מאזדה 3 במבחן – הרצוי והמצוי

הדור הרביעי של מאזדה 3 רוצה להיות חלופה לדגמי היוקרה, וגם לא לאבד על ההתנהגות המצוינת. איך הוא עושה את זה?

מבלי לטפוח לעצמי על השכם יותר מדי, אני יכול להגיד שאת רוב מבחני הדרכים אני מסיים כשהדעה שלי על הרכב שנבחן לא שונה מהותית משהיא הייתה לפני שהתחלתי, ואין בכך להגיד שאני עקשן (מה שנכון אבל לא קשור) אלא שאני מצליח – לרוב – להבין בגדול את ה"קטע" של מכוניות עוד לפני שנהגתי בהן. המבחנים כמובן עוזרים לחדד את הציפיות, אבל באחוז נכבד מהמקרים הם אינם משנים אותן.

ויש מקרים אחרים, מקרים בהם אני מגיע עם רעיון מוקדם כלשהו, וכפועל יוצא מכך גם רצון עז לאהוב מכונית כזו או אחרת או להחליט שהיא מיותרת, אבל היא פשוט לא מאפשרת לי לעשות את זה. היא עושה את הכל הפוך (או מספיק קרוב לכך) ממה שציפיתי, מנפצת לי את כל הדעות הקדומות על הראש, ושולחת אותי לשבת ופינה ולחשוב טוב טוב על מה ש... ובכן, חשבתי.

 

פעם

הסיפור שלי עם מאזדה באופן כללי, וה-3 בפרט על שלושת דורותיה (הקודמים), הוא מעניין. בלשון המעטה. מעבר להיותו אחד מאותם אחוזים בודדים, היה גם רכבת הרים אמוציונלית שלעיתים איימה לרסק לי את כל הביטחון העצמי בתור "ההוא שמבין במכוניות".

השנים הן שנות התיכון שלי, ואני שונא את ה-3 הראשונה. שנאה יוקדת ועיוורת. "כל רכב שלישי שנמכר בישראל הוא מאזדה" (או משהו כזה. תסלחו לי אם אני לא מדייק) אמר פעם איזה מישהו ביבואנית. "נו, אז איך יכול להיות שרכב שכל העדר נוהג בו יכול להיות טוב?" אמר מיד לאחר מכן אנוכי לעצמי. כפועל יוצא, שנאתי אוטומטית את כל תוצרת מאזדה. ה-6 אמנם נראתה נוראה מגניב, אבל גם היא הייתה נפוצה עד כדי מיאוס. הדמיו, ה-MPV, עליהן אני בכלל לא רוצה לדבר. משנעי בשר חסרי כל שאר רוח.

ואז נהגתי ב-3. ואני זוכר את עצמי ממש מנסה לשכנע את עצמי, ממש בכוח, שאני לא אוהב אותה. אבל זה היה מאוחר מדי. אהבתי אותה. ההתנהגות הספורטיבית, הקשיחות והמשקל של ההגה, ה"טיפטרוניק" בתיבת ההילוכים, היא הייתה משפחתית, אבל וואו כמה שהיא הייתה כיפית. פתאום מצאתי את עצמי מתחבר לעיצוב, מפרגן לאבזור. ייתכן שכל העדר בחרו במכונית מעניינת? בהיפך המוחלט מהמכנה המשותף הנמוך ביותר?

אני לא אמשיך עם החפירה הארכיאולוגית, אבל אומר שמאזדה לא הספיקו לשחק לי עם המוח גם ב-16 שנה מאז הושקה ה-3 הראשונה. ועכשיו אנחנו מגיעים למאזדה 3 החדשה, הדור הרביעי, שכמובן – איך לא – ממשיכה במסורת לשחק ולהתל בי.

 

עכשיו

ה-3 החדשה היא מכונית מהממת ביופיה, לפחות בגרסת הסדאן (כן, גם אני לא מאמין שאני אומר את זה). בגרסת ההאצ'בק משהו באיזור קורה C פחות מתחבר לי, ולצערי התקווה שבמציאות היא תיראה טוב יותר מאשר בתמונות היצרן התבדתה בפגישה איתה באולם התצוגה. אולי ייקח קצת זמן ובסוף נתרגל אליה, אבל כרגע, הסדאן היא הבחירה שלי.

העיצוב של ה-3 החדשה מעניין מאוד והיא כאמור יפהפיה אמיתית, אבל היא גם מזוהה מיידית ומאוד מזכירה – מלפנים לפחות – את ה-6 הנוכחית. אולי זו הסיבה שלמרות שבמהלך המבחן העמדנו אותה כמה פעמים במקומות אסטרטגיים לפרקי זמן לא מבוטלים, בדיוק אפס אנשים עצרו כדי להגניב עליה מבט שני, שאלו אותנו עליה או הראו איזשהו סוג של התעניינות.

וחבל, כי אם הם היו עושים את זה, הם היו יכולים לראות את תא הנוסעים (ואולי אפילו לשבת בו), ולהבין שאמנם גם ה-3 הקודמת התהדרה בתא נוסעים משובח, אבל זו החדשה מצליחה לשפר אותו עוד יותר (עם שני יוצאי דופן – הפעם אין ריפודי עור ותצוגה עילית). העיצוב מאוד נעים וזורם, וחוץ מאשר כמה מוזריות כמו האלמנט דמוי פתח האוורור מול הנוסע, אין אלמנטים גסים או מוגזמים, ואיכות החומרים מצוינת גם ביחס למכוניות עם סמלים הרבה יותר נחשקים, למרות שלמעט ה-A קלאס, זו לא ממש חכמה שכן מדובר במכוניות וותיקות.

המרווח בתא הנוסעים, גם הוא אחת מנקודות החולשה של הדור הקודם, שופר בזכות צמיחת בסיס הגלגלים ב-2.5 ס"מ (272.5) והזזת המנוע קדימה, פעולה שהותירה יותר מקום לתא הנוסעים, אבל הוא עדיין נמצא רק קצת מעל הרף התחתון של "בסדר". במושב האחורי שני מבוגרים יסתדרו, אבל עם מרווח ברכיים מוגבל, שלושה ילדים ככל הנראה לא יתקשו, אבל אם תדחסו פנימה שלושה מבוגרים יש סיכוי טוב שתצטרכו כף נעליים כדי להוציא אותם משם.

תא המטען – כמו בכל מכונית סדאן קצוצת זנב של מאזדה – נהנה מנפח גדול אך סובל מפתח צר וקטן. אין בעיה להעמיס פנימה המון קניות, תיקים או שקיות, אבל בהצלחה לדחוף לשם פריטים גדולים או בעלי צורה משונה.

רשימת האבזור של ה-3 החדשה טובה, אבל לא יוצאת דופן (המפרט המלא כאן: סדאן | האצ'בק). ריפודי העור והתצוגה העילית של הדור הקודם ירדו מהרשימה, ובמקומם נוספו פנסים עוקבי פניה, בלם יד חשמלי ועוד אי אילו פריטים. אי אפשר להגיד שהאבזור קמצני, רחוק מזה. אבל גם קשה יהיה לקרוא לו עשיר במיוחד. חלון השמש קטן, כוונון הכסא ידני, וגודל מסך המולטימדיה הוא "רק" 8 ומשהו אינץ'.

אגב מערכת המולטימדיה, זו שופרה משמעותית עם דור חדש של מערכת ה-MZD קונקט, והיא כוללת עיברות מלא של התפריטים וחיבוריות אנדרואיד אוטו ואפל קארפליי שעושות שימוש חכם במסך הרחב כדי להכניס למסך בו זמנית את מפת הניווט, ולצידה את השליטה על המוזיקה וגם שעון גדול.

מערכות הבטיחות עובדות בחלקן טוב, ובחלקן פחות. בקרת השיוט האדפטיבית עובדת גם בפקקים ושומרת על מרחק לא גדול מדי, אבל נוטה להגיב באגרסיביות מוזגמת למכוניות שנכנסות לפניה כאשר היא ממתינה עד שאלה יכנסו במלואן לנתיב ורק אז מפעילה את הבלמים. מערכת תיקון הסטיה מהנתיב מרעידה את ההגה במקום לצפצף כשהיא מרגישה סטיה, אך מפעילה תיקון היגוי כשהרכב כבר עבר את קו ההפרדה, מה שעלול להיות מאוחר מדי.

 

וההבדל ביניהם

הנסיעה ב-3 החדשה מתחלקת באופן ברור לשלושה חלקים. מאזדה 3, שלושה חלקים, הבנתם?

החלק הראשון הוא נסיעה יומיומית בעיר או בשיוט בינעירוני. ה-3 עושה את זה מעולה – בידוד הרעשים עד כ-110 קמ"ש כמעט מוחלט, וגם ב-120 קמ"ש הצליל הכי בולט הוא של האיתות. וזה לא כי האיתות רועש. אם אתם מחובבי הקשיחות ומתחברים למרכב מרוסן היטב, תאהבו מאוד את ה-3. היא קצת קשיחה, אבל לגמרי לא מענישה. היא לא חובטת, לא מתרסקת ולא סגרה מתלה אפילו פעם אחת. אבל כן מעבירה את תוואי הכביש למושב ומזכירה לנהג כל הזמן שהיא עדיין זוכרת שהיא נולדה כ"זום זום" אך היא עושה את זה בלי להרגיש עסוקה או לרעוד ולווברץ על הטקסטורה של האספלט.

החלק השני הוא בכבישים מפותלים – התנהגות הכביש הייתה אחד הקלפים הכי חזקים של הדור הקודם. בדור החדש מאזדה שינתה את אחד הסממנים הכי משמעותיים של הדור הקודם – מיקום המנוע. בדורות הקודמים המנוע הותקן בדיוק מעל הסרן הקדמי, מה שאיפשר לשמור את המאסה שלו בין הסרנים, לשפר את חלוקת המשקל, ולייצר התנהגות זריזה וחדה. הדור החדש לא בדיוק שם. המנוע זז אל קדמת תא המנוע, והתחושה היא של הרבה יותר משקל מלפנים והנטיה לתת היגוי יותר מורגשת.

מערכת ה-GVC, שברגע הראשון נשמעת כמו הממבו ג'מבו השיווקי הכי בוטה ביקום בערך, דווקא הוכיחה את עצמה כמורגשת למדי ביותר מפעם אחת – בכניסה לפניה המכונית מנתקת את הכוח (או בולמת, או אלוהים יודע מה, אף אחד לא לגמרי יודע איך היא עובדת) מאחד הגלגלים הקדמיים, מה שגורר העברת משקל קדימה ומהדק את הפניה עם הסרן האחורי. בפעמים הראשונות שהיא עושה את זה, התחושה יכולה להיות מבהילה מעט, כי יש רמז לאיבוד אחיזה בגלגלים האחוריים, אבל מהר מאוד כל המחשבים מחזירים את המצב לנורמה ולפני שאפשר להגיב אני פשוט מוצא את עצמי אחרי קו פניה מהודק בדיוק במידה הנכונה, מנסה להבין מה בדיוק קרה פה.

ה-3 החדשה היא לא חדה, לא מדוייקת ולא קלה על רגליה כמו המכונית שאותה היא מחליפה, אבל היא עדיין בטופ של המכוניות המשפחתיות בכל מה שנוגע להתנהגות.

החלק השלישי, וגם זה שהכי פחות רציתי להגיע אליו, הוא יחידת ההנעה. ה-3 החדשה הושקה עם מנוע לא פחות מאשר מהפכני – מנוע שמתודלק בבנזין אבל יודע לעבוד גם ע"י הצתה בדחיסה – שזה בגדול עקרון הפעולה של מנוע דיזל והתוצאה היא שמקבלים את הטוב משני העולמות – חסכון ומומנט של מנוע דיזל עם הספק וגמישות של מנוע בנזין. אלינו המנוע הזה לא מגיע. וככל שאני מבין, ספק אם אי פעם יגיע.

אנחנו מקבלים את אותה יחידת הנעה של הדור הקודם – מנוע בנזין אטמוספרי בנפח 2.0 ליטר עם 165 כ"ס ו-21.7 ק"ג – שיפור של 0.3 קג"מ ביחס לדור הקודם, ו-2.6 בסך הכל ביחס לדור הראשון. המנוע משודך, עדיין, לתיבת הילוכים אוטומטית עם שישה הילוכים.

אם אין לכם שאיפות דינאמיות מיוחדות מהמכונית שלכם, המנוע הזה יעשה את העבודה והרבה יותר מזה. הוא מאיץ את ה-3 יפה מאוד, ויביא אותה ל-100 קמ"ש תוך 8.4 שניות, מקביל למשפחתיות אחרות עם מנוע 1.4-1.5 ליטר טורבו. גם את תאוצות הביניים הוא צולח בלי שום קשיים מיוחדים וכמובן הוא גם משייט בלי שום בעיה במהירויות לא חוקיות בעליל.

אבל כמה שלא ניסיתי להתכחש לזה, כשהוא באמת נדרש לנפק דחף, המנוע הזה מרגיש רזה, חנוק, מיושן וחסר מחץ. גם העברות ההילוכים האיטיות של התיבה תחת לחץ לא תרמו הרבה. אני אתן ל-3 להנות מהספק שאולי זה המצב כי מדובר במכונית חדשה לחלוטין שהגיעה אלי לאחר שגמעה פחות מ-70 ק"מ, אבל גם אחרי מעל 500 ק"מ המצב לא השתפר.

בכל פעם שרציתי לצאת לעקיפה זריזה או לצאת מהר מהפניה, התיבה לקחה את הזמן עד שהורידה שניים-שלושה הילוכים, וגם כשהמנוע כבר ירה את הסל"ד לשמיים וצרח את מלוא ריאותיו... ההתקדמות, אעפס, לא הלמה את רמת הדרמה הווקלית. כדי לספק קצב משביע רצון בין הפיתולים, אין ברירה אלא לשמור על הגיר בהילוך הנמוך ביותר האפשרי, אבל אז כמויות (ולא פחות מכך – אופי) הרעש פשוט גורמים לכל החוויה להרגיש לא נעימה. כאילו אני ממש מתעלל בה.

במעבר למצב "ספורט" הסיפור מעט משתפר, אבל הוא גם הופך לאגרסיבי מדי. המנוע מסרב נחרצות לרדת אל מתחת ל-3,000 סל"ד, ושם, כמו שכבר הבנתם, הוא מרעיש, וזו לא הנעימה שבתחושות.

מאידך, צריכת הדלק של ה-3 המשיכה להיות לחלוטין מיסטית – עם 12.5 ק"מ לליטר בסיום המבחן הלא פשוט. בקטעים בינעירוניים הצלחנו לא אחת לקבל גם צריכה ממוצעת של למעלה מ-15.5 ק"מ לליטר, וחשוב להזכיר – שוב – שמדובר ברכב חדש לגמרי. צריכת הדלק תשתפר עוד יותר אחרי כמה אלפי קילומטרים.

לסיכום

מאזדה 3 החדשה לא איכזבה. גם היא, כמו כמעט כל דגם אחר של מאזדה, הצליחה לשנות את דעתי כמעט מקצה לקצה, ממה שחשבתי ברגע שהתיישבתי בה, ולמה שחשבתי כשהחזרתי את המפתחות. רציתי לאהוב אותה. באמת שרציתי.

היא מהממת ביופייה, איכותית יותר מכמעט כל משפחתית אחרת. מאובזרת טוב, פרקטית מספיק, שקטה, נוחה (אם אתם אוהבים את האופי הקשיח). אבל יחידת ההנעה המאכזבת וחדוות הפיתולים שעומעמה גרמו לי להישאר אמביוולנטי כמו שמזמן לא הייתי כלפי מכונית. אני לא יכול להגיד עליה שום דבר רע באמת, אבל היא מרגישה כאילו היא קצת איבדה את ה"אס" של הדגם הקודם.

הנקודה היא גם שעבור ה-145,000 שקלים שתעלה לכם ה-3 שנבחנה, או 148,000 אם תרצו את ההאצ'בק, אפשר לקנות טויוטה קורולה האצ'בק שתהיה חסכונית יותר; הונדה סיוויק שתהיה חזקה יותר; סיאט לאון שלא פחות יפה; וגולף שתהיה סולידית ואיכותית (וגם עומדת להיות מוחלפת בקרוב). אם בדור הראשון של ה-3 היא הייתה המאמי הלאומית, הפעם אני חושש שהיא עומדת בפני קרב לא פשוט.

יש לכם שאלות על המבחן? רוצים לקרוא מה חשבו מובילי הדעה שלנו על מאזדה 3 החדשה? הצטרפו לדיון בפורום.