בפיאט לגיהנום

לא לגיהנום עצמו, אלא לקניון הגיהנום שבצפון מערב אורגון, ארה"ב. ולא בסתם פיאט, אלא בפיאט 128 זעירה, שרעידה סמויה הולכת ומתפתחת בה. וכל זה קורה באזור שאם בכלל גר בו מישהו, הוא בוודאי אפילו לא יודע לאיית F.I.A.T

http://wp.me/pXLKy-FE

ה128 שלי שקלה 807 ק"ג. לא ידעתי שהן שווקו בארצות הברית. האם המקום קרוב לעיירה טוין פולס?

הסופר חנוך ברטוב שהה בארצות הברית כעשור לפני כן וביצע מסעות דומים ברכב שעלה כמאתיים דולר, שם הספר-שישה ישראלים וכל אמריקה, אם איני טועה, די בטוח שתיהנה מימנו. בינתיים אני נהנתי מאוד מכתיבתך והתמונות ומצפה בעניין להמשך. תודה.

המקום בו התרחש עיקר הסיפור - wallowa - רחוק כאלף ק"מ מטווין פולס, אך הוא נמצא לא רחוק מאותו נהר - נהר הנחש - עליו יושבת טווין פולס (ראה מפה מצורפת).

את חנוך ברטוב אני מכיר אישית ונהנה תמיד מסיפוריו.

בפאראפרזה על שנאמר לאברהם: מהם אלף קילומטרים ביני לבינך.[אי דיוק קטנטן מצידי, וזה לאחר שהקפדתי על מישקל הרכב]

טעויות נספות שלי: המסע של ברטוב היה כמדומני בראשית שנות השישים, ואולי הספר שמו ארבעה ישראלים...ולא שישה. כמדומני בילבלתי עם שש כנפיים לאחד.

נדמה לי שההלם לישראלי מאמריקה, אז, גדול מהיום.גם על כך, יהיה מענין לקרוא.

כתיבה נעימה ומעניינת.

נהנתי לקרוא!

תומר

אנחנו מתקרבים לקניון הגיהנום, ומתברר כי הדרך אליו תיקשה אפילו על 4X4. האם יצליח הפיאט הזעיר והרועד לעמוד במשימה, או שאנחנו נישאר על הקרח?

http://wp.me/pXLKy-G7

מחד, אני סקרן לגבי ההתפתחויות, מאידך- לא רוצה שהסיפור יסתיים. כיף לקרוא.

מיקי מאוז בולע פצצה, מתפוצץ, וממשיך ללכת.

והפיאט - בחושך, ביער, בגשם, בלי דלק, עם הגה מתפרק, בכביש הכי מסוכן באמריקה - מה יהיה עליו? מה יהיה עלינו?

http://wp.me/pXLKy-GG

תענוג לקרוא אותך, תמשיך בבקשה

פרדיננד העפיל על פסגת הגבוה בהרים. טיפס על מצוקים וירד תהומות כולו תושיה ושווי משקל. אבל כשהגיע לקבל אות הצטיינות מידי המלך ניתקל בקצה השטיח ונפל.

מה הקשר? קראו כאן:

http://wp.me/pXLKy-Hs

363 הודעות בלבד, וכל אחת יהלום!

על לואיס וקלארק קראתי בעבר, ותהיתי אם לואיס וקלארק של סופרמן שאבו שמם משם.

באשר לסיפור עלו בי שתי תהיות:עד כמה תיעדת בזמן אמת, וכמה מבוסס על זיכרון? שנית, למי נועדה הכתיבה, בעיקרה, לכותב? למשפחתו? לכל חובב רכב וחובב ספור טוב?[מתנצל על החטטנות] עוד שאלה טכנית: עד כמה, ואיזה אירופאיות היו נפוצות אז בצפון אמריקה?

קראתי בעניין גם את סיפוריך האחרים ונהניתי מאוד. מצפה בעניין לסיפורים הבאים. תודה.

עוד שאלה טכנית: עד כמה, ואיזה אירופאיות היו נפוצות אז בצפון אמריקה?

פורנוגרפיה היא עניין של גיאוגרפיה, ודברים שרואים מכאן לא רואים משם...

מכוניות הן בין היתר, ואולי בעיקר, סמל סטטוס. ומכוניות אירופאיות בארה"ב הן סמל הסטטוס של המעמדות העליונים, של אניני הטעם והמשכילים. בחברה בה עבדתי בסיאטל, חברה שעסקה במחקר בטחוני ולרוב עובדיה היו תארים גבוהים, היה לנשיא החברה אאודי, למנהל הפיתוח פיאט X-1/9, לראש הפרויקט פג'ו 504 (שאת שמו ביטא פוג'וט). עובדים פחות בכירים הסתפקו במכוניות יפניות, ורק הזוטרים מהסגל האדמינסטרטיבי ומצוות התחזוקה נאלצו להשתמש במכוניות אמריקאיות, באמבטיות למיניהן. כן, גם השבתוניסט מישראל נסע באמבטיה ולא עזרו לו הסבריו כי "ירש" את הבהמה משבתוניסט קודם. האמריקאים המנומסים הנהנו בראשם בהבנה וברחמים, ולעיתים אף ציינו כי החולשה הישראלית המוזרה לרכב וולגרי ונחות טכנית מוכרת להם. אחדים מהם אף שמעו כי הישראלים בארצם הנידחת סבורים כי האמבטיה מגניבה, והתייחסו אליהם ברחמים.

והיו ביניהם כאלה שבהם חוללה מכונית אירופאית פלאים, שלהם היתה שיקוי קסמים. פרנקי היתה מתכנתת צעירה, דקיקה, אדמונית, מסוייגת מאד, לבושה תמיד בחליפת מכנסיים אפורה וקורקטית כקרש. היתה לה עבודה רבה במעבדה שלי ומעולם לא גלשה השיחה בינינו מעבר לנתונים הטכניים ההכרחיים. עניינתי אותה פחות משלג דאשתקד. והנה הגיע אלינו ליעוץ מדען מלוס-אלמוס שבניו-מקסיקו הרחוקה, בפורשה האדומה, הפתוחה שלו, לשבועיים. אני זוכר את זה היטב כי הוא הגיע בעת ישיבת צוות, וכאורח היה זכאי להחנות את הפורשה בחניית האורחים בחזית הבניין, שהיתה גלויה לעין מחלונות חדר הישיבות. דיממת הערצה נפלה כשנכנס לחדר. כבר למחרת, כבר למחרת בבוקר, הגיעה פרנקי לעבודה יושבת לצידו בפורשה האדומה, אוחזת בידו וחיוך מאושר פורח על שפתיה, זוהר בעיניה. לחדר הישיבות הם נכנסו חבוקים ופרנקי אמרה שעבר עליה לילה נפלא.

המשוררת סילביה פלאת', בין הנחשבות, הרומנטיות והליריות במשוררות האמריקאיות כתבה ביומנה:

“- בחוץ, בקורי הערפל הרטובים התלויים נמוך, עמדה מכונית קטנה ונמוכה, MG אדומה, מבריקה וחלקה, והמתינה. ''אוי, לא,'' אמרה הנערה. מעולם עד כה לא נסעה ב-MG. ואדום היה הצבע האהוב עליה. ''הו, כן,'' אמר הוא, ופתח את הדלת. היא נכנסה, כרכה את צעיף המשי האדום על שערה והתיישבה במקום נמוך ונוח לצדו. כמה מוזרה היתה הנסיעה המערסלת הפתוחה לרווחה, הסמוכה כל-כך לקרקע. הם נסעו שאוג ונסוֹעַ מבעד לערפל, הפליגו לאורך אוטוסטרדת החוף, בעוד קורי הערפל מקיפים אותם, נקרעים באורם הרחוק של מעט פנסי רחוב, זוהַר חלבי כעין זריחת ירח נסתמן לעיני המכוניות הקרבות, אופף ומעצים שני גביעי אור צהובים, מתקרבים, ולאחר מכן שתי נקודות אודם מבהיקות המתקטנות מאחור. חריקת צמיגים סביב קרנות רחוב. המכונית נרתעת, נוטה קדימה, ושוב אחורה. אורות תחנת דלק בוהקים מלפנים. אורות המסמנים אזור של זוהר בצד הכביש, וצבעי האדום, השחור והלבן על גבי השלט שעליו מודפסת בבירור המלה דלק, מבהיקים לפתע ברהיטוּת בבדידוּת החשכה המחניקה. מאטה, ואחר נוסעת אחורה כעין שלולית אור מרופטת. הם צוחקים, והוא שר כמה שירים גסים בקול רם. הוא בוודאי חבר באיזשהו מועדון זמר, היא חושבת. ''את יודעת,'' הוא משפיל מבטו לעברה, ''אני אפילו לא יודע מה שמך.'' הוא מחייך חיוך רחב, פניו פני נער רזים מאחורי זגוגיות המשקפיים. ''מה!'' היא צוחקת ומגלה לו. ככלות הכול, מה הקשר בין שֵם לבין הלילה והערפל ? ברצון היתה מוכנה להיות מרשה או איליין או דוויס, ובלבד שתישאר היא עצמה ותמשיך לנסוע עם הנער הזה בתוך ה-MG שלו.“

(כדי לאזן את התמונה אספר כי האחים טפט - אחד מהם פרופסור למתמטיקה בהרוורד – מנחי תוכנית הרדיו הפופולרית car talk, מלגלגים בכל הזדמנות על שגעון ה MG האמריקאי ועל הגרוטאה המסתתרת תחת הפח האדום).

ואם כבר ציינתי סמל סטטוס, הרי הקדילקים הענקיים, הקורבטים גסי העיצוב ודומיהם, המרשימים את הישראלים גם הם סמל סטטוס. כמעט תמיד ניתן לנחש מי יושב בתוכם ומה צבע עורו, אבל מסיבות של פוליטיקלי קורקט לא אפרט.

בשנות השבעים היו רובר 2000 ורנו 16, שתי מכוניות מתוחכמות לשעתן, פופולריות בארה"ב. המוסכים לא ידעו איך לטפל בהן, ערכן ירד והמוניטין שלהם נפגע ובשנת שמונים ניתן היה לרכוש אותן בחמש מאות דולר ואף פחות.

כשחייתי באוטווה היה מגיע יום-יום לבניין בו גרתי הדוור של הדואר הקנדי המופרט בת'נדרבירד שלו, נשר מעל כל אגזוז, ושולה ממנו את שק הדואר האפור. כאן מכנים בהערצה את המכונית הזאת "ציפור-הרעם".

וכמובן שמרצדס, BMW, פולקסווגן, וולבו יגואר ועד לאחרונה גם סאאב היו ונשארו פופולריות בחוגים שהזכרתי למעלה.

העשירים רוכשים את מה שמוגדר כמכוניות אקזוטיות: למבורגיני, פרארי, רולס-רויס וכיוצא בהן אירופאיות – אבל זה כבר סיפור אחר.

נכון שמאמצע שנות השישים התעשיה האירופאית התקדמה ועקפה את תעשיית הרכב האמריקאית. הסיבה לכך היא שהתעשיה האירופית והיפנית נמחקה למעשה במלחמה וצרה מכוניות חדשות בעוד שהאמריקאים המשיכו לייצר מכוניות עם תפיסה וחלקים של לפני המלחמה.

עם כל הכבוד לפיאט 128 או לרובר שלך, אם הייתי צריך לנסוע בנוחיות בשנות החמישים נראה לי כי "האמבטיות" שלי עושות את זה טוב יותר מרוב האירופאיות.

ציפור הרעם שביקרה בנשר בשבוע שעבר היא כלי מדהים וכך גם רנו 16 והסיטרואן טרקסיון אבל לא ניתן להשוות בינהן.

אגב כל מכונית אם אינה מתוחזקת מתדרדרת ולא חשוב אם זו מכונית זולה או יקרה. בדרך כלל מכוניות יקרות הוחזקו יותר טוב כי מי שקנה אותן היה יכול בקלות לתחזק אותן. כשהחליפו ידים מי שקנה אותם לא תמיד היה יכול להתמודד עם עלויות האחזקה ולכן הן התדרדרו.

אז כן, בוגטי, רולס רוייס, בנטלי, לגונדה, היספנו סויזה מרצדס ורבות אחרות היו מכוניות מדהימות אבל מכוניות הקו הרגיל של אירופה לא השתוו למכונית האמריקאיות על אף שהיו לא רעות.

גם מכוניות העל האמריקאיות בשנות העשירם עד שנות השישים היו טובות לא פחות ממכוניות העל האירופאיות באותן שנים.

בארה"ב היתה התלהבות למוצרים אירופאים כי הם היו יוצאי דופן.

אכן באמצע שנות השישים כבר היה יתרון לחלק מהמכוניות האירופאיות בנושא אמינות ובנושאי אחזקת הכביש וביצועים (מרצדס ב.אמ.וו. קורטינה, רובר, ציטרואן די אס.) אבל היו גם הרבה מכוניות שלא הצליחו להביא ביצועים והתאימו לאירופה שלאחר המלחמה.

האמריקאים לא שמו דגש על אחזקת כביש והם מכרו מכוניות מפנקות שבעצם קלעו לרצון הצרכנים ובסופו של דבר הכל כלככלה. אז כשמחירי הדלק החלו לעלות החכמים רכשו מכוניות אירופאיות חסכוניות ובשלב הזה המכוניות האירופאיות היו כבר עם ביצועים שהיו סבירים לצרכיהם של רוב המשתמשים.

גם היום לא ניסיתי לבדוק אם המכוניות החדשות שלי מגיעות למהירות המוצהרת על ידי היצרן והדבר לא משמעותי, ולכן כשהפיאט 124 או לפניה הקורטינה 1 MK I נסעו בבטחון 100 קמ"ש במישור ובעליה הן נהיו אופציה חסכונית, נחמדה ומעניינת.

להבדיל רכב אירופאי של שנות השלושים - חמישים הגיע לעליה הוא נסע 40-60 קמ"ש ורבים התקשו לשמור על קצב גם במישור בעוד שרכב אמריקאי באותן השנים נסע 60-120 קמ"ש ובשימוש יום יומי זה קובע הרבה.

הכל לא שחור לבן יש הרבה אפור...

אגב היה לי שכן בירושלים שהיתה לו רובר 16 שחורה ומצוחצחת שהיתה מכונית מדהימה אבל בתאוצה ועליית עלייות היא לא התקרבה למה שעשו מכוניות אמריקאיות עם מנוע 6 צילנדר.שלא לדבר על 8 צילנדר.

גם היום הרובר החיפאית עולה באלגנטיות את העליה לכרמל אבל אני עוקף אותה והיא נעלמת בראי...

אז לסייכום אני אוהב את כל המכוניות ולא מפלה. הרי יש לי מינימינור (1000 סמ"ק) טריומף ספיטפייר 1300סמ"ק שברולט 5 ליטר וקאדילאק 6 ליטר וכולן אהובות.

שתי התגובות,יפות ומלמדות. מסתבר שרק צריך לשם כך-שאלות נכונות.

מסכים לגבי נקודת המבט השונה ממקום למקום.ספציפית לגבי 128 -למעט הנעה קדמית, אין הרבה תחכום, ודאי לא פאר, אך מעבר לחסכון אולי יש בה מינימליזם מסוים שגם הוא הצהרה באמריקה הגדולה. היא יותר מיתחרה של יפנית קטנה.

באשר לספור- הוא מצוין בפני עצמו, בנוסף, כדרכו של ספור הוא מעורר אסוציאציות שונות אצל קוראים שונים.במקרה שלי טיול ישן ובניפרד זכרון ממכונית ראשונה עליה אני חולם[כפשוטו] לאחרונה.