מסחר במכוניות - אז והיום.

נוסטלגיה - בשנים ההן הייתי קם מוקדם ביום שישי , קונה עיתון , בוחר את המודעה המעניינת לוקח מונית ומגיע לסוחר הרמאי התורן מחולון / בת ים .

היום הם מצויים ביד2 אבל התבגרתי ולמדתי איך לסנן אותם.

 

ולמי שחושב שמעבר לים הסוחרים הגונים - סיפר לי מישהו שעשה רילוקיישן לחוף המערבי בארה"ב לעמק הסיליקון , קנה רכב מדילר דרך "חבר מכובד בקהילה היהודית" והגיר התפרק לו באמצע הכביש המהיר מסן-פרנסיסקו לסן-חוזה ובנס יצא בחיים . אחר כך הסתבר שזה היה רכב שעבר תאונה קשה ותוקן בצורה חאפרית . כן כן בארה"ב ולא בטול-כרם

לא נעים לומר, אבל כנראה קנית מישראלי

לא אני קניתי אלא שמעתי זאת מהקונה המאושר

 

ולמי שחושב שמעבר לים הסוחרים הגונים - סיפר לי מישהו שעשה רילוקיישן לחוף המערבי בארה"ב לעמק הסיליקון , קנה רכב מדילר דרך "חבר מכובד בקהילה היהודית" והגיר התפרק לו באמצע הכביש המהיר מסן-פרנסיסקו לסן-חוזה ובנס יצא בחיים . אחר כך הסתבר שזה היה רכב שעבר תאונה קשה ותוקן בצורה חאפרית . כן כן בארה"ב ולא בטול-כרם

מזכיר לי סיפור ששמעתי מקולגה שהיה בהשתלמות בארה"ב - סוחר רכב הסביר לו שהרכב הורכב משתי מכוניות שנפגעו בתאונות, אבל הוא לא ירגיש בכך.

"העולה המיליון מברית המועצות" של הגשש החיוור. נדמה לי שזה חלק מ"הגל הקל" או אחד המערכונים המקבילים.

חלק מהכה את המומחה.

שם נולד הביטוי "ארלוזרובה פינתקובה דיזינגובה", כתגובת העולה שחושק בדירה בצפון תל אביב. (בגירה, נרדמת??)

ואם במסחר ברכב ובגששים עסקינן, חובה לציין גם את "מגרש השדים", שבו הציעו לפולי, בין היתר, שברולט 58', חדשה.

איך חדשה? הבודי 58' אבל הטאיירים 85'

אכן הכה את המומחה, ממשפחת המערכונים על תכניות הרדיו.

היום היו לי אסוציאציות לגברת זליבנסקי\מועלם. וכמובן שכהן יש רק אחד.

עכשיו אני מחפש את הנהג הזהיר 1967. לא מוצא.

מזכיר לי סיפור ששמעתי מקולגה שהיה בהשתלמות בארה"ב - סוחר רכב הסביר לו שהרכב הורכב משתי מכוניות שנפגעו בתאונות, אבל הוא לא ירגיש בכך.

סוחרי נתניה לא יסבירו לך הסבר זה אלא יבריקו אותו וישימו עץ ריח.

קניתי בארה״ב שני רכבים

לא תענוג. אפשר לנסות לברר את מצב הרכב ב carfax אבל זה תלוי בשיתוף פעולה של בעלים קודמים עם הרשויות. אם לרכב היה נזק קשה כמו אחרי הצפה/טורנדו ובעיות אחרות שתוקנו במכונים שלא מדווחים לקארפקס לא תוכל לדעת שיש בעיה.

עמדתי במגרש חניה, הסתכלתי על הרכב ופרט להסתכלות ונהיגה ראשונית לא היו לי כלים נוספים לבדוק האם הרכב תקין. בסנטה פה שקניתי הסתבר שהמתקן של הגלגל הרזרבי החליד כל כך שאי אפשר היה לשחרר את הגלגל ונאלצתי להחליף בעלות לא קטנה. מצד שני קניתי סנטה פה וקיה ריו משומשות ושתיהן לא עשו אף תקלה למעט מה שתואר. עדיין, בדיקה במכון נותנת לך הרגשה מעט טובה יותר

אגב וולוו היתה מאד פופלרית אצל עולים חדשים בסוף שנות ה-60 / תיחלת שנות ה-70 כי שיעורי המס על רכב חדש נגזרו מ...משקלו. וולוו היו כבדים ולעולים היה פטור (נדיב מאד) ממיסים.

עד תחילת שנות ה 60' לא היה יבוא סדיר של מכוניות פרטיות לישראל, והסיבה היתה מחסור קריטי במטבע זר, וגם המעט שהיה יועד לרכש ביטחוני.

 

היה יבוא בכמויות לא גדולות חברות רבות היו מיוצגות כאן על ידי יבואנים שפעילותם החלה עוד בתקופת הבריטים

 

והיה הרכבה של מכוניות הן אמריקאיות קייזר פרייזר והן הצרפתיתה "השובבה" דופין של רנו עד שרנו נכנעה לחרם הערבי

בתחילת שנות ה 60' רמת החיים החלה לטפס במהירות, האיום הקיומי על מדינת ישראל הצעירה הוסר, העליה הגדולה סיימה את חבלי הקליטה שלה וכסף החל להצטבר בידי הציבור.

 

הצטברות הכסף החלה עוד לפני כן בעיקר על ידי מקבלי השילומים מגרמניה שניתן להם היתר להחזיק את כספם זה במט"ח ולרכוש תמורתו מוצרי יבוא ואכן חלק גדול החל בייבוא מכוניות גרמניות מפולקסווגן ועד אופל מפרינץ ועד איזטה

 

האיום הקיומי היה קיים עד למלחמת ששת הימים והציניקנים טוענים שעד היום הוא קיים.

 

 

בתחילת שנות ה 60' הוחל ביבוא חופשי לחלוטין של מכוניות פרטיות, והוחל גם בייצור מקומי נרחב - אוטוקארס (סוסיתא וטריומף ) וא.אילין (קונטסה, לארק).

 

לזה יש להוסיף גם את מפעל ההרכבה בנצרת שהביא לנו את האסקורט

לאחר פרק זמן לא ארוך נוצר היצע מכוניות משומשות, ונולד ענף כלכלי שלם - מסחר במכוניות.

 

 

מאחר וכמו בכל שוק משוכלל המחירים נקבעו אמנם על ידי ביקוש והיצע, אך בכל זאת נוצר צורך בקביעת מחיר שוק שיהווה נקודת פתיחה, הופיעו מחירוני רכב משומש, שהופיעו על ידי זוג שמאי רכב - אפרים מוהר ויצחק לוי.

 

יצחק לוי לא פעל עדיין. מי שפעל זה אכן אפרים מוהר ובעל מגרש המכוניות אפשטיין וכן מוניה שפירא. שני האחרונים הופיעו גם ברשימת ה11 = ראשי המאפיה הישראלית.

 

אלה הופיעו פעם בחודש לערך בעיתונות היומית מעריב ידיעות והארץ

ממש במקביל הוקמו מגרשי רכב משומש, בו יכלו המוכרים להעמיד את מכוניתם למכירה או להחלפה, או שהמכונית נמכרה לבעל המגרש או הוחלפה במכונית אחרת.

עד מהרה זיהו מערכות העיתונים הגדולים - ידיעות אחרונות ומעריב - את הפוטנציאל העסקי, ופתחו לוחות מכירה שחולקו לפי דגמי המכוניות.

הלוחות הופיעו בימי שלישי ושישי, שהיו הימים החזקים במסחר מכוניות.

המוכר היה צריך לגשת לנקודת המכירה, שהיתה לרוב חנות ספרים או מכשירי כתיבה, ולהעביר מודעה בת 8 מילים.

כל מילה נוספת היתה עולה סכום נוסף.

מאחר וטלפון קווי, מי חלם אז על סלולארי, היה מצרך לא מאד נפוץ, לעיתים קרוב משפחתו של המוכר היה מקבל את כל השיחות..

מגרשי מכוניות רבים נפתחו בדרך פתח תקווה וברחוב המסגר בת"א, בין פירוקיה אחת לשניה.

 

רחוב ארלוזרוב בתל אביב בחלקו המזרחי שפע גם הוא מגרשי מכוניות.

 

בחיפה התרכזו בעיקר בעיר התחתית.

 

לחלקם הגדול היו הסכמים עם חברות להשכרת רכב, שהיו מעמידות אצלם את המכוניות למכירה בקונסיגנציה (מכרת שילמת).

כך חברות השכרת הרכב היו חוסכות לעצמן "כאב ראש" ונפטרות די במהירות מהמכוניות.

באותה תקופה מכונית שימשה כרכב השכרה ממוצע של 3-4 שנים, וחלקם הגדול היו במצב לא מזהיר, בלשון המעטה.

על הגרוטאות בעל המגרש היה מתומרץ בהתאם - היחס בין המכוניות הטובות והמבוקשות לגרוטאות היה נמוך מאד, כך שלא היה צריך להתאמץ כדי למכור אותן.

מגרשי מכוניות מפורסמים היו "המכונית אפשטיין" ברמת גן, מול מפעל עלית וכמובן "עיר המכוניות" בדרך נמיר, די קרוב לגלילות.

 

עיר המכוניות הוקמה בשנות ה 70 למיטב זכרוני במקום בו החניה של מתחם הקניות פי גלילות בחורף השטח היה בוצי בקיץ היית ניצלה.

והיא התנהלה בעיקר ביום ג'.

 

וחזיון נפרץ היה לנסוע מחיפה לתל אביב באותו יום ומכוניות שייעדו עצמן למכירה בעיר המכוניות היו תקועות בצידי הדרך

לימים נפתחה עיר המכוניות בצפון הארץ לא רחוק מבית הספר לשוטרים בשפרעם

 

עיקר הכנסתם היה החלפות - בעל המכונית המוחלפת היה "נשחט" ועל המכונית אותה רצה שילם מחיר מלא, והסוחר דאג להחליפה באחרת וכך הלאה.

סוחרי המכוניות היו לרוב טיפוסים חלקלקים ובעלי כושר שכנוע יוצא דופן, וחלקם הגדול התעשר מאד מזה.

בנוסף, היה קל מאד להערים על הקונים - רישיון המכוניות היה עשוי בריסטול שהודפס במכונת כתיבה ועליו הופיע רק הבעלים הראשון.

הבעלויות הבאות היו למעשה ספחים שהודקו לרישיון, והיה צריך לפשפש בהם כדי לגלות את רציפות הבעלים.

חוץ מהמגרשים פרחו גם הסוחרים הקטנים שאפילו מגרש לא היה להם - הם פשוט היו קונים מכונית, מצחצחים אותה ומוכרים אותה הלאה.

שיעבודים ומישכונים כמעט ולא היו קיימים אז, מאחר וכל המכוניות החדשות נקנו במזומן, העברות הבעלות נעשו בכל סניפי הבנקים ולא רק בדואר.

חלק גדול מהסוחרים הקטנים היו מקושרים לאלו שישבו במערכות העיתונים, וקיבלו מהם מידע עוד ביום ה ' בערב.

כך שהיו מצבים שהמכונית נמכרה עוד ביום חמישי בערב, בטרם פורסמה המודעה !

באמצע שנות ה 70' פתחו "מאיר" יבואני וולוו מערך החלפת רכבים ראשון בארץ, טרייד אין.

הרוכשים היו לרוב נכי צה"ל שהחזיקו במכונית 3 שנים, קיבלו עליה מחיר מלא וקנו במקביל וולוו חדשה מצד שני.

כך שלטו מאיר באחוז גבוה מאד מעסקאות יד שניה של מכוניות וולוו, ודאגו לשמור על מחיר יד שניה גבוה בצורה יוצאת דופן, ופועל יוצא של זה היה ביקוש גבוה מאד למכוניות וולוו משומשות.

באמצע שנות ה 80' החלו חברות השכרת הרכב למכור בעצמם את המכוניות.

החלוצה היתה אלדן, שהיתה חברת השכרת הרכב הראשונה שמכרה מכוניות כבר לאחר שנה-שנה וחצי.

הסוחרים קיבלו רק את המכוניות השחוטות, ומאלו אי אפשר להרוויח.

לאט אבל בטוח ירד קרנם, ובזה אחר זה נסגרו המגרשים הגדולים והפכו לנכסי נדל"ן מניבים.

גם הסוחרים הקטנים נפגעו מאד, בעיקר בשל המעבר לרישיונות ממוחשבים בתחילת שנות ה 90'.

נעלנו כל הספחים ומספר הידיים הופיע בבירור, כמו גם בעל המכונית העכשווי, מה שייצר תעשיית סיפורים שלמה..

העברות הבעלות הופקעו מידי הבנקים והועברו בלעדית לידי רשות בדואר, מה שהקשה עוד על הסוחרים הקטנים, שהיו צריכים להופיע עם תעודת הזהות של המוכר בדואר.

חדירת האינטרנט בתחילת שנות ה 2000 הביאה לחיסול הלוחות בעיתונים, ומקור הכנסה חשוב מאין כמוהו ירד להם.

בזה אחר זה נפתחו לוחות מכירה ברשת, שהבולט מהן הוא כמובן יד 2.

יותר ויותר מגרשי טרייד אין נפתחו, חלקם על ידי היבואנים עצמם שגילו את הפוטנציאל הטמון בהם, וחלקם יוזמה של סוכנניות משנה.

והרמאים והנוכלים ?

הם עדיין איתנו, רק שהרבה יותר קשה להם היום, ומרוויחים הרבה פחות.

באדום

מכוני בדיקה היו קיימים כבר בשנות ה-60. באותה תקופה הטסט היה מבוצע במשרד הרישוי (ההפרטה היתה יותר מאוחרת) ובדיקת הרכב לפני העברת בעלות היתה פרנסתם העיקרית.

 

מה שחן ציין לגבי מצב הרכבים - הטיפולים למניעת חלודה היו בחיתוליהם וכל פגיעה קלה היתה יכולה להגיע מהר מאד לחורים בפח. אבל כבר היה וקס, וגם תוסף לדלק. וטיפול 5,000 ו-10,000 שנרשמו בספר הרכב. כקוריוז אזכיר שכאשר קניתי סקודה פייבוריט בשלהי 1992 עדיין שילמתי תמורת טיפול מיוחד למניעת חלודה, שהיה צורך לחדשו מדי שנתיים - שלוש.

המכון הראשון לדעתי היה מ.מ.מ בבני ברק עוד בשנות ה 50 שפתח גם סניף ליד משרד הרישוי בחיפה.

בחיפה היו נוהגים לבדוק גם בבית הספר המקצועי בסמ"ת.

לגבי מצב הפח , הטסטרים היו בודקים גם את הנקודה הזו ורכב חלוד / לא צבוע לא היה עובר טסט.

היו קיימות סוכנויות, אך היתרי היבוא היו נמוכים עד אפסיים, כשעיקר ההיתרים היו לנכים קשים ולמינהל הרכב הממשלתי.

עד שנת 59' היתקיימה באופן רשמי לפחות, מדיניות הצנע, מה שלא עלה בקנה אחד עם רכישת מכונית מנקרת עיניים.

רוב היצע המשומשות, שגם הוא היה נמוך עד אפסי, הורכב ממכוניות של נכים לשעבר או מכוניות מימי המנדט עם הגה ימני.

רחוק מדיוק.

הבעיה העיקירית של מטבע חוץ הסתיימה בגדול כשמדינת ישראל כמדינה קיבלה סכומים גבוהים מאוד ממשלת גרמניה וגם אלה שסבלו מן הרדיפות החלו לקבל שילומים.

מכאן החלה להיווצר קוטביות בין תושבי הארץ הוותיקים לבין ניצולי השואה וכמובן בין האשכנזים והספרדים.

מכוניות עם הגה ימני היו נדירות עד נדירות ביותר, כי בניגוד למדינות שהיו חלק מהאימפריה בהם נסעו בצד הנכון כמו באנגליה

בארץ ישראל הבריטים ישבו כאן בתוקף מנדט שקיבלו מחבר הלאומים אחרי מלחמת העולם הראשונה ( הארגון שקדם לאו"מ של ימינו ) ולכן התנועה כאן התנהלה כפי שהיום וההגה היה שמאלי.

ישה, מעיקר כספי השילומים נהנתה מדינת ישראל שבנתה בהם פרוייקטים לאומיים.

לא הרבה מהכסף הזה חילחל לניצולי השואה עצמם.

עד סוף שנות ה 50', חלק גדול מאד ממצבת כלי הרכב בארץ הורכב ממכוניות שהשאירו הבריטים כשעזבו את הארץ, וכולן היו עם הגה ימני.

באמצע שנות ה 60' ירדו כולן מהכביש.

לוי יצחק פרסם את המחירון הראשון שלו בשנת 63'.

תאורטית יובאו לארץ מכוניות, מעשית הקצאות היבוא היו זניחות.

הרכבת האסקורט החלה רק בשנת 68'.

ישה גם אתה לא מדייק - מצ"ב כתבה מ1958 שנים מספר אחרי שהסכם השילומים כבר היה בתוקף, המראה כי הפיקוח על היבוא היה חי ובועט.

ואני מהמר שהאיש היה חבר המפלגה הנכונה - דבר שלא הזיק לו

ישה, מעיקר כספי השילומים נהנתה מדינת ישראל שבנתה בהם פרוייקטים לאומיים.

לא הרבה מהכסף הזה חילחל לניצולי השואה עצמם.

עד סוף שנות ה 50', חלק גדול מאד ממצבת כלי הרכב בארץ הורכב ממכוניות שהשאירו הבריטים כשעזבו את הארץ, וכולן היו עם הגה ימני.

באמצע שנות ה 60' ירדו כולן מהכביש.

לוי יצחק פרסם את המחירון הראשון שלו בשנת 63'.

תאורטית יובאו לארץ מכוניות, מעשית הקצאות היבוא היו זניחות.

הרכבת האסקורט החלה רק בשנת 68'.

אתה טועה בנושא השילומים

היו סכומים שקיבלה מדינת ישראל ובהם אכן השתמשו להקמת תשתיות קטרים של הרכבת למשל .

בנפרד מזה ניצולי השואה היו רשאים לתבוע כספים על בסיס אישי וקיבלו סכומים גבוהים באופן חד פעמי ורנטות חודשיות.

אימי ז"ל ניהלה משרד עם 3 סניפים עם עשרות אלפי תביעות החל משנת 1954 כאשר בעל המשרד ישב בקלן בגרמניה כדי לעבוד מול הרשויות הגרמניות שם.

את הכספים שקיבלו יכלו להוציא על סחורות גרמניות וכן להשאירם במרקים גרמניים אם רצו בכך.

והם רכשו ממיטב תוצרת גרמניה פולקסווגן אופל פרינץ דקוו איזטה ואפילו מרצדס.

שוב אתה כותב ומנסה לעמת אותי עם הזיכרון שלי

מיעוט של מכוניות היו עם הגה ימני אלה הובאו בעיקר על ידי קצינים ששירתו בצבא הבריטי והביאו את המכוניות הפרטיות שלהם מאנגליה.

באופן אישי הכרתי שתיים כאלה בלבד.

אחת פרטית וולסלי שבעליה היה ארמני חביב מחיפה בעל מוסך למכוניות אוסטין ומוריס בלבד.

השניה טנדר / משאית פורד בולדוג שהמיוחד בה היה שדוושת הבנזין הייתה במרכז והברקס בצד ימין.

לא מצאתי סטטיטיסטיקה בנושא אבל אני מעריך שעוד לפני שנת 60 היו בארץ עשרות אלפי מכוניות.

יצחק לוי מעיד על עצמו שפתח את עסקו בשנת 1971.

ישה גם אתה לא מדייק - מצ"ב כתבה מ1958 שנים מספר אחרי שהסכם השילומים כבר היה בתוקף, המראה כי הפיקוח על היבוא היה חי ובועט.

 

ואני מהמר שהאיש היה חבר המפלגה הנכונה - דבר שלא הזיק לו

 

[ATTACH=CONFIG]494420[/ATTACH]

אתה טועה בפרשנות

בדוגמה שהבאת מדובר היה ביבוא אישי של רכב ורחמנא ליצלן המשפחה ביקשה לייבא לעצמה 2 כלי רכב למשפחה.

אנחנו מכירים מגבלות על יבוא אישי גם כיום אחרי שחלפו כמעט 60 שנה.

יבוא מסחרי כאמור התקיים.