60 דקות עם 500 אבארט

זה טוב. זה טוב שהאצבעות נחות על המקלדת לפני שלחץ הדם ירד ודפיקות הלב שככו. הטעם שלה עוד בפה, של האיטלקייה הזו.

קצת רקע: לפני כמה שבועות הזדמן לי לנהוג בפנדה אחרי זמן לא מבוטל שעבר מאז נפרדנו. זוכרים שלימדו אותנו ש"הכל יחסי"? הם לא טעו. המצמד מרגיש כמו מתג ON/OFF של צעצוע, המושבים כאילו נוצרו לקטני גוף, תנוחת הנהיגה מזעזעת וההגה קל עד אימה. אבל מה? קל לייצר איתה כיף, גם אם הכיף הזה חד-גוני יחסית. זה פשוט מאד לנסוע בה קרוב למגבלות, כי לא נדרשת מהירות גבוהה לכך; היא מאפשרת את זה בקלות רבה יותר מהמיני, דווקא בגלל שהיא לא מכוילת לנהיגה ספורטיבית ושאין לשלדה שלה יומרות כלשהן. היה גם משעשע לגלות שלפנדה יתרון קל בנוחות על פני שיבושים קטנים – לא מפתיע למען האמת, שכן הרכב נולד לעיר וככזה הוא הרגיש כמו מיני-וואן קטן מידה, עם שדה ראייה נהדר לצדדים.

בנתיים, קרה הדבר ו-RS ידידי נעקץ ע"י העקרב. מפה לשם, התחיל מכבש לחצים מצידו ללכת ולנהוג בה, ללכת ולקחת אותה לסיבוב. שאני אסרב לדייט לוהט עם איטלקייה קומפקטית? מה פתאם. מניעים ונוסעים לתל אביב. בדרך, נתקלים בתנועה עצלה - יותר מידי נהגים מהזן חסר התודעה לפעולת הנהיגה. אין דבר, נתגבר על המכשולים. בסופו של דבר אני מגיע. המיני חיש מהר מוכנסת לחניית אורח של סמל"ת ואני מקבל אספרסו משובח על חשבון הבית. אמרתי פעם שאני אוהב את המחשבה שהושקעה באולמות של סמל"ת. עומר, הצ'יף של אבארט, אומר שמדובר בהוראות מדוקדקות של האיטלקים. סטייל יש? בטונות.

יורדים לחנייה, לא לפני שעומר מתדרך אותי היטב על הדגמים וההבדלים ביניהם. מניעים ו... הנשימה כמעט נעתקת. איזה צליל! אוטו באורך של 3 וחצי מטר ביום טוב, מייצר צליל שלקוח מסרטי מבוגרים על מכוניות גדולות מידה ופאר, שנערים אוהבי מכוניות גדלו עליהם. בזמן ש-90% מהמוח שלי הקדיש את אונו לחוש השמיעה, על מנת לעמול בפענוח הסאונד המרטיט והמשובח שבקע מאגזוז המונזה, ה-10% הנותרים נזכרו בעובדה שהמכונית פועלת עלינו בשלושה חושים: ראייה, שמיעה ומישוש (אחרי טיגון בלמים מצטרף גם חוש הריח, אבל זו סוגייה אחרת). על כל פנים, השילוש הקדוש הזה, של ראייה, שמיעה ומישוש, זכה כולו לטיפול מסור ע"י האיטלקים.

הרכב נראה נהדר והקונטרסט העז בין אופיו הלוחמני הנגלה לאוזן לבין מראהו החמוד נתפס כחוויה נלבבת. בגזרת המישוש, על אף איכות איכות החומרים הנמוכה למה שאני מורגל, ההיזון החוזר מהמתגים טוב מבפנדה (נו, היררכיה או לא היררכיה?) בחלקו, העור בצבע כפפת בייסבול שעוטף את המושבים ואת הדלתות מפצה במידת מה על הפלסטיקה הנוקשה במקומות אחרים. ההגה, ידית ההילוכים ובלם היד נעימים יותר למגע מאשר אצלי (שנאמר: עדיף עור איטלקי מאיכות נמוכה על פני פלסטיק גרמני מאיכות גובהה). אפילו לוח השעונים, המתהדר בצג TFT כמו במשחקי מחשב, עטוף בעור נעים.

אבל עזבו, לא באנו לפה ללטף דשבורדים. שום דבר ביציאה מהחניון, לבד מגרגור המפלט האגרסיבי והשש אלי קרב, לא מסגיר את התאוצה שהחרק הזה מייצר. רחובות תל אביב הפקוקים פולחו שוב ושוב ע"י רעש העקרב.. אוי, אני יכול לעשות את זה כל היום, חשבתי לעצמי. אולם, שוב ושוב בא הרמזור התורן וקילקל את החגיגה. בין לבין, הירהרתי בעובדה שהדוושות, ההגה וידית ההילוכים מזכירים לי את הפנדה בהרבה יותר מאשר את המיני. לא מפתיע. הכל כאן רך לתפעול, מתחשב ונטול הרצינות הגרמנית חסרת הפשרות.

מה המסקנה שלי? קנו את ההוט האצ' עם ההספק הכי נמוך. כן, כן, שמעתם נכון. הספק נמוך, במכונית שאמורה להתחרות בהוט האצ' היותר גדולות, משמעו מרכב קל משקל וקטן. אני צריך לקחת אותה לכבישים הנכונים בשביל לאמוד את טיבה, אבל כבר עכשיו אפשר לומר שאין לי ספק שמעטפת הביצועים של המיני משמעותית גבוהה יותר. א-ב-ל ופה נכנס אבל גדול – צריך את גרסאת ה-JCW האימתנית כדי לנהוג אותה במגבלות שלה. על כבישי ישראל, היכן שהמהירות הממוצעת נמוכה משמעותית משאר ארצות המערב והתשתיות לוקות בחסר, הדבר הכי נכון הוא לאמץ לך מכונית שהיא ענקית בין ננסים. כזו שגורמת לך להרגיש ב-60 קמ"ש מה שמכוניות אחרות מרגישות ב-120 קמ"ש. כזו שמתאימה לתפאורה המקומית, היכן שמחירי הדלק גואים, מקומות החנייה מצטמצמים והתנועה הופכת פקוקה יותר ויותר.

עוד דבר שלמדתי הוא שאני לא מקנא בבעלי פרארי ומזראטי כל כך. זאת אומרת, עדיין מקנא, אבל לא כמו פעם. היכן הם נותנים למכוניות שלהם למתוח את שריריהן, לעזאזל? אני לא יודע. בעצם, אני לא רוצה לדעת, כי אני לא רוצה להיות לידם בכביש ישראלי, עם תנועה ישראלית, כשזה קורה. לראשונה קרה, שכשחלפתי ביעף על פני בית קרדן היום, עם אותה תוצרת איטלקית אך מתחתית הסולם, לא פזלתי על מנת לחפש את הלוגו של פרארי ומזראטי. הייתי עסוק בלנהוג את האבארט הקטנטנה מהר, מרעיש ובאופן שובה לב.

כתיבה יפה מאד, תודה רבה על הסקירה.

הצלחת לעורר בי רצון לנהוג בדבר הזה...

חבריקו, מזל טוב - גם אתה נפלת.

יאללה, חדל קשקשת ברשת. לפרסם את המיני ולהתחדש באיטלקייה.

קריאת הפוסט שלך נעה בין הנאה צרופה לסבל צורם (מהקנאה).

:mm_yeah:

הכל טוב ויפה, אבל אין דבר כזה ״גרסאת״.

גרסת!!!

כתוב נחמד בהחלט. במיוחד מי שעוקב אחר הפוסטים שלך, יכול למצוא עצמו מחייך.

אין מה לעשות, מי שמגלה את חדוות התנועה, ימצא אותה כממכרת בהרבה מ"ריחו של פלסטיק פרימיום".

מעניין. כתיבה יפה. עומר לוחץ עלי כבר שנים לנסות - אבל הרכב נראה לי קטן מידי. לא מלחיץ לנהוג בכזה רכב קטן בכבישים הישראלים? בכביש המהיר?

מעניין איך זה לעומת הפונטו אבארט, מבחינת החוויה.

איל, אתה מוזמן לבוא לבקר. הסיבוב עלי (בתקווה שאקבל את שלי בשבוע הבא).

ולשאלתך - לא, לא מפחיד. גם בכביש המהיר (אפילו בגרסת ה-1.2, שיש לי זמנית). היתרון הגדול הוא תענוג להסתובב עם אוטו קטנטן שכזה בעיר הצפופה - אין ממש מצוקה של חנייה, היא נכנסת לכל חור שהוא. פיצית.

מעניין. כתיבה יפה. עומר לוחץ עלי כבר שנים לנסות - אבל הרכב נראה לי קטן מידי. לא מלחיץ לנהוג בכזה רכב קטן בכבישים הישראלים? בכביש המהיר?

מעניין איך זה לעומת הפונטו אבארט, מבחינת החוויה.

אתה?! ב-500 אבארת?! אתה תגמור במיון אורתופדיה...

אני לא בטוח, יש סיכוי שזה ישחרר אותו מהמתח

תודה על הפירגון.

מלחיץ? הכל יחסי, כאמור. סה"כ התחושה מבפנים היא של רכב גדול ממה שנראה מבחוץ. מי שמשייט באוטוסטרדות, כנראה יעדיף את הפונטו. באופן פרדוקסלי, דווקא הפונטו יותר מלחיצה אותי כי הדרך למגבלות יותר ארוכה ודורשת התגרזנות רצינית.

ה-500 היא כמו צ'יוואווה עצבני - מבחינתו הוא באטרף כמו כלב גדול; מבחינת הצופה מבחוץ, הוא לא כזה מאיים. רוצה לומר: אתה יכול להשתולל בכביש וזה יראה פחות חוליגני מאשר במכוניות גדולות יותר, כי העצבנות והתזזיתיות מהוות פאן פקטור גם במהירויות נמוכות יחסית.

לגבי הנוחות: באופן ממש מפתיע היא בסדר גמור. לדברי עומר, הקודמת אכן ריסקה עצמות. זו שבה נסעתי רחוקה מאד מכך.

רק חשוב לציין שברכב הדגמה (המאובזר - " 595 סאן מרינו") בולמי קוני FSD (משודרגים ביחס ל-FSD שבגרסה הבסיסית - "595") וקפיצים שונים, אכן הנוחות מפתיעה מאוד (ביחס לדגמים הראשונים, שוברי החוליות ומרסקי שאר עצמות ואיברים).

רק על שברי אספלט ושינוי גובה קיצוניים היא תגלה את הצד הנוקשה והקשיח שלה.

יאללה, תקבל כבר את שלך. תחזור לגדוש

לא לשכוח סט תמונות...

תיארת היטב את מה שכולנו מרגישים כל נסיעה בעקרב הפרטי.

הFun Factor ברכב הזה הגבוה ביותר מכל רכב סטנדרטי שנהגתי בו.

למה באמת הפסיקו להביא פונטו?