה ה-M קלאס הראשון ומהר מאוד אחריהן גם כל היצרניות בכלל. ואם אתם חיים מתחת לסלע, תשמחו לשמוע שקרוסאוברים נמצאים בכל מקום. כל כך בכל מקום, למעשה, שאני שוקל לבטל את המונח "קרוסאובר" ופשוט לקרוא להם "מכוניות". למכוניות הרגילות נמצא איזה שם אחר, או שלא. זה לא באמת משנה. הן גם ככה בדרך להיעלם.

ב-30 השנה שחלפו מאז מרצדס הרימה את הטלפון למיצובישי, ה-M, שהפך מאוחר יותר ל-GLE (G – משום "רכב שטח", L כאות מחברת ו-E על שם ה"קלאס" עליו מבוסס הרכב) זכה לראות אור כבר בארבע דורות, כשהרביעי והעדכני נמצא כאן איתנו היום.

אז למה ההקדמה הארוכה עד כאב הזו על רכב שכבר נמצא איתנו כל כך הרבה זמן? שבטח כבר קיבל את ההקדמה הזו לפחות 30 פעם ב-30 שנה האחרונות? ובכן, התשובה פשוטה מאוד. כי הסיפור שמאחורי ההקדמה הזו הוא כנראה הדבר הכי מעניין ברכב הזה. אבל לפני שמרצדס שולחים אלי מתנקשים כי "איך אני מעז לכתוב דבר כזה", אני צריך לציין שזה דבר חיובי. מאוד.

העיצוב החיצוני של ה-GLE שונה לחלוטין מזה של קודמו. מכל זווית שתסתכלו עליו – להוציא החלון הפינתי שבין קורה C לדלת תא המטען – אין פרט עיצוב אחד בדגם החדש שאפשר להגיד שזהה או אפילו דומה לרכב היוצא. ויחד עם זאת, ולמרות מידות שלא יביישו דירת סטודיו (492*212*177ס"מ) וצבע שחור מחייב הוא איכשהו מצליח להיטמע בכביש ולהישאר כמעט אנונימי. משהו בו פשוט נראה כל כך מוכר, שאף אחד לא טרח אפילו לתת לו מבט שני.

בפנים, להבדיל מיליון מיליוני הבדלות, המצב שונה לחלוטין. המעבר מתא הנוסעים של ה-ML/GLE הקודם לזה של החדש מרגיש בערך כמו לעבור מטלפון הלחצנים הבז' ההוא של בזק, לסמסונג גלקסי נוט 10+ (או איך שלא קוראים לו). בעצם, זה לא רק מרגיש ככה, זה באמת מה שקרה. מסביבת נהג שהושקה ב-2012, שיא טרנד ה"כפתור לכל פונקציה", לתא שעיצובו מוכתב על ידי האמונה ש"רק מגע". עדיין ישנם כפתורים לכמה פונקציות כמובן, אבל את עיקר תשומת הלב גוזלים שני מסכים ענקיים שהגיעו ישר מ...ובכן, כל שאר הדגמים של היצרנים (חוץ מה-C קלאס).

אני לא אכנס יותר מדי לרשימת האבזור, פשוט כי אתם כנראה תוכלו לתפור לעצמכם אחת שתתאים לכם בדיוק ולמרות שברכב המבחן לא היו – לצורך העניין – מושבים מקוררים, אני בטוח שאף אחד לא יגיד לכם שאי אפשר לקבל כאלה ברכב שאתם תבקשו להזמין. מעבר לתלונה המאוד נקודתית הזו, יש ב-GLE הכל, ועוד קצת. באמת. גם אחרי שעות שביליתי בתוכו, עדיין המשכתי למצוא עוד כל מיני פונקציות או פיצ'רים. אני לא אספר לכם עליהם, כי אני קצת חושש שאולי תנסו למצוא אותם אבל תמותו מזקנה לפני שתצליחו. וזה לא בגלל שהמערכות כאן מסורבלות או מסובכות. כלומר, הן כן, אבל זה לא בגלל הנדסת אנוש לקויה או משהו כזה כי כל פונקציה נמצאת פחות או יותר איפה שתצפו למצוא אותה, אלא פשוט בגלל הכמות הבלתי נתפסת של דברים שמועמסים לתוך שני המסכים ששולטים על ההצגה.

ה-ML המקורית סבלה מלא מעט תלונות על איכות הרכבה לקויה, תלונות שגרמו למרצדס להשקיע כ-600 מיליון דולר בשדרוגים תוך שנים בודדות. המצב כאן, באופן אירוני קצת, דומה, עם איכות חומרים והרכבה שאינה בולטת לטובה עם צקצוקים מדיפון הדלת והמושב (שלא היו ברכב ההדגמה באולם), ומשטחי עור שהיו יכולים להיות איכותיים יותר. לצורך ההשוואה, תא הנוסעים של ה-GLE הרגיש פחות יוקרתי ואיכותי, ומורכב פחות טוב מזה של ה-E קלאס עליה הוא מבוסס. מאידך, שוק היעד העיקרי של ה-GLE הוא אמריקה, ושם כל דבר שיותר איכותי מאריזה של ביג מק נחשב "יוקרתי", וה-GLE הוא בלי ספק הרבה יותר איכותי מאריזה של ביג מק.

באופן טבעי, האמריקאיות של ה-GLE זולגת גם לכל שאר המרכיבים שלו. המושבים שלו רחבים מאוד, ולצערי, לפחות בגרסת פרימיום שנבחנה (695,000 ₪) אין אופציה לכוון את תמיכת הצד, כך שלאנשים עם מבנה גוף ממוצע הם יהיו רחבים מדי. בחבילת ה-AMG אולי אפשר למצוא לזה פתרון. או שתזמינו מושבים אחרים. לא באמת חסרות אופציות.

גם המרווח שלו אמריקאי למהדרין. עם בסיס גלגלים של 5 מ"מ פחות מ-3 מטרים, ה-GLE לא רק ניחן במידות חיצוניות של דירת סטודיו, אלא גם במרווח פנימי של אחת, והוא יכול להכיל חמישה מבוגרים בלי שום בעיה. אולי בעצם כן תהיה בעיה, לשמוע את האנשים שיושבים שם, כי המושב האחורי כל כך רחוק מהקדמי שתצטרכו לצעוק.

אגב מושבים, רכב המבחן צויד בשבעה מהם – לראשונה בישראל, ולראשונה מזה הרבה מאוד זמן בכלל. שורת המושבים השלישית מרווחת יחסית לזו שתמצאו במכוניות כמו מיצובישי אאוטלנדר או דומיהם, אבל כמובן צפופה משמעותית מזו של מיניוואנים אמיתיים בגודל מלא. היא תתאים לילדים עד גיל העשרה בלי הרבה בעיות, אבל משהו שיותר גדול מטינאייג'ר לא יוכל להתעלם מהדיסוננס שבין העובדה שהוא "נוסע במרצדס" לבין העובדה שממש, אבל ממש, לא כיף לו.

למי שכן כיף, זה להוא (או היא) שאחראי על הדוושות. בעיקר כי זו הימנית מחוברת ל-61 קג"מ שמופקים ממנוע 3.0 ליטר טורבו דיזל ועוברים לארבעת הגלגלים (באופן קבוע) דרך תיבת תשעה הילוכים. נתון ההספק הרבה פחות מרשים ועומד על 272 כ"ס בלבד, אבל ה"לא מרשים" הזה נעלם לגמרי כש-6.6 שניות מרגע היציאה מהמקום, ה-GLE על 2.2 הטונות שלו כבר שועט במאה קמ"ש.

הנהיגה במכונית הזאת, עם המנוע הזה, מעלה – יותר מכל דבר אחר – את השאלה "למה לעזאזל לקנות מכונית עם מנוע בנזין?" זה אמנם נכון שהזיהום ממנועי דיזל כנראה יהרוג את כולנו במוקדם או במאוחר, אבל אפשר פשוט להעביר את המזגן (עם כל ארבעה איזורי האקלים שלו) למצב סירקולציה והכל יהיה בסדר. המנוע הזה בשרני, חזק, נעים, ואפילו כמעט ולא מרעיש. אמנם שומעים אותו כמעט בכל פעם שהוא עולה מעל 2500 סל"ד בערך, אבל זה צליל נעים ועמוק, והכי רחוק שאפשר מטרטור דיזלי מעצבן ומסחרי.

מה שעוד שומעים, הם רעשי רוח. בתנאי שאתם נוסעים מעל 130 קמ"ש. כי מתחת למהירות הזו הם פשוט לא קיימים, וכשפתאום שומעים אותם, קולטים שעד עכשיו הרעש הכי חזק שנשמע היה המזגן, זה די מצחיק.

את מעטפת הכיף סוגרים המתלים. ה-GLE "שלנו" הגיע עם מתלי אוויר מהסוג הפשוט יותר, ללא מערכת ה"הקפצה" שקיימת בגרסאות הבכירות, אך למרות זאת הם סיפקו חוויה מאוד נעימה ונינוחה. ה-GLE מתנדנדת לה על מתליה ומשרה אווירה מאוד ספינתית ואמריקאית ברוב התרחישים, אך במעבר על גלים רציניים או פסי האטה, המתלים מתקשחים תוך כלום עשיריות השניה ומונעים נדנודים מיותרים.

אין מה לדבר פה על התנהגות או ספורטיביות, התחושות בין הכביש לנהג עוברות בקצב שצריך למדוד עם לוח שנה, ההגה מרגיש כאילו הוא מחובר לגלגלים עם מודם 56K ותנוחת הישיבה כל כך גבוהה ורחוקה – גם מהכביש וגם ביחס לרכב עצמו, שיש תחושה כאילו צריך להיות פה לובי ומעלית שייקח אותי אל המושב.

 

סיכום

ביציאה שלי מהחניון של סוכנות מרצדס, הייתי צריך לחנות ברחוב ממש ליד. התמרון הפשוט הזה (לצאת מהחניון, לפנות לרחוב, לעשות רוורס של מטרים בודדים, ולחנות באלכסון) לקח לי כמות זמן שמביך אותי להודות בה.

כמובן שגם חניתי עקום. כמובן.

הדבר הראשון שאמרתי כשיצאתי מהרכב היה "אני לא מאמין שאנשים מסתכלים על המפלץ הזה ואומרים לעצמם "נראה לי סבבה לגמרי להתנייד בדבר הזה ביומיום". איך זה אפשרי לעזאזל?!". 48 שעות מאוחר יותר, אני נכנס במהירות לא סבירה+ לתוך החניון של מרצדס, מחנה את ה-GLE בחניה הרבה יותר מדי צפופה למידותיו, ומטפס ממנו החוצה בלי מחשבה שניה.

במהלך כל ה-48 שעות, חשבתי איך לתאר את ה-GLE, איך לסכם אותו. את המידות העצומות שלו, את האיכות הגבוהה (אך לא מבלי הפאולים), את הנוחות הלא מרוסנת, הישיבה הממש-ממש-ממש-גבוהה, המנוע שנראה שאף פעם לא נגמר לו הכוח או במשפט – את האופי האמריקאי. ומסתבר שזה עמד לי מול הפרצוף כל הזמן הזה – ה-GLE הוא המהות המזוקקת, התמצית, והתרכיז של החלום האמריקאי. שזה מצחיק, כי גם הוא, כמו אמריקה, קצת אמריקאי ובעיקר גרמני.