בשנות ה 70' המוקדמות הומצאו שני פלחי שוק, שברבות הימים הפכו לחשובים ביותר בעולם הרכב – היו אלו מכוניות הסופר מיני והקומפקטיות. אמנם היו לא מעט דגמים שענו בערך על ההגדרה אולם רק הפיאט 127 והפולקסווגן גולף יכולות להיחשב כסופר מיני והקומפקטית הראשונה (בהתאמה) במובן המודרני. הפיאט 127 הוצגה בסוף 1971 והציעה לראשונה עיצוב נאה, מבנה מכאני מתקדם יחסית, כשבניגוד לכל המכוניות הקטנות שקדמו לה, היה לה מנוע רוחבי ותיבת הילוכים צידית, מרחב פנימי נאות ושימושיות רבה, ששולבה בתחזוקה פשוטה ושווה לכל נפש. עד מהרה הצטרפו ל 127 הרנו 5 והפיג'ו 104, ומעט אחריהן הוצגה האודי 50 שמוכרת יותר כפולקסווגן פולו.
באותה העת עברה החטיבה האירופאית של פורד "איחוד שורות" בין האגף הגרמני לאגף הבריטי, מה שהתבטא בהצגת דגמים חדשים וזהים, בעיקר על מנת לחסוך בעלויות הפיתוח. רבת המכר של פורד באותה העת הייתה האסקורט, משפחתית קטנה ושמרנית מאד, הן בעיצובה והן בתפיסתה. גם יתר דגמי פורד אירופה נמכרו היטב, אך פורד ראו בעיניים כלות כיצד נחטפות הסופר מיני החדשות כלחמניות חמות, ורצו לקחת חלק בחגיגה, למרות שהיה ברור להם ששולי הרווח במכוניות אלו אינם גדולים. הנהלת פורד אירופה פנו להנהלת פורד בארה"ב, בדרישה לתקציב פיתוח למכונית סופר מיני חדשה. לרוע מזלם, באותה העת פרץ משבר האנרגיה, ופורד ארה"ב נפגעה קשה ממנו, מה גם שהמכונית הקטנה ביותר שלהם, אם אפשר היה לקרוא לה מכונית קטנה, הפינטו, הספיקה לצבור מוניטין מפוקפק.
הנרי פורד ה-II לצד הפיאסטה
ההימור של פורד אירופה
הנרי פורד השני העמיד בפני הנהלת פורד אירופה דילמה לא פשוטה; אם תפותח מכונית סופר מיני חדשה, שתכנונה יהיה חייב להיות ממש מהיסוד, הם יאלצו להסתפק במתיחת פנים מקיפה לאסקורט, גם אם זה יבוא על חשבון המכירות העתידיות. פורד בחרו לפתח מכונית סופר מיני חדשה, והניחו, במידה רבה של צדק, שקוני האסקורט הם השמרנים ביותר, ובכל מקרה המכונית תימכר היטב. תקציב הפיתוח שקיבלו מסופרי האפונים בארה"ב לא היה גדול, ולכן נאלצו להשתמש במה שיותר מכלולים ממכוניות פורד קיימות, ובשנת 1973 פרוייקט "בובקט" יצא לדרך. לצורך עיצוב המכונית פנו פורד למספר מעצבים, צעד לא מקובל בפורד שתמיד עיצבה בעצמה את מכוניותיה, ומבין כולם נבחר רייטון פיסורה האיטלקי. זה עיצב מכונית קטנה אך נאה ומודרנית. עיצוב הפנים בוצע בידי פורד עצמם, והיה פשוט ותכליתי. מאחר והמכונית תוכננה להיות בעלת הנעה קדמית, נאלצה פורד להתאים את המנועים הוותיקים של האסקורט לשימוש רוחבי, ואף שינתה את נפחם. תיבת הילוכים חדשה בת 4 מהירויות פותחה.
אילוצי תקציב יצרו מכונית פשוטה, אמינה, עמידה ו...מקסימה
מערכת המתלים כללה תמוכות מ'קפרסון קדמיים ומתלה אחורי מורכב יחסית בעל מוט פנהארד. על מנת להוזיל את עלויות הייצור, החלה פורד לגשש אצל הספרדים, שזה עתה עברו מדיקטטורה לדמוקרטיה, ושיוועה למטבע זר. מפעל חדש הוקם בעיר וולנסיה, מודרני יחסית ובעל נפח ייצור מכובד. השלב הבא היה מציאת שם למכונית החדשה; הועלו מספר שמות, ובינהם "אמיגו", "בבה" ואפילו "במבי", ולבסוף הנרי פורד השני הכריע – פיאסטה - מסיבה עליזה בספרדית.
זינוק לפסגה
השקת המכונית שנמכרה בתחילה בשתי גרסאות מנוע – 957 סמ"ק ו-40 כ"ס או 1,117 סמ"ק עם 50 כ"ס ועקומת מומנט שטוחה, נעשתה במירוץ 24 השעות של לה מאן ביוני 1976, בדיוק לפני 40 שנה. אולם המכירות החלו רק בספטמבר אותה שנה, מאחר והמפעל החדש עדיין לא היה ערוך לספק את הביקוש. הפיאסטה החדשה הפכה בין לילה ללהיט מכירות, בייחוד בבריטניה, שקיבלה את המכונית באיחור, וגרמניה. כל תפוקת המפעל הייתה מכורה מראש. עד מהרה הוחל בייצור המכונית במפעל פורד בדגנהם, אנגליה, בכדי לענות על הביקוש בשוק הבריטי, בו הפכה למכונית הנמכרת ביותר. כשנה לאחר הצגתה, ב-1977, קיבלה הפיאסטה מנוע 1.3 שסיפק 66 כ"ס, והפך את המכונית הקלה לזריזה למדי. נוספו רמות גימור, ה-S הספורטיבית והגיאה המהודרת. באותה שנה החל שיווק המכונית בארה"ב, תוך שינויים מתחייבים, ואפילו שם זכתה להצלחה די מפתיעה.
פיאסטה RXi2, עדיין סקסית
בסוף 1980 נוספה גרסה ספורטיבית שכונתה XR2. מנוע 1.6 שסיפק 84 כ"ס הפך אותה למהירה במיוחד, ולמעט רנו 5 טורבו, היא הייתה הקטנה החמה המהירה ביותר. גם השלדה והמתלים שופרו והוקשחו. כשנה לפני כן, ב 1979, ירדה הפיאסטה המיליון מפסי הייצור. בשנת 1983 הוצגו פיאט אונו ופיג'ו 205, שהיו סופר מיני מודרניות, ומולן נראתה הפיאסטה מיושנת מכל הבחינות ולא אטרקטיבית. לזכותה עמדו אמינות גבוהה ותחזוקה קלה ופשוטה, אולם זה כבר לא הספיק. כמענה לדור החדש של מכוניות הסופר מיני, החליטו בפורד להעביר את המכונית מתיחת פנים ראשונה. החזית עוצבה מחדש והאחוריים זכו לרענון, אולם השינוי הגדול והמשמעותי ביותר היה בתא הנוסעים. פנים המכונית עוצב מחדש, ונראה מודרני בהרבה, כשגרסת הגיאה מקבלת עיצוב משודרג. השינוי המכאני העיקרי היה תוספת הילוך חמישי בגרסאות היקרות, ולראשונה הציעה פורד מנוע דיזל בנפח 1.6, לאור התחרות הגוברת והפופולאריות שמנוע זה החל לצבור. למרות שבבסיסה נותרה מכונית מיושנת, צרה וצפופה, הפיאסטה המשיכה להיות רבת מכר. בשנת 1986 מנוע 1.4 מודרני בעל גל זיזים עליון החליף את מנוע הקנט העתיק, ודגם ה-XR2 קיבל את מנוע ה-CVH של האסקורט שסיפק 96 כ"ס. תוספת חשובה קיבל הדגם בדמות גרסה אוטומטית שנקראה CTX שכללה תיבה רציפה שפותחה בשת"פ עם פיאט.
דור שני להצלחה
לקראת סוף שנות ה-80' הגיעו בפורד למסקנה שאין מנוס מפיתוח מכונית חדשה לחלוטין, הן עיצובית והן תכנונית, שתחליף את רבת המכר. ליד מכוניות הדור החדש של פורד נראתה הפיאסטה כמו שריד לימים עברו, ולכן עיצבו פורד מכונית חדשה לחלוטין, שמרנית בעיצובה, כיאה לבת במשפחת פורד, אך בעלת מראה מודרני ועדכני שישכיח את מראה קופסת הנעליים של קודמתה.
גם פנים המכונית נהנה ממראה מודרני, וכלל מושבים שיוצרו בטכנולוגיה חדשנית ששילבה את בד הריפוד בחומר המוקצף ממנו עשויים המושבים. הפיאסטה החדשה הוצגה ב-1989, וכקודמותיה, הפכה לרבת מכר, למרות שלמעט איכות גבוהה לא הציעה יתרונות יחסיים. בשל חסכון בתקציבי הפיתוח נותרה הפיאסטה עם אותן יחידות הינע, מה שהיה בעוכריה. בשנת 1997 הוצגה מתיחת הפנים של המכונית, שכללה שינויים עיצוביים והקניית החזית האליפטית שאפיינה את כל דגמי פורד באותה העת, תא נוסעים חדש, והחשוב מכל – הצגת מנוע 1.25 חדש לחלוטין, שפותח בשת"פ עם ימאהה היפנית. המנוע החדש סיפק 75 כ"ס ואופי פעולה נעים בהרבה משל קודמיו, והיה הראשון בסדרת המנועים החדשה של פורד. גם הדגם מתוח הפנים נמכר היטב, כקודמיו, ואף היווה את הבסיס לפורד קא המקסימה ולפומה. שיתוף הפעולה ההולך וגובר עם מאזדה היפנית גרמה לכך שהמכונית נמכרה בשווקים מסוימים כמאזדה 121. בשנת 2000 עברה הפיאסטה מתיחת פנים נוספת, קלה, ששמה דגש על הבטיחות הפאסיבית.
מוסיפה פלפל
בשנת 2002, כשנתיים לאחר השקת הפוקוס שהפכה את פורד מיצרן מכוניות משעממות וחסרות ייחוד ליצרן נועז ובעל יכולת, הוצגה הפיאסטה החדשה. זו עוצבה כגרסה מוקטנת של הפוקוס, ונהנתה מעיצוב מודרני בהרבה משל קודמתה, כמו גם שדרוג רמות הגימור והאבזור. בגלגול הזה של הפיאסטה, ויתרה פורד על השימוש בתיבת ההילוכים האוטומטית הרציפה, ובמקומה הציגה תיבה רובוטית חד מצמדית שאמורה הייתה לשלב את הנוחות של תיבה אוטומטית עם יעילות של תיבה ידנית. אולם הדור הזה של הפיאסטה ייזכר בעיקר בשל גרסת ה-ST של המכונית.
פיאסטה ST הייתה יריבה שקולה לסופר מיני החמות
ה-ST עשתה שימוש במנוע 2.0 עם 150 כ"ס ושלדה משודרגת, כמו גם מראה קרבי נכון, ויחד יצרו מכונית מהירה ומהנה, שהייתה יותר ממתחרה ראויה בקבוצתה. בדור זה הציעה הפיאסטה גידול במימדים, רמת בטיחות גבוהה, אבזור עשיר ומראה מודרני, וגם היא כקודמותיה, זכתה להצלחה גדולה, יחד עם כל דגמי פורד. ב-2007 עברה הפיאסטה ST שדרוג משמעותי, והציעה בגרסאותיה החזקות הספק של 180 כ"ס וביצועים מעולים. בתחילת 2008 הוצג הדור השישי של הפיאסטה שהתבסס על שלדת B של פורד, אך הציעה מראה מודרני ומושך, שהשתלב היטב בהיצע פורד. גם דגמי הדור השישי המשיכו להשתמש במנועי הדוראטק והזטה של פורד, אך הפעם שודכה אליהם תיבה רובוטית כפולת מצמד. ב-2013 הוצגה גרסת ה-ST, שהייתה יותר ממחליפה ראויה לקודמתה, והציעה אף היא התנהגות כביש מעולה ומהנה ששולבה בביצועים מצוינים, ונחשבת לאחת הסופר מיני החמות הטובות ביותר של כל הזמנים.
ועדיין עושה לנו את זה
סיפור סינדרלה
הפיאסטה, לפחות בדורותיה הראשונים, נחשבה למכונית שמרנית שפנתה לקהל שלא חיפש הרפתקאות, אלא שקט נפשי, הציעה תחזוקה פשוטה וזולה, אמינות גבוהה, ביצועים סבירים ושימושיות גבוהה. עם השנים, קהל הלקוחות התחלף אט אט, כשהפיאסטה החלה להציע שלדה ראויה ויחידות כוח מודרניות, אך עדיין נותרה רבת מכר.
הרבה לפני פולקסווגן הוציאה פורד את קונספט "טוארג" על בסיס הפיאסטה