סיפורו של טיול

אז נעדרתי לתקופה - היו לי כמה חלקים שבורים להרכיב חזרה...קורה

 

ושוב אני כאן מספר לכם את הצד שלי בסיפור (הצד הנכון) בגלל...ניחשתם נכון. בגלל האישה!

 

הכל התחיל שבוע שעבר

 

אני חוזר ביום חמישי בערב מהעבודה, מחוייך ומוכן לעוד סופ"ש חמים ונעים

עוד לא נכנסתי הבייתה, חשכו עיני!

 

חברתי האהובה, יושבת בחברתה של חברתה הטובה - הלא היא הפוסטמה מהסיפור הקודם (עם הסוסה)

 

אני משחק אותה קול - הרי בשביל מה ישר להתעצבן? תמיד יש את הסיכוי הקטנטן שהיא סתם עברה באיזור לשתות קפה - והיא תיכף הולכת

מסתבר שלא - לא נפטרתי ממנה בכזאת קלות

 

מתחילים לחשוב על תכנית ב' - איך מעיפים אותה מהבית שלי? היא לא הייתה לי בתכנונים לסופ"ש (ולמען האמת, עם התכנונים שהיו לי, אני ממש לא רוצה אותה )

 

"ממי..אין לנו איזה ארוחת ערב אצל ההורים שלך עוד שעתיים ומשהו?"

אני אומר לחברתי ברמיזה דקה שרק תשובה אחת יש עליה

"כן, וחשבתי שלילך תצטרף אלינו לארוחה.."

תשובה לא נכונה!

 

או קיי! תכנית ב' לא עובדת

 

אני יחסוך בפרטים שוליים - של כמה לא מרוצה הייתי מהרעיון שהדבר הזה שהיא קוראת לה חברה שלה, יבלה איתנו סופ"ש..אבל מילא, עברנו את פרעה, הג'יפ, היולדת והסוסה -

נעבור גם את זה!

 

קמים יום שישי בבוקר (קמים? מעירים אותי ב9 בבוקר ללכת לעשות קניות)

אני בשלי עם התירוץ הקבוע - "כואבת לי הרגל - לכו תעשו חיים, תחזרו אני פה"

סתם לידע כללי, הרגל כואבת משאריות תאונת אופנוע קלה שהייתה לי. תכלס, כבר לא ממש כואב. אבל התירוץ עבד אין ספור פעמים - אז למה לא להשתמש שוב?

כך פתחתי לי בוקר יפה - שלחתי את שתי הנקבות לבזבז כצת כסף, וכמובן וידאתי שהכרטיס אשראי שלי נשאר אצלי.

 

עברו להם כמה שעות ועוד כמה סרטים בטלויזיה

 

הנקבות חזרו.

 

עוד לא נכנסו הבייתה, רק פתחו את הדלת - ישר מכריזות:

"מחר בבוקר הולכים לעשות טיול!"

"מי טיול? מה טיול? לג'יפ אני לא נוסע איתכם לשום מקום!"

"ממי, לא צריך ג'יפ, אנחנו הולכים לעשות טיול רגלי"

"כואבת לי הרגל"

ואז החברה הפקצה שלה מתערבת:

"רגל כואבת זה לא תירוץ, אם תשב כל היום מול הטלויזיה, זה לא יעזור"

 

בראש אני כבר חושב איך אני משבית אותה בלי לקום מהכורסא,

 

ובלי לשים לב, השתיקה שלי מאשרת את הטיול הזה - שמראש ידעתי שיהיה רע!

 

טוב, אין ברירה - אמרו טיול, יש טיול? מה נתווכח? הרי התשובה ידועה מראש, אז למה להתאמץ אם אפשר לראות עוד כמה פרקים של חברים על הדרך.

 

טוב, הערב הגיע, מתכוננים למחר.

ארזתי תיק - עם קצת אוכל ושתייה, סיגריות ו..איך לא? iPod - כדי שבכל זאת יהיה לי איזה מפלט בין שתי הנקבות האלה.

אני לא מספיק לחשוב על איזה עונה של חברים אני הולך לרדת עכשיו, פתאום אני שומע את היציאה הרשמית של הסופ"ש:

"ממי, מחר אני מעירה אותך ב6, ויוצאים ברבע לשבע."

אני ישר בא להגיד שכואבת לי הרגל, ונזכר שהתירוץ הזה כבל לא בר תוקף

"מה 6? בבוקר? את יכולה לנסות העיר אותי, אני לא מבטיח..אני לא קם לפני 9":screwy:

 

גיבור גדול שכמותי, למרות שידעתי שכל יהיה,

6 בבוקר למחרת, כמו חייל בטירונות, אני עם תיק וציוד לטיול יומי.

 

המסלול של הטיול - מתוכנן היה החלק של מסלול ישראל, שיוצא מאחורי רמת-החייל בתל אביב, ומגיע כמעט עד חיריה (ק"מ מערבית לחיריה).

 

התחלנו ללכת

 

הולכים הולכים הולכים הולכים...

 

כעבור שעה,

 

"מתי מגיעים?" אני שואל במטרה לדעת מתי אני נח קצת - עוד לא 8 בבוקר ואני כבר חוצה יבשות

"ממי, מגיעים לאן?"

"מה לאן? לאן שצריך להגיע?"

ואז עוד פעם הפקצה נכנסת לתמונה:

"התכנון להיום זה להגיע לסוף המסלול, לאכול שם צהריים, להסתובב ולחזור"

 

יופי! אחלה טיול שבעולם ארגנו לי. כבר עדיף מחנה קיץ של הצופים.

 

עברו להם 5 שעות מאז שיצאנו - וסוף סוף הגענו לסוף.

אני לא יודע מי הכריז שזה הסוף (בטח הפקצה), אבל לפחות הייתה נקודה דמיונית שלאחריה לא ממשיכים ללכת קדימה, אלא מסתובבים והולכים חזרה.

 

התחלנו ללכת חזרה, אני מקטר כרגיל שכואבת לי הרגל

הן שתיהן מדברות על הג'ינס החדש שהן קנו אתמול

 

ולiPod שלי כבר נגמרו הסוללות ממזמן...

 

הולכים הולכים - ואז הפקצה מנסה לעשות צעד התחלתי לחתימת הסכם שלום ביננו.

 

"אלון, לפי המפה - אם נחצה עכשיו את הירקון (המסלול הולך לאורך הירקון ברובו), ונלך על מסלול מקביל, נצליח לקצר איזה קילומטר בכללי"

 

הבחורה נשמעת רצינית - לא סתם רצינית, רצינית מהסוג שאני מעדיף - במיוחד במצבים כאלה.

 

"אז למה מחכים? יאללה לצד השני!"

 

עברנו לצד השני - המשכנו ללכת עוד חצי שעה, פתאום בלת"ם (אלא מה חשבתם?)

 

מצאנו את עצמינו עומדים על צוק (צוקון - אבל חתיכת צוקון) של 7-8 מטר בערך - בלי שום דרך להגיע לחלק התחתון שלו בלי לשבור משהו.

 

אני באותו רגע עומד לשבור מפרקת של מישהי (ולא חברה שלי)

ואז מגיעים התירוצים:

"אבל זה לא הופיע במפה.."

"בטח! כי במפה של יחס של אחד לשתיים בערך - יראו צוק של 8 מטר!"

 

אני רציתי ללכת חזרה מהדרך המקורית,

 

אבל כמו דביל - נתתי שישכנעו אותי לרדת את זה.

 

"ממי, אפשר לרדת את זה בקלות, תאמין לי"

אם הייתי מקבל שקל על כל פעם שהייתי מאמין לה, אלוהים יודע שהייתי היום באיזה בונגלו בקריביים...

 

הן שתיהן ירדו לפני (סוג של ניסוי וטעיה..)

 

והגיעו לקרקע בשלום

 

אמרתי לעצמי - אם הן יכולות, גם אני!

 

התחלתי לרדת לאט לאט - תוך כדי מתן תשומת לב מירבית לכמה שפחות להחליק

 

ואז בום!

 

החלקתי

 

ולא סתם החלקתי, החלקתי ונפלתי על הרגל הפצועה שלי (פצועה = אחרי תאונת אופנוע+בורג+נקע+חודשיים גבס+פזיוטרפיה מגדרת פצצות+מכנס שאהבתי נקרע)

 

ישר שתיהן קפצו לעזור לי - כאילו ששתי פרגיות כאלה יכולות לעזור לי ממש..

 

עם מעט קצון ומעט יכולת - קמתי בסוף, ואז ידעתי סופית

 

אני מפה לא זז.

גם אם יבוא השטן לקחת אותי, גם אם יצא אלוויס מהאדמה ויכריח אותי - אני לא זז מפה לשום מקום

 

עזבו את הפרט השולי שכאב לי כמו גופה (אנלוגיות שכאלה..)

 

התישבתי ואמרתי להן - לכו, אני נשאר פה.

 

שתיכן תמשיכו, תביאו את הג'יפ - תבואו לאסוף אותי, ונלך הבייתה

ואז התחיל הויכוח

שבסופו החלטנו שרק אחת תמשיך, והשנייה תישאר איתי - ממש כאב לי (טוב נו, לא ממש - אבל הכרחתי את עצמי לחשוב שכואב לי )

 

ואז באה הדילמה:

אם אני ישאר עם חברתי האהובה - זה אומר שהחברה הסתומה שלה תצטרך לסוע לי בג'יפ - לא בא בחשבון

אם אני ישאר עם חברתה הסתומה - זה אומר שיש לי שלוש שעות בערך להעביר איתה, בלי חברתי האהובה, בלי iPod ובלי שום יכולת לרדוף אחריה למוות.

 

אז מה קרה אתם שואלים? ניחשתם נכון

 

אף אחד לא עולה לי על הכלי רכב בלי אישור שלי - אז נשארתי עם הפקצה הזאת קצת בשומקום

 

בינתיים עברו להם שלוש שעות איומות - בהם הפקצה לא הפסיקה לחפור לי במוח על הדברים הכי לא מעניינים בעולם

 

טוב איפה הילה והג'יפ? חלאס! כבר על ארבע הייתי מגיע

 

טלפון אחד והתבררה האמת האיומה - הילה אבדה בשטח.

אני לא יודע איך אפשר להיאבד שם - כי יש רק שביל אחד - אבל בגלל הרעיון הגאוני של חברה שלה לעשות "קיצור" - חברתי האהובה התבלבלה ועכשיו אין לה מושג איפה היא.

 

מזל שיש גבר בבית (טוב לא בבית - איפשהו בשטח, אבל גבר)

 

הסבר קצר על תפעול מכשיר GPS, והופ היא על הדרך חזרה

 

איזה מזל שיש אותי!

 

כעבור חצי שעה היא הגיע..

 

2 כאפות והעפתי אותה ממושב הנהג

2 כאפות לחברה שלה על הרעיון הנהדר לקצר את הדרך

2 כאפות לעצמי כדי להשכיח את הכאב

 

והופ אנחנו בדרך הבייתה.

 

עברה לה שעה קלילה והגענו לבית החמים והנעים.

2 הנקבות התקלחו זריז והתחילו לעמול על ארוחת הערב שלי (כן! שלי!)

 

אני נכנסתי לעשות אמבטיה חמה - שהצליחה לשכך לי מעט את הכאב.

 

ישבנו, אכלנו, צחקנו (צחקנו? הן צחקו עלי!)

 

וככה בסביבות 20:00, חברה שלי פתאום באה ביציאה!

"ממי, ללילך אין איך להגיע הבייתה, יש מצב שאתה עושה נסיעה קצרה לדרום להחזיר אותה?"

לילך AKA פקצה, פוסטמה סתומה או כל מילת גנאי נשית שתמצאו בטקסט הזה,

גרה במושב של טחונים בדרום

תכלס', אבא שלה היה יכול לשלוח בואינג להביא אותה - אבל לאאאא, יבקשו ממני, אחרי יום תלעות שעברתי.

ואז נפל לי האסימון לגבי ניסוח השאלה של חברתי,

"הילה, למה אני צריך להחזיר אותה? מה את עושה?"

ואז היא עונה בחיוך:

"קבעתי עם חברות ללכת לעשות קצת שופינג"

 

אני בדיוק מתחיל לקבל ג'ננה, ואז אני מגלה הזדמנות פז - שאני באמת לא יודע איך לא חשבתי עליה קודם - עם מוח קרימינלי כמו שלי,

 

"אין בעיה ממי, אני יקפיץ אותה הבייתה - עלי!"

 

הייתם צריכים לראות את ההלם על הפרצוץ של שתיהן, ששמעו שבכזאת קלות אני מסכים.

 

אבל מה? אתם חושבים שהן נפלו על פרייאר?

 

סיימנו לאכול, ולילך (הסתומה, פקצה וכו') מתחילה לרמוז לי שהיא רוצה כבר להתקפל

"לילך, רוצה לזוז הבייתה?"

שאלתי בטון כאילו הבנתי את הרמיזות שלה..

"כן, אני ישמח"

היא עוד עונה לי!

 

חכי שניה אני כבר בא..

 

הלכתי לחדר שינה שלנו - והוצאתי 2 חליפות רכיבה

 

אחת לי

 

אחת לה

 

ואיך אתם חושבים נסענו לדרום? :biggrin2:

 

 

 

תשובה נכונה!!

 

 

על הנינג'ה!

 

אני לא ירחיב בפרטים הטכניים של כמה ולמה, אבל תיתנו למוח שלכם להתפרע - ותחשבו כמה נהניתי לקחת אותה הבייתה - בהנחה שהמהירות המותרת - הייתה לבדיחה בחלקים מסויימים של הנסיעה,

ואני לא חושב שהלילך הזאת אי פעם ראתה את הכביש קרוב כל-כך בסיבוב

 

אני נהניתי וזה החשוב!

 

חזרתי הבייתה מרוצה (שעה וארבעים אחרי שיצאתי )

והתחלתי שבוע חדש, עם צליעה קלה ברגל

 

ונחת טובה על הלב

אהבתי את הכתיבה.

עוד לא סיפרת איך הגיבה הפקצה בסוף הנסיעה...

עוד לא נולד הגורם שיעיר אותי בשעה חד ספרתית ביום שבת....

אל תדאג אייל, יגיע גם היום הזה.

 

Tweet - כתיבה נהדרת. באמת מזמן לא כתבת.

תותח. יש לך יכולת כתיבה מצויינת.

 

לילך חזרה הביתה רגיל או בצבע לבן?

לילך חזרה הביתה?!

אכן כתיבה מעולה שהצליחה להעלות לי חיוך בעבודה.

גדול! תמיד כיף לקרוא.

יש כאן אירוניה מסויימת

אם לילך לא הייתה מגיעה - לא היינו זוכים לסיפור כתוב בצורה כל כך טובה

 

בשם כל הפורום אני מודה ללילך - זאת אומרת אם היא כבר יצאה מההלם...

 

 

כתיבה מעולה חביבי!

גדול!!!

 

מלך!!!

 

לקחת אותה על הנינג'ה היה הרעיון הכי גדול בתולדות האנושות שיכולת לחשוב עליו!!!

 

כל כך מגיע לה, אני מקווה שוהצאת לה את המיץ, הפחדת לה את המעיים, השכבת עד שהקיבה שלה מיששה את האספלט...

 

הנקמה מתוקה, מתוקה היא מכל דבש...

כתיבה מעולה הצלחת לגרום לי לחייך שוב

לילך חזרה הביתה רגיל או בצבע לבן?

לילך חזרה הבייתה בצבע סגלגל

 

מתנדנדת מצד ימין לשמאל

 

וכמובן שמנסה לקלל אותי - ולא מצליחה ממש כי יש לה בחילה

לילך חזרה הבייתה בצבע סגלגל

 

מתנדנדת מצד ימין לשמאל

 

וכמובן שמנסה לקלל אותי - ולא מצליחה ממש כי יש לה בחילה

מר בחור - אתה גאון.

 

נקמה היא מנה שצריך להגיש קרה - או במקרה של הפוסטמה, קפואה מתנדנדת ועם בחילה.

 

ממש תענוג לקרוא את מה שאתה כותב. תמשיך כך.

כתיבה נהדרת !

 

משפט אחד שמתאים - " צוחק מי שצוחק אחרון ... " .

 

את הנקמה שלך קיבלת .