תוכלו למצוא מידע נוסף במגזין על

חוזרים בתשוקה - המכוניות שהיינו מחזירים לחיים

מרנו קליאו V6, דרך סאאב 9-5 ועד פיאט קופה. שלחנו את מובילי הדעה שלנו לטיול נוסטלגי עם משימה

  • 12-06-2018
  • מאת: מובילי הדעה של CarsForum

ב-15 השנים האחרונות עולם הרכב שלנו עבר יותר תהפוכות מאשר ב-100 שנה שלפני כן. טכנולוגיות חדשות, פתרונות הנעה, בטיחות, אבל בעיקר לא מעט זניחה של רעיונות מעניינים, שונים ולא פחות מזה - מגניבים להחריד שכבר לא רואים.

האתגר: שלחנו את מובילי הדעה שלנו לטיול נוסטלגי בברושורים, בתמונות ובזכרונות.
המטרה: לחזור עם מכוניות שהיו ואינן עוד, או כאלה ש"איבדו את הדרך" עם השנים, לספר עליהן, ולתאר אותן כפי שהם היו רוצים לראות אותן בפתחו של העשור השלישי של המילניום השלישי.

 

רנו טווינגו | רומן קוגן

ב-1993 הציגה רנו מכונית, שנראה כאילו הגיעה ישירות משולחן האיורים של מכוניות הקונספט לפס הייצור. הייתה זו הטווינגו. התפריט היה בסיסי ביותר – מכונית קטנה, מנוע אחד (די מיושן, 1200 סמ"ק עם שסתומים עיליים), רמת גימור אחת ועיצוב מדהים של פטריק לה-קווימה. מונובוקס מושלם, בהתאם לאופנה שהייתה רווחת באותם ימים, רק לא במיניוואן מגושם, אלא במכונית מיני חיננית ושובבה.

האפקט היה מדהים ועיתוני הרכב של התקופה, שרגילים היו לרייר על אקזוטיקה (והוצגה אז אקזוטיקה במשקל כבד – יגואר XJ220, מקלארן F1, בוגאטי EB110 וזה רק על קצה המזלג), השתפכו על הרנו הקטנה.

היא הייתה מינימליסטית, עם מתכת חשופה בצבע הרכב בפנים, עם דיפון וריפוד בצבעים זועקים, לוח מחוונים דיגיטאלי במרכז הדשבורד (סוג של הומאז' למיני המקורית), עם אופציה לגג ברזנט בסגנון של פעם, ובעיקר היא הייתה ההוכחה שגם מכונית שלא נועדה לרגש בנהיגה, יכולה לרגש, למרות שהתנהגות הכביש שלה הייתה בטוחה ותו לא.

היא גם הייתה מרווחת מאד, ועם מושב אחורי מתכוונן לפנים ולאחור ואפשרות לקפל את כל המושבים למיטה זוגית, גם פרקטית ביותר.

היום ישנן מכוניות שמביאות, כל אחת, חלק ממה שהביאה הטווינגו – הונדה ג'אז מביאה את המרווח, השלישיה הצרפתית/יפנית/צ'כית מביאה את העיצוב השובב בפנים והטווינגו הנוכחית מביאה את עיצוב החוץ, אבל אין אף מכונית קטנה אחת שמצליחה לשחזר את השילוב הזה, וחבל, במיוחד על רקע אותה טווינגו חדשה שכשנוסעים בה מבינים שאין לה את "זה", ו"זה" מה שאיפיין את הטווינגו המקורית. מכונית היסטורית.

הטווינגו "שלי" היום הייתה עם גוף כמו של הונדה ג'אז, מבחינת ניצול המרווח הפנימי, רק מעט מוקטן לאורך של כ-3.5 מטר, וכמובן מעוצב ברוח המקור, כמונובוקס אמיתי ומן הסתם יותר שובב ויפה. היו לה מנוע קדמי והנעה קדמית, 3 דלתות כמובן וגג ברזנט נגלל. בפנים הייתי מקפיד על לוח מחוונים דיגיטאלי במרכז כהומאז' למקור, וכנראה אפילו משאיר את השימוש בסמארטפון כ"מסך" למערכת האודיו כמו בטווינגו הנוכחית. הייתי שומר גם על אפשרויות קיפול המושב למיטה זוגית ומאפשר כיוונון זויות משענת גם במושב האחורי. אמנם לא הייתי שומר על מתכת חשופה לכל אורך הדלתות, אבל הייתי דואג לפס או משולש מתכת קטן בקדמת הדלת, במקום בו אין סיכון לכווית חום או קור. בחלומות שלי היא לא עוברת את ה-75,000 ש"ח בארץ.

 

סאאב 9-5 אירו: שרת הטרבות | YNV

יוני 2000, יום חמישי, אחת בלילה, כביש 90, צומת קלי"ה. מת להגיע כבר הביתה. אוטובוסים לצפון כבר לא יעברו פה. הכביש שומם.

מרים את היד לעצור טרמפ. אוטו ראשון עובר, לא עוצר. שני, לא עוצר. אף אחד לא מתעניין בחייל עם יד מושטת. נבלות.

פתאום רכב כהה עוצר לידי.

"לאן חייל?"

מעיף מבט קצר בנ... על מי אני עובד? גם אם הוא היה מזוקן עם חזות חשודה וברדיו היה מתנגן פריד אל אתרש, הייתי עולה. רוצה הביתה.

"בית שאן"

מסמן לי לעלות.

זורק את התיק מאחור. סוגר דלת כבדה. בחשכת הלילה הכל כהה. מושב עור חובק אותי בכתפיים ובירכיים. בחוץ שלושים מעלות. בפנים קריר ונעים - המושב ממוזג.

מתחילים לנסוע.

וואו… מה פה קורה פה?

הגב נצמד לכסא. הדבר הזה מאיץ מדהים!

תוך שניות אנחנו בקצב מהיר… מאוד מהיר… הרבה יותר מהיר ממה שהגיוני לכביש הזה. השקט בתוך האוטו לא מסתדר לי עם המכוניות האחרות שאנחנו עוקפים מדי פעם ונראות כאילו נוסעות ברוורס. בעוקף יריחו אני מטה את הראש שמאלה, להבין באיזו מהירות אנחנו. לוח השעונים, הפקדים, החוגות והרדיו, כולם מוחשכים. רק מד המהירות מואר והמחוג מצביע על מספר גבוה שמתחיל בספרה שתיים.

מסתכל מסביבי, זו לא מרצדס ולא במוו. היא מרגישה שונה, אבל בקטע טוב. פתאום אני קולט משהו מוזר בין המושבים. גישוש באפלה עם היד… איזה קטע, מישהו תקע פה מפתח. "איזה אוטו זה?" אני שואל את הנהג, שמרוכז בעקיפה של כל רכב אחר על הכביש. "סאאב 9-5 אירו". אין לי מושג מה זה, אבל אני לא רוצה להטריד את הנהג. עדיף שיתרכז ולא נסיים בתעלה. בבית אני אשאל ב-mIRC, אולי מישהו ידע על מה מדובר.

ב-1997 סאאב יצרו את ה-9-5 (תשע חמש, לא תשעים וחמש, שזה בכלל דגם אחר שלהם. יצירתיים אש השבדים האלה) להתחרות בהגמוניה הגרמנית מרצדס/במוו/אודי בתחום מכוניות הסאלון. סאאב הציעו בתחילה מנועים בנפחים 2, 2.3 ו-3 ליטרים כשהשניים האחרונים מטורבתים.

בשנת אלפיים נוסף דגם Aero שקיבל טורבו בלחץ גבוה ששודך למנוע 2.3 ליטר והפיק 230 כ"ס ו-25.5 קג"מ (מוצהרים. השמועה גורסת שבפועל הם הפיקו יותר). בהשוואה להיום, הנתונים לא נשמעים מי יודע מה אבל בפרספקטיבה של תחילת המילניום הם היו מרשימים.

ה-9-5 אירו הציגה גישה שונה מהגרמניות לקטגורית הסאלון. מרכב נמוך ואתלטי יותר. לוח מחוונים שעוטף את הנהג ומזכיר לו שבמקור סאאב ייצרה מטוסים. סוויץ' למפתח בין המושבים הקדמיים.

מלבד כח מתפרץ ותאוצות משכרות, היא לא הצטיינה במיוחד בשום דבר. מרצדס היתה נוחה יותר, במוו דינמית יותר ואודי… מצטער. אודי לא עלתה עליה בשום דבר. אבל היא היתה שונה מהעדר והיה בה את הקסם הזה, שקשה לאפיין אבל קל להתמכר לו.

סאאב התפוגגה השמיימה לפני כמה שנים והסיכוי לראות אותה שוב נמוך למדי.

אבל אם יקרה הנס וה-9-5 אירו תשוב לשוק, היא תגלה שהשוק השתנה. פתאום גם לגרמניות יש מנועים קטני נפח ומוגדשים. גם הם יודעים להאיץ כמו פסיכיים, שם בעוקף יריחו באחת בלילה. אבל אין להם את הקסם הזה, את הזיק שמייחד אותם כמו שהיה לה לאירו. אז בטח בגלגול העדכני שלה, היא תפיק 350-400 כ"ס ממנוע 2.4 ליטר. אולי הכוח יירד לכל ארבעת הגלגלים.

אבל אני יודע מה לא יהיה בה. לא יהיו בה צגים טיפשיים ומסכי מגע דביליים שכל תכליתם לדגדג את בלוטת השופוני של הנהג. היא תישאר תכליתית, פשוטה אך איכותית.

בגזרת המחיר, בדמיוני היא עולה סביב 350-380 אלף שקלים.

 

מאזדה מיאטה דור ראשון | גיא חיימוביץ'

המיאטה בדור הראשון הייתה משהו מיוחד כבר מהרגע שהיא הוכרזה. רודסטר דו-מושבי עם הנעה אחורית זה קונספט שכולם חשבו שחלף מהעולם. הרודסטרים הקודמים היו לרוב בריטיים לא אמינים בעליל ופתאום רודסטר כיפית, זולה, ועם אמינות ברזל?!

אחד מסימני ההכר של המיטאה בדור הראשון הוא הפנסים המתרוממים שלה. זה נתן לה מראה אנושי חמוד להפליא, ופתיחה וסגירה שלהם היוותה משחק שלא משעמם אף פעם לבעליה.

תקנות הבטיחות פיזרו את המסיבה הזו וכבר בדור השני הפנסים המתרוממים נעלמו. בנוסף, בדורות הבאים של המיאטה, היא צברה עוד פיצ'רים וטכנולוגיות שלא באמת היו חסרים מלכתכילה (הגה חשמלי, גג חשמלי קשיח, תיבה אוטומטית).

בדור הבא של המיאטה הייתי רוצה לראות חזרה למקורות. עיצוב רטרו-מודרני ופחות זוויתי מהדור האחרון. חזרה להגה הידראולי שופע פידבק כמו בשלושת הדורות הראשונים. אבל הכי חשוב, פנסים מתרוממים. אבל איך, עם כל התקנות של בטיחות הולכי רגל, אתם שואלים? אז אני מציע להפוך את המשוואה, למה שהפנסים האלו לא יהיו כמו כרית אוויר שמשככת את הפגיעה של הולך הרגל ברכב ומספקת לו כרית רכה ונוחה להניח עליה את הראש בזמן הפגיעה? זה לא מופרך.

המיאטה מעולם לא הייתה רכב יקר, לכן מחיר של רכב כזה, בטח אם נזרוק לפח את כל השטויות של הגה חשמלי, גג חשמלי, מערכות בטיחות אקטיבית, אורות לד וכל מיני שטויות שכאלו. ההימור שלי שהיא צריכה לעלות בארה"ב כ-25,000 דולר.

איך פנסים מתרוממים יכולים להתנהג בעתיד:

איך מכוניות מודרניות יראו עם פנסים מתרוממים?

 

פיאט קופה - החצי השני של הניינטיז | Fallou

סימון מסתכלת עלי ממושב הנוסע במבט תמה: "למה כולם עושים לך את התנועה הזו?" (מרימה יד ימין, מכנסת את האצבעות, ומזיזה אותה, כאילו פותחת ידית דלת כדורית).

"הם רוצים לדעת כמה האוטו עולה".

היא לא מבינה.

לך תסביר לגרמניה שכל ישראלי שותף שלך, ושבמדינה נטולת מותגים ספורטיביים אמיתיים, פיאט קופה נראית כמו אקזוטיקה נדירה. כולם רוצים לדעת "מה זה?" (לאדה טורבו זו התשובה האהובה עליי), וכמובן "כמה זה?".

מאוחר יותר חנינו ביפו. מוכר מקומי ניגש, וכששמע כמה עלה הרכב אמר: כ"כ הרבה כסף בשביל כזה אוטו קצר?!

מאוד ישראלי מצידו.

אבל הקופה לא עלתה כ"כ הרבה כסף, בהתחשב בביצועים שהציעה בזמנה. יחסית להוט האצ' של התקופה, היא היתה בליגה אחרת. כמעט 200 כ"ס, אפס למאה בקצת מעל שבע שניות... ואיך שהיא נראתה. לא דומה לשום דבר שבא לפניה. מקורית ויפהפיה, עם הפנסים עם הכיסוי הקעור והחיתוכים בצדדים. וכל זה במחיר של ספורטיבית בכירה של ימינו (קצת מעל 200,000 ₪, בערכים ריאלים).

הקופה אולי היתה מבוססת על שלדת הטיפו, אבל אי אפשר היה למצוא את הדימיון, לא בצורה החיצונית ולא בעיצוב הפנים, שהיה לא פחות שובה עין ומלבב מהחיצוני. כשישבת בקופה הרגשת כמו במכונית ספורט. גם אם איכות ההרכבה לא היתה ברמה של BMW, היא היתה טובה מספיק. יחסית לתאי הנוסעים המודרנים, שכולם איטרציות של גולף, זה של הקופה היה שונה מכל דבר אחר והעביר את המסר: אתה יושב במכונית שהיא לא כמו כולן.

הקופה היתה חגיגה לעיניים מבחוץ ומבפנים, וחגיגה לנהיגה. מעט מהירה יותר מבמוו 325 קופה (E36), מכונית הקופה לנהג של זמנה, הפיאט התנהגה פחות טוב וכמובן, היתה הנעה קדמית. אבל כמה כיפית היא היתה...

קודם כל המנוע. זאת שלי היתה עם מנוע ה-2.0 ליטר, 4 צילינדר, טורבו, שעד 3.5 אלף סל"ד הרגיש מאוד "משפחתי", ומאותו סל"ד ועד הפס האדום שחרר בפתאומיות עדר של סוסים לציר הקדמי בחמת זעם שנהגים צעירים כבר לא זוכים לחוות. לא קל לנהוג עם מנועים כאלו, אבל אין על הריגוש של הרגע בו הכל משתחרר, הגב נדבק למושב, ואתה עובר ל-Warp Speed (יחסית). אפס למאה בשבע שניות אולי לא נשמע משהו כיום, אבל אז זו היתה מהירות כמעט ללא תחרות, ובעיקר, זה הרגיש מהר יותר מההאצה הלינארית שמקבלים היום. היית צריך אימפרזה טורבו כדי לקבל יותר (ומישהו חייב לכתוב משהו על האימפרזה ההיא...).

והחגיגה לא נגמרה שם. להגה השמנמן היה פידבק אמיתי (גם אם לא ברמה של הפיג'ו של התקופה), הדיפרנציאל מוגבל ההחלקה דאג לחלוקת הכוח תחת האצה בסיבוב, והעסק עבד מצויין. כשהגזמת עם הכוח ביציאה מהסיבוב (וזה היה קל, עם חוסר הלינאריות של הטורבו), כשהציר הקדמי, כשהיה מאבד לבסוף אחיזה, היה עושה זאת בסחיפה אחידה צפויה ונשלטת. את הקופה הייתה זורק לפנייה עם הרבה טקס בישבן, נועץ את האף הכבד באספלט, ומאיץ ברגל כבדה החוצה. הזנב לא היה יוצא בקלות, אבל אם היית מגיע מהר מספיק כל הרכב היה נסחף על הצד ומקיים את כל הדרמה שהעיצוב הבטיח.

לא היה לה את הדיוק וההרמוניה של ה-325, עם גיר המעורפל והעדר חלוקת המשקל המאוזנת של הבמוו, אבל, וואו... איזה כיף.

והיא גם היתה היתה די שימושית, עם תא מטען סביר וגם קצת מקום מאחור. כשנה היא היתה הדיילי שלי, ולא מצאתי סיבה לקטר, גם לא כשתפסו את אשתי על 150 על גשר מורשה. פעמיים ("אני לא נוהג מהר, דארלינג. לי אין אסמכתאות מהמשטרה...").

אין היום מכונית שדומה לפיאט קופה. אין להן את הדרמה, לא מבחינת עיצוב ולא מבחינת האופן בו הן ננהגות. סובארו BRZ היא אולי הדבר הכי קרוב, והיא בטח מכונית נהיגה טובה יותר, אבל היא יותר שוק משיק.

אם היה צריך ליצור לקופה מחליפה מודרנית, היא צריכה להתחיל מהעיצוב. תביאו משהו שאני לא יודע לדמיין. משהו מקורי, שלא לוקח (כמעט) חלקים ועיצובים ממכוניות דומות. שלא בא לחסוך עלויות ולהשתמש במה שיש במחסן. משהו שייראה שונה לגמרי (כמו הוולוסטר, אבל בטעם טוב ושיעשו אותו באיטליה ולא בקוריאה) עם אלמנטים מקוריים שאין ברכב אחר (כמו הפנסים הקדמיים של הקופה, כי זה קצת מבאס לראות את הבקליות האחריות של ה-Z שלך על ניסאן ג'וק), וקו עיצובי שממשיך מבחוץ פנימה לתא הנוסעים.

ובעזרת אלוהי החשק, שלא תתנהג כמו עוד איזו VAG סטרילית. שתפרפר קצת בפתיחות, תזרוק קצת יותר מדי בסיבובים, ושהטורבו ייכנס רק באמצע טווח הסל"ד, ואם אפשר, אז בבת אחת בבקשה.

ושתעשה רעש. אמיתי. לא גרגור כזה שנשמע כמו הינדוס של איזה גרמני בחלוק לבן. כזה שנשמע כמו בעיה באיטום הרעשים. מחוספסת. שתהיה מחוספסת. כמו סקס בטבע. הביצוע בסוף לא משהו, אבל החוויה נשארת איתך...

 

רנו קליאו V6 | יבגני יאצקביץ'

"פרואנסה! זוכר הרנו 5?"
"ברור שאני זוכר, אחלה רכב"

"ואתה זוכר את הרנו 5 טורבו?"
"כן השתגענו בזמנו..."

"בוא נכין משהו כזה!"
"אתה דפוק?! יש לנו כבר קליאו ספורט, ואתה מדבר על לשנות את כל הרכב!"

"...כן"
"טוב. בוא"

ככה אני מדמיין את השיחה שהתנהלה באיזה משרד חשוך במטה של רנו בסוף שנות ה-90. אחרת איך אפשר להסביר את הרנו קליאו ספורט V6? לרנו כבר היתה סופר מיני חמימה בהחלט בשם רנו קליאו ספורט 172.

לרנו קליאו V6 היה מנוע בנפח של 3 ליטר של קונצרן פיג'ו-סיטרואן, שנשלף מהמדפים של הלגונה, היו לו 24 שסתומים והספק של 230 כ"ס. מי מכם שהסתכל מתחת למכסה המנוע של ה-172 בטח שם לב שמקום לעבוד אין שם... מנוע ה-2 ליטר תופס את רוב המקום. אז איפה דחפו מנוע בנפח 3 ליטר בתצורת V? מאחורי המושבים הקדמיים כמובן! ככה רנו יצרה האצ'בק קטנה עם מנוע מרכזי והנעה אחורית!

המושבים מאחור הוצאו וכך גם חלקים נוספים רבים, השלדה שונתה כדי לפנות מקום למנוע הגדול. מלפנים, מתחת ל"מכסה המנוע" היה תא המטען (הפצפון), לרכב נשארו 2 מושבים ולא יותר מידי מקום אחסון.

מה קיבלנו? כאמור, 230 כ"ס, מהירות סופית של 235 קמ"ש, הנעה אחורית, 6 הילוכים ידניים, 0 ל-100 ב-6.2 שניות.

כל זה הוצע למכירה בשנת 2000. הביצועים היו טובים, אבל לא הרבה יותר טובים מהקליאו ספורט הרגילה (6.7 שניות). ההקרבה בחיי היומיום, מצד שני, הייתה לא קטנה - עליית משקל של 300 ק"ג ו-8 ק"מ נוראיים למדי לליטר הפכו את הקליאו V6 למכונית לא מאוד ידידותית לנסיעה למשרד.

בשנת 2003 רנו חידשו את ליין הקליאו וגם ה-V6 זכתה וקיבלה שדרוג ביצועים (בזכות פורשה). ההספק צמח ל-255 כ"ס, זמן התאוצה ירד ל-5.8 שניות בתאוצה הקלאסית והמהירות הסופית טיפסה ל-245 קמ"ש.

לא נמכרו רבות מהן בעולם ואני בספק שנראה עוד יצרן שעושה משהו כזה גדול (ומטורלל) ודוחף מנוע ענק ואטמוספרי (למעשה אני מתקשה לדמיין שגם מנוע טורבו ידחף לתוך בגאז' של האצ'בק במקום המושבים) אבל אם רנו יעשו את זה, זה יהיה אדיר!

תחשבו על הקליאו היום, כן זו עם הפס פלסטיק המציק הזה באמצע, ועכשיו תלבישו עליה ניפוחים ענקיים, ג'אנטים של 21 אינץ' (לפחות, כי 19 זה כבר "סתם רגיל") ומנוע... רנו הם הבעלים של ניסאן, ולניסאן יש רכב שנקרא Z370, ולו יש מנוע של 3.7 ליטר עם מלא (328) סוסים. שימו אותו מאחורי האוזניים, ושלחו את הכוח (שוב) לגלגלים האחוריים. יכול להיות מגניב. ממש.

יש לכם גם מכונית מיוחדת שנשבר לכם הלב רק לחשוב על שהיא כבר לא איתנו? הצטרפו לדיון ושתפו אותנו בפנטזיות הכי פרועות שלכם.