רנו 30 ורנו 20 – סקירה היסטורית

בשנת 1975 הציגה רנו את ה-30, מכונית סאלון/פאר, שאליה הצטרפה כחצי שנה מאוחר יותר גם גרסה זולה יותר בשם רנו 20. סקירה היסטורית.

בשנת 1966 הוצגה רנו 16, מכונית קומפקטית גדולת ממדים בעלת מבנה האצ'בק, שהייתה מכונית נאה ומתקדמת מאוד לזמנה, בנוסף לעובדה שהייתה מכונית מצוינת בכל קנה מידה. ה-16 נבחרה כמכונית השנה לשנת 1966 ונמכרה מצוין. היא סימלה עבור רנו, החברה הצרפתית הלאומית, מעבר לעידן חדש - עידן ההנעה הקדמית. הרנו 4 אמנם הקדימה אותה ב-5 שנים, אולם מדובר היה במכונית קטנה וזולה שיועדה להתחרות בדה שבו\דיאן של סיטרואן. ה-16 הייתה המכונית המהודרת והיקרה ביותר בהיצע של היצרן הצרפתי ודגם ה-TX המהודר והמצויד שלה היווה את פסגת ההיצע של רנו.

מכונית הסאלון האחרונה של רנו הייתה הפריגאטה שייצורה הסתיים בתחילת שנות ה-60 ומאז בעצם לא היה לרנו מה להציע בתחום. תחילת שנות ה-70 מצאו את רנו בתנופת פיתוח גדולה, בעיקר עקב הצלחת ה-16, ה-12 שהוצגה ב-1969 וכמובן ה-4 שהייתה רבת מכר. גרסאות הקופה של ה-12, ה-15 וה-17 הוצגו בשנת 1971 והשלימו עבור רנו קו מוצרים אטרקטיבי, שזכה לתגבור משמעותי מה-5 החדשה שהוצגה ב-1972. באותה הזדמנות רנו חדלה לייצר מכוניות בעלות מנוע אחורי לאחר שהבינה כמו שאר היצרנית האירופאיים שמדובר בדרך ללא מוצא מבחינה טכנולוגית.

אולם בהיצע הדגמים של רנו לא הייתה באותם השנים מכונית סאלון, כך שלמרות שרנו הייתה חברה ממשלתית "נאלצו" נשיא וראש ממשלת צרפת לנוע בסיטרואן DS, שהייתה המכונית המהודרת היחידה מתוצרת צרפת. רנו החליטה לנצל את התנופה הגדולה והחלה בפיתוח מכונית סאלון חדשה שתמוקם מעל ה-16 ותנסה להציע אלטרנטיבה ראויה לשלל מכוניות הסאלון\פאר שהוצגו בתחילת שנות ה-70.
באותה תקופה עבר שוק מכוניות הסאלון\פאר תהפוכה רצינית. כמעט כל היצרנים הציגו מכוניות סאלון חדשות. החל מפורד שהציגה ב-1972 את הגרנדה, שסימלה את ראשית האיחוד בין פורד בריטניה לפורד גרמניה, דרך המרצדס S קלאס שהוצגה אף היא ב-1972, פיאט 132, ב.מ.וו הציגו את סדרה 5 החדשה, אופל הציגו את הקומודור שהתבססה על הרקורד D והחשוב מכל מבחינת רנו - תחילת פיתוחה של סיטרואן חדשה, ה-CX.

לרנו נודע שסיטרואן עומדים להציג מכונית סאלון חדשה באמצע שנות ה-70, כמחליפת ה-DS. היה ברור להם שפיתוח מכונית סאלון\פאר היא מחויבת המציאות ולו רק לצרכים תדמיתיים. מאחר והמנוע הגדול ביותר שעמד לרשות רנו היה בנפח קטן יחסית, 1647 סמ"ק, היה ברור שפיתוח מנוע חדש שיהלום את המכונית החדשה מחויב  המציאות. באותה תקופה עבדו גם וולבו השבדית ופיג'ו הצרפתית על פיתוח מכוניות חדשות. עבור פיג'ו מדובר היה במכונית חדשה לחלוטין, שתנסה אף היא לנגוס בפלח הרווחי והיוקרתי. ואילו בוולבו מדובר היה במחליפת ה-164, שלא הייתה אלא 144 עם מנוע 6 בוכנות.

וולבו היתה היחידה שהיה לה מנוע 6 בוכנות בארסנל אלא שהוא היה ארוך מידי. בוולבו לא מעוניינים היו לחזור על החרטום הארוך ורצו להקנות למכונית הסאלון החדשה מראה אחיד, כמו בכל סדרת ה-244. לפיג'ו לא היה כלל מנוע 6 בוכנות והמנוע הגדול ביותר שעמד לרשותם היה מנוע ה-2.0 ליטר ששימש את ה-504, שהייתה מכונית מצליחה מאד בפלח השוק שלה. שלושת החברות, מתוך אינטרס משותף, החליטו לחבור לצורך פיתוח מנוע V6 חדש שישמש את שלושת המכוניות החדשות.

מאחר ולוולבו ולרנו לא היו מנועים בעלי גל זיזים עליון פיג'ו הייתה אחראית לחלק גדול מפיתוח המנוע החדש. המנוע, שכונה PRV, ראשי תיבות של שלושת היצרנים, היה בעל גל זיזים עליון בכל ראש ומבנהו דמה לזה של מנוע הפיג'ו 304. נפחו היה 2,664 סמ"ק, בלוק המנוע היה מברזל וראשי המנוע מאלומיניום, ההצתה הייתה קונבנציונלית והמאייד כפול גדול.

במקביל, החלו ברנו לעצב את המכונית החדשה. הכוונה המקורית הייתה לעצב מכונית שתדמה ל-15\17 רק בעלת מרכב 5 דלתות. העיצוב ואב הטיפוס לא קיבלו את אישור מועצת המנהלים. הוחלט שבניגוד לכל מכוניות הסאלון בנות תקופתה, למעט הסיטרואן החדשה, המכונית החדשה תהייה בעלת מרכב 5 דלתות ולא סאדן כמקובל. למכונית החדשה יועד תפקיד כפול. בנוסף להיותה מכונית הדגל של רנו הוחלט שמעט מאוחר יותר תוצג גרסה פשוטה יותר שלה, שתמוצב בין הדגם הבכיר ל-16 שכאמור הייתה היקרה והמהודרת בהיצע רנו. בפיתוח המכונית החדשה שמה רנו לראשונה דגש על נושא הבטיחות הפאסיבית, והמכונית החדשה כלל אזורי קריסה ומוטות הגנה לאורך הדלתות.

לבסוף העיצוב נותר במבנה האצ'בק והתוצאה הייתה מכונית גדולה למדי. אורכה היה 4.51 מטרים ובסיס הגלגלים שלה היה באורך של 2.66 מטרים, מה שאמור היה להעיד על מרחב פנימי הולם.
עיצוב הפנים היה רנו טיפוסי, ודמה מאוד ל-16. כמובן שהמכונית הציעה תא נוסעים מהודר שכלל לוח מחוונים מפורט ואבזור מותרות בדמות חלונות חשמליים, נעילה מרכזית ומזגן מקורי.

הצד המכאני היה מעניין אף הוא. כמו כל הצע דגמי מכוניות רנו גם המכונית החדשה תוכננה להיות בעלת הנעה קדמית, אולם רנו בחרה שלא להתקין את המנוע בחלקו האחורי של תא המנוע ב-16, אלא בחלקו הקדמי, כמו ב-12 או ב-15\17. תיבת ההילוכים, 4 הילוכים ידנית או 3 הילוכים אוטומטית, תמוקם מאחוריו. בשל המשקל הרב, הגה כוח היה ציוד תקני. המיתלים הקדמיים היו בשיטת מק'פרסון, לראשונה ברנו. המיתלה האחורי כלל קורת מתח רוחבית. מערכת הבלימה הייתה מתקדמת יחסית וכללה 4 בלמי דיסק, כשהקדמיים היו מאווררים.

שם המכונית נקבע ל-30, כמעט כפול מה-16, בעיקר כדי להדגיש את יוקרתה. הרנו 30 החדשה הוצגה ברוב הדר בתערוכת ז'נבה 1975, במקביל לפיג'ו 604 ומעט אחריה הוצגה הוולבו 264, כששלושתן עושות שימוש במנוע זהה.
עיתוי הצגת הגרסה הזולה יותר, שכונתה רנו 20 בעיקר כדי להדגיש את ההבדל ברמת הגימור והפאר, כוון לחצי שנה מאוחר יותר על מנת שתוכל ליהנות מהמוניטין שתצבור בינתיים הרנו 30. אבל זה לא ממש קרה.
למרות האבזור העשיר, הביצועים הטובים והמחיר הנוח, לא זכתה ה-30 להצלחה המיוחלת. מה גם שעיתונות הרכב לא ממש יצאה מגדרה וציינה לשלילה את תת ההיגוי הכבד שממנו סבלה המכונית בשל חלוקת משקל בעייתית ואת רמת הרעש הגבוהה שלא הלמה את ייעודה. לעומת זאת, צוינו לחיוב נוחות הנסיעה המצוינת, המרווח הפנימי והשימושיות של מרכב ה-5 הדלתות, כמו גם הביצועים הטובים.

באותה תקופה שוק מכוניות הסאלון\פאר היה רווי בדגמים חדשים שהיו לא פחות אטרקטיביים ממנה. מאחר ולא יוצאה לארה"ב ובגרמניה לא היה בה ממש צורך, נותרה בעיקר הפקידות הצרפתית הבכירה כלקוחה העיקרית של המכונית.כחצי שנה לאחר הצגתה הוצגה הגרסה הזולה והפשוטה שלה, הרנו 20, בתערוכת פריז שהתקיימה בנובמבר 1975. כמובן שהרנו 20 לא השתמשה במנוע ה-V6  החדש אלא קיבלה את מנוע ה-1,647 סמ"ק של ה-16, שהספקו הופחת ל-90 כוחות סוס.

ההבדל החיצוני העיקרי היה בחזית המכונית, כשאת זוג הפנסים הקדמיים מחליף פנס בודד. השינויים המכאניים הנוספים היו ויתור על הגה כוח, בלמי תוף בגלגלים האחוריים וחישוקי גלגלים קטנים יותר. דווקא ה-20 זכתה להצלחה גדולה יותר ובהחלט עמדה בציפיות אנשי רנו. במהלך השנים עברה ה-20 שינויים ושיפורים שכללו בעיקר הרחבת רמות הגימור. שהשינוי העיקרי חל בשנת 1977, עת נוסף מנוע 2.0 ליטר חדש, שוב מפיתוח משותף של פיג'ו ורנו. המנוע היה בעל גל זיזים עליון בודד וסיפק 109 כוחות סוס, מה שהקנה למכונית ביצועים טובים יחסית. באותה שנה קיבלה ה-30TX  הזרקת דלק של בוש הגרמנית, מה שהעלה את הספק המנוע ל 144 כוחות סוס שהביאו את המכונית למהירות מרבית של 190 קמ"ש.

בסוף 1979 הוצגה הרנו 20 דיזל, לראשונה ברנו. מנוע הדיזל הציע הספק צנוע של 67 כוחות סוס אך התגאה בצריכת דלק נמוכה, מה שאמור היה לקסום לנהגי מוניות צרפתיים. בסוף אותה שנה עברו ה-20 וה-30 מתיחת פנים במסגרתה עוצב מחדש פנים המכונית ושודרג האבזור, כשגרסאות ה-TS וה-TX  הציעו אבזור מותרות מכובד.
ב-1978 הוצגה הרנו 18, שנועדה להחליף את ה-12 וה-16 גם יחד. הצלחתה היחסית באה על חשבון ה-20 ומכירותיה החלו לרדת בהתמדה. על מנת לשפר את תדמיתה של המכונית השתתפה ה-20 בראלי פריז דאקר התובעני ב-1982 עם גרסת 4X4 מוגדשת טורבו, שלא יוצרה לבסוף.

ייצור ה-20\30 נמשך עד סוף 1984, אז הוחלפה ב-25 החדשה, שגם היא לא ידעה הצלחה גדולה.
בסך הכל נמכרו כ-622,00 רנו 20 ועוד 145,000 רנו 30. כישלון היא לא הייתה אבל גם לא הצלחה גדולה, בניגוד לשכנתה הסיטרואן CX שלמרות מנועיה המיושנים והמחסור בגרסת V6 זכתה להצלחה מסחרית גדולה בהרבה.
בסך הכל יזכרו הרנו 20\30 כמכוניות טובות למדי לזמנן, שרק תנאי שוק שהשתנו במהירות מנעו מהן הצלחה גדולה יותר.