פיאט 131 – סקירה היסטורית

ה-131 של פיאט היא המכונית המשפחתית האחרונה של היצרנית שזכתה להצלחה יחסית בעולם. סקירה היסטורית מאת חן פרחי.

בשנת 1966 הציגה פיאט את ה-124, מכונית שהייתה בעלת חשיבות רבה עבור פיאט מאחר ויועדה להחליף שלוש מכוניות - את ה-1100 הקטנה ואת ה-1300\1500 המשפחתיות, שלמרות הצלחתן המסחרית, אותות הזמן בהחלט ניכרו בהן, בעיקר עיצובית. ה-124 לא הייתה מכונית חדשנית, למעט מערכת הבלמים שלה שכללה שימוש בבלמי דיסק, ועיצובה היה סולידי ושמרני. המכונית החדשה זכתה בתואר "מכונית השנה 1967" והמכירות היו מצוינות.

באותה תקופה של סוף שנות ה-60, החלו להבין בפיאט שהעתיד טמון במכוניות בעלות הנעה קדמית. האוטוביאנקי פרימולה, שהוצגה בתחילת שנות ה-60 והייתה המכונית הראשונה בעולם שהיו לה גם הנעה קדמית וגם תיבת הילוכים צידית, המחישה זאת היטב. פיאט החליטה לאמץ את הרעיון, שלימים הסתבר כנכון ביותר, והחלה לתכנן מכונית משפחתית קטנה חדשה. המכונית שכונתה 128 הוצגה בסוף 1969 והייתה מודרנית וחדשנית. בנוסף להנעה הקדמית צוידה במנוע חדש, מודרני, בעל גל זיזים עליון.

גם ה-128 זכתה להצלחה גדולה ובתחילת שנות ה-70 הגיעו בפיאט למסקנה שאין עוד טעם בשתי מכוניות שפונות לאותו פלח שוק בדיוק. היצע פיאט החל משנת 1972 היה נרחב מאד - החל מה-126 הקטנטנה (שיועדה להחליף את ה-500 שעדיין יוצרה) דרך ה-127, ה-124, ה-128 וכלה ב-132 הסאלונית וב-130 המפוארת. פיאט החליטו לפתח מחליפה ל-124 שנראתה ארכאית ומיושנת ליד ה-128, למרות שנמכרה היטב ואפילו יוצאה לשוק האמריקאי הבררן.

הוחלט על פיתוח מכונית גדולה יותר מה-124 שתמלא את החלל שבין ה-128 ל-132 הסאלונית. שיקול נוסף היה משבר האנרגיה שפרץ ב-1973 והיווה עבור יצרנים יפניים ואירופאיים רבים הזדמנות פז לחדור לשוק הגדול ביותר בעולם. האור הירוק ניתן ובתחילת 1973 פרוייקט X1\5 יצא לדרך.

עיצוב המכונית החדשה בוצע בידי פיאט עצמם. הוחלט לשמור על התפיסה של ה-124 - מרכב ארבע דלתות וגרסת סטיישן. בנוסף עוצבה גם גרסת שתי דלתות, שלא הייתה ב-124. העיצוב הסופי הניב מכונית די שמרנית, אך נעימה לעיין ובעלת פרופורציות מאוזנות. המכונית נראתה מודרנית בהרבה מה-124 הקופסתית, כששטח שמשות גדול יחסית העניק תחושת אווריריות. בסיס הגלגלים עמד על 2.49 מטר, מה שאמור היה להבטיח מרחב פנימי גדול יותר מזה שהציעה ה-124. גם פנים המכונית עוצב מחדש ודמה ליתר דגמי פיאט מאותם השנים.

הצד המכאני זכה גם הוא לתשומת לב ניכרת מאחר ומהנדסי פיאט היו מודעים היטב לנקודת התורפה העיקרית של ה-124 - מערכת ההיגוי. שיקולי תקציב הותירו את מנועי ה-124 על כנם, בשינויי נפח כמובן, ובמקום מנוע 1.2 ו-1.4 ליטר המנועים הפכו להיות מנועי 1.3 ו-1.6 ליטר עם גל זיזים תחתון. את מקומם של גלגלי התזמון תפסה רצועת גומי קצרה, מה שאמור היה להקל על התחזוקה השוטפת. התיבה הייתה ידנית, 4 הילוכים (או 5 הילוכים בדגם ה -S) וכמו ב-124 הייתה אופציה לתיבה אוטומטית, 3 הילוכים מתוצרת GM.  מאייד הוובר הכפול נותר על כנו וגם מערכת ההצתה הייתה דומה וקונבנצינאלית.

השינוי העיקרי חל במכלול הסרן הקדמי. את מקום מתלי עצמות העצה הכפולות תפסו מתלי מק'פרסון ואילו את הגה התיבה החליף מסרק הגה בעל 3.5 סיבובים מנעילה לנעילה. הסרן האחורי נותר במבנה זהה לזה של ה-124, רק גדול וחזק יותר, כמו ב-132. הסרן האחורי כלל קפיצי סליל ומוט פנהרד, כמקובל.

המכונית החדשה כונתה 131 מירפיורי, יעל שם המפעל בו יוצרה. היא הוצגה ב-1974 וזכתה לקבלת פנים אוהדת. השיפור מה-124 היה ניכר, בעיקר בתחום ההיגוי והתנהגות הכביש אך גם בנוחות הנסיעה. ההיגוי היה מצוין, חד, רגיש ומדויק. אחיזת הכביש הייתה מצוינת והמכונית הייתה מהנה לנהיגה, בוודאי בהשוואה למשפחתיות בנות תקופתה שדמו לה בתפיסה  - פורד קורטינה, אופל אסקונה, שלא לדבר על המוריס מרינה. הביצועים היו סבירים בדגם ה-1.3 ליטר וטובים בדגם ה-1.6 ליטר. הביקורת העיקרית נגעה למרחב הפנימי, ובייחוד למושב האחורי הצר יחסית, בוודאי ביחס לגודלה של המכונית.

עד מהרה גילתה פיאט את הפוטנציאל הגדול הטמון במכונית והציגה ב-1976 גרסה ספורטיבית שכונתה, איך לא, אבארט.
האבארט יועדה להתחרות במירוצי ראלי ועשתה שימוש במרכב 2 דלתות ומנוע 2.0 ליטרים שנלקח מה-132. הזרקת דלק מכאנית ויחס דחיסה גבוה הניבו הספק של 140 כוחות סוס וביצועים מצוינים.

באותה שנה החל הייצוא לארצות הברית, שם המכונית נקראה בראבה ולא 131. באמריקה השתמשה פיאט במנוע  בנפח 1756 סמ"ק בעל גל זיזים עליון כפול שהפיק 87 כוחות סוס, עקב הצורך לעמוד בתקני זיהום האוויר המחמירים. לצורך ייצוא המכונית לארצות הברית פותחה מערכת מיזוג אוויר למכונית וזו הוצעה כאופציה גם בדגמים האירופאיים מאוחר יותר.

גרסת הראלי של המכונית זכתה במרוצי ראלי רבים ובעונות 1977, 1978 ו-1980 זכתה באליפות היצרנים. זה בהחלט סייע למכירות, שהיו גם כך מצוינות.

בין השנים 1977 ל-1978 עברו כל דגמי פיאט מתיחות פנים וגם ה-131 נכללה בתוכנית. העיצוב החיצוני עודן, הוחלפו הפגושים, הפנסים הקדמיים והאחוריים ופנים המכונית עוצב מחדש והפך למודרני יותר. השינויים המכאניים, לעומת זאת, היו משמעותיים יותר.
למכונית נוספו זוג גרסאות דיזל, עם מנועים בנפח 2.0 ו-2.4 ליטרים שהפיקו 60 ו-72 כוחות סוס בהתאמה. גרסאות אלו נועדו לקסום לנהגי המוניות האיטלקיים ואכן המכונית הפכה לפופולארית מאד בקרב נהגי מוניות באיטליה.

מנוע ה-1.3 ליטר המיושן נותר על כנו, אך הוצעה אופציה לגרסה בעלת זוג גלי זיזים עליונים שנקראה סופר מירפיורי שהציעה הספק של 78 כוחות סוס, ביצועים ואופי פעולה טובים בהרבה. מנוע ה-1.6 ליטר המיושן נותר רק בגרסת הסטיישן, הפנורמה, ואילו בדגם המשפחתי הוצע מנוע בנפח 1.6 ליטר בעל גל זיזים עליון כפול שנלקח מה-132 והלנצ'יה בטא, שהציע הספק של 96 כוחות סוס וביצועים מצוינים גם במונחי ימינו.

גרסת האבארט נעלמה, מאחר ויועדה לאפשר למכונית להתחרות במרוצי הראלי, ובמקומה הופיעה גרסה ספורטיבית שנקראה "רייסינג". לרייסניג היה מנוע 2.0 ליטרים זהה לזה של ה-132 עם 115 כוחות סוס ותיבת הילוכים ידנית עם 5 הילוכים. הרייסינג הוצעה במרכב 2 דלתות בלבד וכללה סממנים חיצונים ופנימיים ספורטיביים.

גם הדור השני של ה-131 שמר על רמת מכירות טובה, גם בשוק האמריקאי. באמצע 1981 עברה ה-131 מתיחת פנים נוספת, שנייה במספר ואחרונה. שוב עודכן העיצוב החיצוני, אך גם הצד המכאני זכה לתשומת לב. מנוע ה-1.3 ליטר המיושן הושמט מהמבחר, למעט בירסת הסטיישן הבסיסית, ואת מקומו תפס מנוע בנפח 1367 סמ"ק עם גל זיזים עליון בהספק של 70 כוחות סוס. גרסת ה-1.6  ליטר עשתה שימוש באותו מנוע (אך בנפח מוגדל כמובן) והציעה הספק של 85 כוחות סוס, נמכרה לצד הסופר מירפיורי שהספקה שודרג קלות ל 98 כוחות סוס. הסופר מירפיורי הוצעה לראשונה עם מנוע 2.0ליטרים ו-115 כוחות סוס והציעה ביצועים מצוינים ששולבו ברמת גימור גבוהה, כמו גם אבזור עשיר שכלל חלונות חשמל, נעילה מרכזית והגה מתכוונן.

הגרסה הספורטיבית של הדור השלישי הייתה מעניינת. מאחר והסופר מירפיורי הוצעה גם בגרסת 2.0 ליטרים הפכה הספורטינג למיותרת. לכן הלכו פיאט אצל לנצ'יה ונטלו מהם את מנוע הווליומקס מוגדש-העל ששימש את הבטא קופה והטרווי המשפחתית. גירסת הווליומקס של ה-131 הציעה הספק של 140 כוחות סוס וביצועים הולמים. המכונית נקראה 2000TC ונמכרה בשנת 1981 בלבד, ב-200 עותקים בלבד.

למרות שהייתה מכונית מצוינת לזמנה, הרכבתה הייתה ידנית ויקרה יחסית, כך שפיאט החליטו לפתח לה יורשת. בניגוד ל-131 שהייתה מכונית עצמאית, החליטו בפיאט שיורשתה לא תהייה אלא ריטמו עם תא מטען נפרד. בסוף 1983 הופסק ייצור ה-131, למעט דגמי ה-2.0 והדיזל שייצורם נמשך עוד כשנה וחצי. ה-131 יוצרה במקביל הן במפעל במירפיורי (טורינו) שבאיטליה והן במפעלי סיאט שבספרד. בגרסאות הספרדיות שכנו מנועי ה-124 בנפח 1438 סמ"ק ו-1592 סמ"ק עם גל זיזים עליון כפול.

ה-131 יוצרה גם בטורקיה על ידי טופאש ונמכרה כדגם משפחתי (4 דלתות) שכונה "שאהין" או "דוגאן", בעוד גרסת הסטיישן נקראה "קארטל". אלו שמות של ציפורי שיר, אגב. הטופאש הורכבה בטורקיה על סוף שנות ה-90 והייתה רבת מכר.

ה-131 תיזכר כמשפחתית האחרונה של פיאט שזכתה להצלחה של ממש ותיזכר כמכונית מצוינת לזמנה. ה-131 הייתה, למרות המכלולים הפשוטים, מכונית איטלקית אמיתית - מהנה לנהיגה ובעלת אופי לטיני, אך אמינה וקלה לתחזוקה. הרגאטה שהחליפה אותה לא זכתה להצלחה דומה, וכך גם הטמפרה והמראה. למעשה בשנים האחרונות פיאט כמעט ואינם נוכחים בפלח השוק הזה.