תוכלו למצוא מידע נוסף במגזין על

וולבו סדרה 340 – סקירה היסטורית

סדרת דגמי ה-340 של וולבו הייתה מעניינת וייחודית, שהתבססה על טכנולוגיה שקנתה וולוו מחטיבת המכוניות של דאף. סקירה היסטורית.

  • 03-08-2014
  • מאת: חן פרחי

בשנת 1927 הקימו שני אחים הולנדיים ששם משפחתם היה ואן-דורן חברה לפיתוח וייצור מכונות חקלאיות. תום מלחמת העולם השנייה מצאה אותם מחוסרי תעסוקה ולכן החלו לנסות מזלם בפיתוח מכוניות. הולנד מעולם לא נודעה כמעצמה מוטורית, בלשון המעטה, ולכן רעיון פיתוח מכוניות נראה מוזר משהו. בשנת 1958 הוצגה המכונית הראשונה שפיתחו. המכונית יוצרה על ידי חברת דאף ההולנדית שמקום מושבה בעיר איינדהובן, אשר נודעה כיצרנית משאיות ואוטובוסים. הדאף 600, שהייתה המכונית הראשונה בסדרה, הייתה מכונית קטנה שאומנם לא הציעה עיצוב חדשני ויוצא דופן, אף המבנה המכאני היה מעניין ולא שגרתי.

הדאף 600 הונעה על ידי מנוע בוקסר מקורר אוויר בעל שתי בוכנות, כשהחידוש העיקרי הייתה תיבת ההילוכים שלה. לדאף 600 לא הייתה תיבת הילוכים ידנית או אוטומטית פלנטרית, אלא תיבה חדשנית שהורכבה למעשה מזוג רצועות גומי שנעו על זוג קונוסים ממתכת, כשבשעת נסיעה הרצועות נעו תמידית על גבי הקונוסים, תוך שהן משנות ברציפות את יחסי ההעברה שלהן. כך בעצם לא הייתה החלפת הילוכים מדורגת, אלא החלפה רציפה ואין סופית של יחסי ההעברה.
יתרונות תיבת ההילוכים הרציפה ברורים - תנועה חלקה, תאוצה טובה עקב יחס העברה ראשוני נמוך מאד וחסכון בדלק עקב יחס העברה סופי נמוך בהרבה משל תיבה ידנית או אוטומטית פלנטרית. תכונות אלו התווספו ליתרונות המובנים של תיבה אוטומטית, שהבולטת בהן הן קלות הנהיגה.

תום מלחמת העולם השנייה מצאה אירופאיים רבים שסבלו מנכויות, מה שהקשה עליהם לנהוג במכוניות ידניות, ולכן יצרנים רבים החלו לפתח מכוניות קלות לנהיגה לבעלי מוגבלויות. הדאף 600 זכתה להצלחה מכובדת למדי, ודאף המשיכה לפתח את המכונית. הדגם הבא, הדאף 750, זכה למנוע חזק יותר ובשנת 1963 הוחלף בדאף 33. זו הוחלפה ב-1967 בדאף 44 שעוצבה על ידי ג'יובאני מישלוטי האיטלקי. לקראת סוף שנות ה-60 החליטה דאף שלא לעשות עוד שימוש ביחידות כוח מקוריות ומקוררות אוויר, לכן פנו לרנו הצרפתית בבקשה לרכישת מנועים מקוררי מים חזקים יותר מיחידות הכוח מקוררות האוויר.

דאף 600

הדאף 55 הייתה מכונית הראשונה של היצרנית שהייתה מצוידת במנוע 1.1 ליטר של רנו והציעה בנוסף עיצוב מודרני ונאה יותר. נקודת המשיכה העיקרית שלה הייתה תיבת ההילוכים הרציפה, כמו גם גרסת קופה נאה שאף נטלה חלק במרוצי מכוניות. בשנת 1972 הציגה דאף את ה-66, שהייתה למעשה המשכה של ה-55. הדאף 66 הציעה אופציה למנוע גדול יותר, 1.3 ליטר שהגיע אף הוא מרנו.

באותה תקופה החלו בדאף בפיתוח מכונית חדשה, שאמורה הייתה לפנות לפלח שוק גבוה יותר, ומן הסתם ריווחי יותר. הפרויקט נקרא P9000 והעבודה עליו החלה כבר בשנת 1970. סקיצות עיצוב התקבלו מידי כמה מעצבים, בהם גם ברטונה ומישלוטי האיטלקי, שלו היו קשרי עבודה עם דאף. לבסוף נבחר עיצובו של מישלוטי, והחלה העבודה על הפרויקט. כמו כל מכוניות דאף עד אותה העת, גם מכונית זו אמורה הייתה להשתמש בתיבה הרציפה של וואן דורן, כשיחידות הכוח אמורות היו להגיע מרנו .עד מהרה התברר לאחים וואן דורן שעלות פיתוח המכונית והכנת המפעלים לייצור גבוהות בהרבה מהצפי שלהם, לכן החליטו בעצם למכור את רעיון המכונית והשרטוטים ליצרן אחר.

ב.מ.וו הגרמנית דחתה את הרעיון, בעיקר בשל קשיים תקציביים והעדר מנוע קטן יחסית. המנוע הקטן ביותר של ב.מ.וו היה בנפח 1.6 ליטר וכמובן שלא עלה על דעתם לרכוש מנועים מרנו, לכן פנו האחים וואן דורן לוולבו השוודית. המכוניות היחידות שהיו בהיצע וולבו באותה העת היו ה-144 וה-164. למרות שהו נמכרו מצוין והיו רווחיות מאד עבור וולבו, לא היה לחברה השוודית מה להציע בפלח השוק הנמוך יותר, והרעיון די קסם להם. דאף ביקשו מוולבו להמשיך במימון פיתוח המכונית, אולם וולבו לא ממש התלהבו מהרעיון והעדיפו שדאף יסיימו את פיתוח המכונית וההכנה לייצור, ואז ירכשו אותה כמכונית מוכנה לייצור.

דאף 33

משבר האנרגיה שפרץ בסוף 1973 יצר עבור וולבו הזדמנות פז להשיג דריסת רגל משמעותית בשוק האמריקאי שמאס בספינות הניקל הבזבזניות, מה שגם טרם לעלייה משמעותית במכירות של וולבו החל משנת 1974. וולבו סברו שמכונית קטנה יותר מה-144\164 תזכה להצלחה משמעותית בשוק האמריקאי.

באותה עת הייתה דאף יצרנית משאיות ואוטובוסים גדולה, והייתה שחקן משמעותי בשוק האירופאי .וולבו סברה שעל ידי השתלטות על חטיבת המכוניות הפרטיות של דאף, תצליח להעביר אליה את חטיבת המשאיות, שהייתה מתחרה ראשונה במעלה לחטיבת המשאיות של וולבו, בה מתח הרווחים גדול בהרבה ממתח הרווחים של יצרני מכוניות פרטיות. בינתיים פרויקט ה-P9000 החל לרקום עור וגידים, כשרנו מכריזה על מנוע 1.4  ליטר חדש שאמור היה להתווסף למנוע ה-1.3 ליטר שתוכנן עבור המכונית.

בשנת 1975 השתלטה וולבו סופית על חטיבת המכוניות הפרטיות של דאף והדאף 66, שהייתה בעצם המכונית היחידה של דאף באותה תקופה, הפכה לוולבו 66. לא לפני שעברה מספר שינויים בטיחותיים על מנת שהשם וולבו יהלום אותה - הוספת מוטות הגנה לרוחב הדלתות, פגושים רחבים יותר והוספת מצב PARKING בתיבת ההילוכים רציפה, על מנת לאבטח את המכונית בחנייה.
מבחינת וולבו, ה-66 הייתה מכונית מיותרת בעליל. מדובר היה במכונית מיושנת, לא נאה ולא אטרקטיבית בשום מובן, שיכלה רק לפגוע בתדמיתה של וולבו. אולם היא נמכרה היטב בהולנד, ובאותה העת הייתה המכונית האוטומטית הקטנה היחידה בשוק.

וולבו 66

לאחר ההשתלטות של דאף, הפכו וולבו למעורבים יותר בפיתוח המכונית החדשה, כשברור להם שזו הולכת להיות מוצגת כוולבו לכל דבר. וולבו שיפרו את התכנון של וואן דורן והוסיפו פרטי בטיחות רבים, מה שהעלה את משקל המכונית ופגם בביצועים. כאמור, התכנון ההנדסי נעשה על ידי אנשי דאף, והוא היה מעניין למדי. המנוע היה קדמי מתוצרת רנו בנפח 1.4 ליטר שסיפק 72 כוחות סוס על ידי שימוש במאייד וובר כפול. תיבת ההילוכים הייתה רציפה בלבד, מאחר וזה היה תנאי של האחים וואן דורן, והייתה לכך סיבה. האחים וואן דורן אמורים היו לקבל תמלוגים עבור כל מכונית שנמכרה עם התיבה הרציפה, לכן ההתעקשות שלהם על מכירת המכונית עם תיבה רציפה בלבד.

תיבת ההילוכים מוקמה בסמוך לסרן האחורי, כמו באלפטא של אלפא רומיאו, כשגם כאן הסרן האחורי היה במבנה דה-דיון, אלא שבמכונית החדשה היה בעל זוג קפיצי עלים ולא קפיצי סליל.
ההגה היה בשיטת מסרק ומוט משונן והמתלים הקדמיים היו זוג מ'קפרוסונים שגרתיים. המכונית הוצגה במבנה 3 דלתות בלבד בתחילת 1976, וכמעט כצפוי לא הפכה ללהיט גדול. כשנתיים לפניה הוצגה הגולף של פולקסווגן, שהייתה זולה ממנה בהרבה, נאה ושימושית ממנה וחסכונית בהרבה. גם יתרון התיבה כבר לא עמד לצידה של הוולבו 343, מאחר וגם הגולף הוצגה עם תיבה אוטומטית.

וולבו 343

וולבו הגיעה למסקנה שהצעת המכונית עם מרכב 3 דלתות בלבד וללא אפשרות לתיבה ידנית פוגעת מאוד במכירות. לכן החלו לחשוב על הצעת גרסאות ידניות ובעלות מרכב 5 דלתות עבור המכונית, שמכירותיה התנהלו די בעצלתיים, בוודאי בהשוואה לגולף של פולקסווגן. בנוסף, הייתה הוולבו 343 מכונית יקרה יחסית. אם זה לא מספיק, אז בסיס הגלגלים הקצר (2.40 מטרים) גרם למרחב פנימי מצומצם למדי. לכן משנת 1979 הוצעה המכונית גם בגרסה ידנית ושנה לאחר מכן גם בגרסת 5 דלתות שימושית בהרבה.

מאחר ולוולבו היו מנועים גדולים יותר בהיצע, 1.8 ו-2.0 ליטרים ששימשו את ה-244, הוחלט על התקנת מנוע ה-B19 ב-343. כך הפכה ה-343 למכונית הקומפקטית הראשונה שהציעה מנוע בנפח 2.0 ליטרים. מנוע זה סיפק 92 כוחות סוס בגרסת המאייד וסוף סוף הציעה המכונית ביצועים הולמים. דגם ה-2.0 ליטרים הציע חיזוקי שלדה ומערכת מתלים משופרת, שהלמו את המנוע החזק יותר.

בשל המבנה המכאני הייחודי שכלל תיבת הילוכים אחורית, הציעה ה-343 אחיזת כביש גבוהה מאוד ויציבות מצוינת, כשנקודת התורפה הייתה היגוי כבד מאוד בשל רצונה של וולבו לשמור על קוטר סיבוב קצר יחסית, נקודת זכות מסורתית אצל וולבו. בשנת 1984 קיבל מנוע ה-2.0 ליטרים הזרקת דלק אלקטרונית של בוש והספק המנוע עלה ל-115 כוחות סוס, מה שהקנה למכונית ביצועים טובים מאוד.

וולבו 345

שנה לפני כן הוצגה גרסת 3 הקופסאות של המכונית שכונתה וולבו 360 והציעה מראה הומוגני למדי ותא מטען גדול. ב-1983 עברו המכוניות של וולבו "עיגול שמות" ולכן שמה של 343\345 עוגל ל-340. ב-1985 קיבלה ה-340 מנוע חדש בנפח 1.7 ליטר שתוכנן ויוצר על ידי רנו במטרה לשמש את יורשת הרנו 18. למנוע זה היה גל זיזים עליון והספק של 82 כוחות סוס וגם דגם זה הציע ביצועים טובים למדי. דגם הדיזל, שנמכר במספרים נמוכים מאוד, עשה שימוש אף הוא במנוע של רנו וסיפק 54 כוחות סוס וביצועים חלשים, אך התגאה בצריכת דלק נמוכה מאוד.

בסוף 1987 הציגה וולבו את ה-440, שהייתה מכונית הנעה קדמית מודרנית שעשתה אף היא שימוש במנועי רנו. גם ה-440 תוכננה להיות מורכבת בהולנד, אך הפעם במפעל הרכבה מודרני בנאנדקאר. הצגת ה-440 פגעה כמובן במכירות ה-340\360, שלמעשה הצליחה להימכר היטב רק בשוק ההולנדי והבריטי. בסוף 1991 ירדה הוולבו 340 האחרונה מפסי הייצור, לאחר שנמכרו ממנה 1,140,000 מכוניות בקירוב.

הוולבו 340 תיזכר כמכונית מעניינת וייחודית למדי, הגם שהייתה מכונית בינונית למדי כבר שהוצגה, והציעה מבנה מיוחד ולא שגרתי בשום מובן. עד היום ה-340 פופולארית מאד במרוצי מכוניות שנערכים בשבדיה, רק שהם נערכים בנסיעה לאחור !התיבה הרציפה מאפשרת למכונית להאיץ ולנסוע קדימה באותה המהירות, ותכונה מעניינת זו מאפשרת קיומם של המרוצים הללו.

וולבו 345