קיצור תולדות דגמי הספורט של סיטרואן

סיטרואן AX

למרות שסיטרואן מעולם לא הייתה מזוהת עם תדמית ספורטיבית, במהלך השנים היא הציגה כמה וכמה רכבים שהפכו לשם דבר. סקירה היסטורית.

  • 09-09-2014
  • מאת: חן פרחי

קשה לעלות על הדעת יצרן רכב שכל דגמיו היו רחוקים מתדמית ספורטיבית כרחוק מזרח ממערב יותר מסיטרואן. היצרן הצרפתי, שהמציא את מערכת המתלים ההידרופנאומטית שהקנתה למכוניות שצוידו בה נוחות נסיעה מוחלטת אך מנגד גרמה לניתוק מוחלט של הנהג מהמכונית, כך שאמנם אחיזת הכביש והיציבות עמדו על רמה גבוהה מאוד (בוודאי ביחס לתקופתן) אך התנהגות ספורטיבית הייתה מהן והלאה. למעשה סיטרואן הייתה החברה היחידה שמעולם לא הציגה דגם ספורטיבי או אפילו גרסה ספורטיבית לדגמיה.

בסוף שנות ה-60 סיטרואן החליטה לפתח מכונית קופה גדולה בשם SM, שבפעם הראשונה תפנה לפלח שוק שהיה זר לחלוטין עבור סיטרואן. לצורך פיתוח המכונית רכשו סיטרואן את מזארטי האיטלקית, ממנה שאלה את מנוע ה-V8 המעולה שלה ועל מנת שיתאים למכונית קוצצו ממנו זוג בוכנות. עיצוב המכונית בוצע בידי רוברט אופרון, והמכונית נראתה אוונגרדית כמיטב מסורת סיטרואן, אך ספורטיבית ומושכת. בניגוד לדגמי העבר של סיטרואן, הציעה ה-SM מנוע וביצועים מצוינים. לראשונה היה לסיטרואן דגם בעל אוריינטציה ספורטיבית. בשל מחיר גבוה מאוד, שנבע בין היתר מעלות הפיתוח הגבוהה, המכירות בארצות הברית היו גרועות. אך דווקא זה היה אמור להיות שוק היעד העיקרי של המכונית ולכן מצבה הכלכלי של סיטרואן התדרדר עד שנרכשה על ידי פיג'ו ב-1974, אז נרכשו 30% ממניות סיטרואן על ידי פיג'ו.

סיטרואן CX טורבו

באותה שנה הוצגה הסיטרואן CX שיועדה לרשת את ה-DS המדהימה שהוצגה ב-1955. שנה לאחר מכן הופסק ייצור ה-SM וכך נותרה סיטרואן ללא דגם ספורטיבי כלשהוא. ב-1976 השלימה פיג'ו סופית את ההשתלטות על סיטרואן, תוך הבהרה לראשי סיטרואן שה-CX תהייה המכונית האחרונה שלהם שתפותח כסיטרואן מהיסוד. כשנתיים לאחר מכן, ב-1978, הוצגה הסיטרואן ויזה שהייתה למעשה פיג'ו 104 בעלת מרכב שונה וכיול מיתלים שונה. הויזה, ביחד עם ה-LN שהייתה למעשה פיג'ו 104 שתי דלתות שצוידה במנוע ה-2 בוכנות של הסיטרואן דיאן, היו המכוניות הראשונות של סיטרואן שהוצגו לאחר השתלטות פיג'ו. לפיג'ו 104 הייתה גרסה ספורטיבית שנקראה ZS שלא זכתה להצלחה גדולה ולכן אישרו בפיג'ו לסיטרואן לפתח גרסה ספורטיבית לויזה, תוך שהם מודעים ליכולת הכביש העדיפה בהרבה של הויזה על הפיג'ו 104.

בשנת 1981 הוצגה הויזה GT שעשתה שימוש במנוע ה-1360 סמ"ק של פיג'ו, שקיבל מאייד כפול ויחס דחיסה גבוה יותר. ההספק עמד על 80 כוחות סוס והביצועים היו טובים למדי. שנה לאחר מכן הוצגה גרסה נוספת שנקראה כרונו. זו עשתה שימוש באותו מנוע אך בעל זוג מאיידים כפולים, מה שסייע לחלץ מהמנוע 93 כוחות סוס מכובדים וביצועים נאים.
גרסה נוספת, קיצונית יותר של הויזה, כונתה "אלף האגמים" ויועדה למירוצי ראלי. זו צוידה באותו מנוע, אך הפעם עם זוג מאיידים ענקיים, כך שההספק עמד על 112 כוחות סוס ובצירוף הנעה כפולה נהנתה המכונית מהתנהגות כביש מעולה ומהנה.

לדגמים הגדולים יותר של סיטרואן, ה-GSA וה-CX, לא הייתה גרסה ספורטיבית למרות שהגרסה הבכירה של ה-CX כונתה GTI. רק בשנת 1984 הוצגה גרסה ספורטיבית אמיתית ל-CX – הטורבו. גרסה זו צוידה במנוע 2.5 ליטרים מוגדש טורבו עם 168 כוחות סוס וזכתה להיות המכונית המהירה ביותר שיוצרה בצרפת בדיוק שבועיים, עד שהוצגה הרנו 25 טורבו, שהצגתה הצפויה הייתה הסיבה העיקרית להצגת גרסת הטורבו של ה-CX.

בסוף 1982 הוצגה הסיטרואן BX, המכונית הראשונה של סיטרואן שפותחה מהיסוד ביחד עם פיג'ו. למרות שצוידה אף היא במערכת המיתלים ההידרופנאומטית ולמרות שלא הייתה ספורטיבית באופן מוצהר, הייתה המכונית בעלת יכולת גבוהה והתנהגות כביש מהנה לנהיגה. עד מהרה הצטרפו לה גרסאות ספורטיביות שכונו GT והציעו מנוע 1.9 ליטר עם הספק מרבי של 105 כוחות סוס.

בסוף 1984, ועל מנת לעורר את מכירות הויזה שהחלה לאבד לקוחות לטובת פיג'ו 205, הוצגה גרסת ה-GTi של הויזה שעשתה שימוש במכללי הנעה זהים לאלו של הפיג'ו 205. גם יורשת הויזה, הסיטרואן AX שהוצגה בסוף 1986, הציעה עד מהרה גרסאות ספורטיביות - ה-GT המתורבתת והספורט הפרועה והספרטנית, שהוחלפה בתחילת שנות ה-90 בדגם ה-GTi.

סיטרואן ויזה

בסוף 1991 הציגה סיטרואן מכונית קומפקטית חדשה, ה-ZX. הגרסה הספורטיבית של כונתה וולקן ועשתה שימוש במנוע 1.9 ליטר מוזרק בעל 125 כוחות סוס, שלאחר מכן הוחלף במנוע 2.0 ליטרים בעל הספק מרבי זהה. הביצועים היו מצוינים, בעיקר בתחום האצות הביניים, אך התנהגות הכביש המעולה והמהנה שלה הפכה לנכס העיקרי שלה. סיטרואן החלה להיות מזוהה יותר ויותר על המונחים "ניהוג מעולה" ו-"התנהגות כביש מהנה". הדגמים הגדולים יותר של סיטרואן, הקסנטייה (יורשת ה-BX) וה-XM, לא זוהו עם התדמית הזו למרות שנהנו מהתנהגות כביש מצוינת ובטוחה מאוד. אם כי דווקא הקסנטייה הציעה גרסה ספורטיבית בעלת מיתלים הידרופנאומטיים אקטיביים, שצמצמו את זווית הגלגול לאפס, ומנוע 2.0 ליטרים מוגדש שסיפק ביצועים מצוינים.

יורשת הסיטרואן AX, הסקסו, שלא הייתה אלא פיג'ו 106 בעלת עיצוב שונה מעט, הציעה גרסאות ספורטיביות. ה-VTR, ולאחר מכן ה-VTS, הציעו ביצועים טובים לצד התנהגות כביש מהנה. יורשת ה-ZX, הקסארה, לא נהנתה מהתדמית של קודמתה ולכן הגרסה הספורטיבית שלה (ה-VTS) לא זכתה להצלחה גדולה, למרות הספק מירבי של 165 כוחות סוס והתנהגות כביש מצוינת. אפילו הצלחותיה במירוצי הראלי לא סייעו לה, וה-VTS לא הפכה למכונית פולחן כמו ה-ZX וולקן

.סיטרואן AX

תחילת שנות ה-2000 מצאו את סיטרואן מבססת את מכוניותיה על דגמי פיג'ו באופן כמעט מוחלט, כאשר רק ה-C5 שומרת על עצמאות סיטרואנית. אמנם ה-C2 הציעה גרסה ספורטיבית, אך ההצלחה לא הייתה גדולה והתבססות המוחלטת על שלדות פיג'ו, שזנחה באופן מוחלט את מסורתה המפוארת בתחום פיתוח השלדות, גרם לכך שמהנה לנהיגה היא כבר לא הייתה.

למרות שהמותג סיטרואן לא אמור להיות מזוהה כל עם יכול ספורטיבית, הציגה החברה הצרפתית לא מעט מכוניות ספורטיביות מצוינות, יותר מכל תיזכר ה-ZX וולקן דווקא בגרסתה הראשונית, ה-1.9 ליטר, שתיזכר כאחת הקומפקטיות המהנות ביותר לנהיגה שיוצרו אי פעם.

סיטרואן ZX וולקן