קליאו ספורט VS איביזה בוקה נגרה

מגזין הגה הניח את ידיו על שתי חיות כיס מהבציר האחרון של קטנות חמות שנחתו בישראל, האחת נעזרת בטכנולוגיה מתקדמת, והאחרת פשוט באה בכוח ישר ולעניין. אז מי ההוט-האצ' הטובה בישראל?

עד לפני שני עשורים ומחצה כאשר דיברנו על סופר-מיני חמות התייצבו שתי מתמודדות עיקריות ברמזור האדום, מעלות סל"ד ומחכות לצאת לדרך: פיאט אונו טורבו ופיג'ו GTI 205.

כן, ברקע הייתה גם רנו 5GT, אבל היא לא הצליחה לבסס את מעמדה כשתיים הראשונות. מה קרה מאז? פיאט למשל הצליחה רק לאחרונה לעלות על דרך המלך לאחר תקופה ארוכה של עליות ומורדות; את הפן הספורטיבי היא זנחה כמעט לחלוטין, השאירה אותו לאלפא או כמו שאנו רואים בשנים האחרונות בהחייאה של המותג אבארט. פיג'ו? היא כבר מזמן הניחה לזן החמות הקטנות או למונח "הנאה מנהיגה" לטובת מאמצי שיפור האיכות כשהיא מכוונת ללקוחות פולקסווגן גולף, אבל בחיים וגם בעולם הרכב, ואקום הוא מצב שאינו נמשך זמן רב, וכך אל אותן משבצות החלו כמה יצרניות אירופיות ללטוש עיניים בעשור האחרון. שתיים מהן בלטו בישראל בעשור האחרון יותר מהשאר: סיאט ורנו. סיאט עם איביזה GTI שמאוחר יותר נוספה לה מהדורת קופרה וכן בהמשך הדורות, אז התפצל הגזע ל-FR חמימה ולקופרה שרירית; ורנו עם קליאו ספורט 172 על שני דורותיה (ומאוחר יותר אף 182. זו לא הגיעה לחופי ישראל).

אבל אנחנו כאן ב-2010 הדוהרת אל מחציתה, וכל ההקדמה הזו נועדה להכשיר את הקרקע עבור הצגתן על קצה האגזוז של שתי המתחרות שלפניכם.

בפינה הימנית סיאט איביזה קופרה במהדורת בוקנגרה. היא הושקה בשנת 2009, ובהתאם למדיניות קונצרן פולקסווגן משתמשת בטכנולוגיית ה-TSI, הווה אומר, מנוע צנום נפח הגודש דרכו אל הספק ומומנט לא אופייניים. כאן הביטוי המספרי הוא 180 סוסים ו-25.5 קג"מ מנפח של 1.4 ליטר, אבל החגיגה הטכנולוגית אינה נעצרת מתחת למכסה המנוע, היא נמצאת גם בתיבת ההילוכים. זו אותה תיבת DSG כפולת מצמד בגלגולה העדכני, ששבעה יחסי העברה שוכנים בו. המחיר הוא 165 אלף שקלים, ותוסיפו לו עשרת אלפים שקלים לגרסת הבוקנגרה הנבחנת.

בפינה השמאלית רנו קליאו ספורט - שהושקה בשנת 2006, וכל שדרת הדגמים, ובכללה מהדורת הספורט, זכתה לאחרונה לריענון. זו הוסיפה למניין 197 הסוסים שישה סייחים לכדי 203 כוחות סוס, המופקים ממנוע אטמוספרי בנפח שני ליטרים. תגבורת הסוסים מגיעה בזכות ראשי צילינדרים חדשים, תזמון שסתומים משתנה רציף ועדכון ניהול המנוע. כל אלו גם משפרים את נתון המומנט - 21.9 קג"מ. כאן התיבה ידנית מהאסכולה הישנה, ולה שישה יחסי העברה צפופים. המחיר הוא 178 אלף שקלים.

מבחן התיכוניסטים

רושם חיצוני זה חשוב, למעשה בשלבים מסוימים של חיינו הרושם החיצוני הוא זה שקובע אם מהמסיבה הזו אתה מדווש הביתה לבד או עם בת כיתתך על ה"רמה" של האופניים. בשלב החיצוני סבבנו רבות את השתיים כדי לקבוע מי מהן תזכה בסעיף הניקוד.

לקליאו הופעה ספורטיבית מובהקת ומוחצנת מאוד, אנחנו חולקים על הבחירה בצבע השחור מכיוון שהוא בולע המון מאותם קימורים שריריים המעניקים לה את היציבה הנכונה לטרף שלה. החזית מיישרת קו עם המראה החדש ברנו זה של מגאן, פלואנס ואף סניק החדשות. כנפיה מנופחות מלפנים, ובאחוריהן פתחי אוורור לבתי הגלגלים, מאחור תפיחות הירכיים מסתיימות בישבן מתריס, ובתחתיתו צמד לועות אגזוזים נדיבי קוטר ואותם דיפיוזרים שיעילותם האווירודינמית מוטלת בספק, אך לא יעילותם הדאווינרית. החישוקים הגדולים (17 אינץ') - שדיסקים זועמים עטויי קאליפרים של ברמבו מציצים מהם - הם פיניש מדויק להופעה ה"רייסרית" שלה.

איביזה לעומתה הולכת לכיוון אחר, לא ברוטליות קרבית, אבל מראה ספורט-אלגנטי, שיש אפילו אומרים של קופה קצוצת זנב. עם תצורת שלוש הדלתות של איביזה החדשה הקווים זורמים ודינמיים, מ"חזיית הפה השחור" (משמעות המילה "בוקנגרה" בספרדית), דרך הקימורים המלווים את בתי הגלגלים, עד זנבה המשוך לאחור. גם כאן חישוקי הסגסוגת הגדולים משלימים הופעה קרבית.

בסופו של דבר הרי מוכרחים להחליט, ובסעיף זה קיבלה קליאו את הניצחון.

רק נפתחו הדלתות לתאי הנוסעים, וכל הסיפור עמד בפני תפנית. לאיביזה יש תא נוסעים בכלל וסביבת נהג בפרט שפשוט תענוג להיכנס אליהם בכל פעם מחדש. אלו חומרי הדיפון המעולים, האווירה הספורטיבית העוטפת מכל עבר (בעיקר בזכות נגיעות הפלסטיקה דמוית סיבי הפחמן), התאורה האדמדמה ועיטורי ה-B של מהדורה זו המציצים מכל עבר. גלגל ההגה הקטום הוא בקוטר הנכון, נקי מכל כפתורים - בדיוק כמו שאני אוהב, ואיך אפשר בלי שני מנופי העברת ההילוכים מאחורי ההגה, אלו שעושים תמיד חשק לאיזה סטייג' ראוי לשמו. תנוחת נהיגה טובה מושגת בקלות, אם כי המושבים הטובים כשלעצמם אינם חוד החנית של תמיכה צדית. מעל ראשי גג שמש ענקי, אך מהסוג הנפתח רק כדי חריץ אוורור צר. עוד באבזור שליטה על מערכת השמע בעלת חיבורים לנגן חיצוני, בקרת שיוט, מחשב דרך, פנסי קסנון (תוספת בתשלום 5,000 שקלים) ובקרת אקלים.

לעומת המופע המרשים באיביזה, כבר מהרגע הראשון בקליאו אי-אפשר להפסיק לתמוה אם זו הגרסה הספורטיבית הבכירה. אלמלא מד-הסל"ד הצהוב והכיתוב "רנו ספורט", המצטנע מבויש בפינת תא הכפפות, לא הייתם יודעים. כבר כתבנו בעבר על האווירה הקודרת של תא הנוסעים בקליאו הרגילה, אבל כאשר זה קורה בגרסה זו המצב חמור שבעתיים - בלי עיטורים, צבע, כיתובים או כל אזכור בולט זהו מקום לא ממש מעודד שהייה. ההגה עטוף עור, ובחלקו העליון תפר צהוב, אמנם הוא שמנמן ונעים לאחיזה, אך קוטרו גדול מעט לטעמי. החומרים טובים וכן איכות ההרכבה והגימור. תנוחת הנהיגה טובה, אף שההגה אינו נע פנימה והחוצה, ייתכן שבעלי מידות גוף גדולות או ידיים ארוכות לא יאהבו את זה. המושבים עצמם טובים, אם כי רחבים מעט לממוצעי קומה ומטה, והדבר פוגם בלפיתת הגוף. גם בסעיפי האבזור קליאו אינה מצליחה להשיב לעצמה נקודות, בקרת שיוט ומגביל מהירות (במקום תמוה ליד בלם היד) ושליטה על מערכת השמע (עם גלגלת הדורשת עדינות של מנתח כירוגי), גג שמש הוא אפשרות בתוספת תשלום, ובקרת אקלים אינה בנמצא.

סידורים אחרונים בחדרה

נכון שאלו שתי מכוניות אשר אזור המרעה הטבעי שלהן הוא הכבישים המפותלים, אבל בכל זאת אנחנו בישראל, ובמציאות הן ישפשפו את צמיגיהן ברחובות הכרך יותר מאשר על נחשי אספלט שחורים. על כן בדיקת החיים בעיר היא השלב הראשון בפרק נסיעת המבחן. קליאו, למרות תיבתה הידנית, מספקת גמישות נאה כך שנהיגה עירונית אינה דורשת בחישה תמידית בהילוכיה. הראות טובה לכל הכיוונים, ובסך הכול החיים די בסדר, ואז אתם עולים על עיני החתול בצומת, וכל עולמכם מזדעזע. זה לא שהקודמת הייתה רחפת צרפתית, אך התחושה היא שמתיחת הפנים גם הקשיחה את הנסיעה, ובכך קליאו נעשית מכונית לא נוחה באופן יוצא דופן. היא אינה מתרסקת, היא פשוט מרצדת בעצבנות קופצנית על כל סלילה לא מושלמת, ורק מחכה לעוף כבר מהבלי הסלילה האורבנית אל המרחבים.

איביזה לעומתה מציגה נקודת פתיחה טובה הרבה יותר, ולו בשל תיבת ההילוכים הרובוטית - אף שזו אינה מצטיינת בתפקוד עירוני נמוך מהירות, בלשון המעטה. התיבה מחליפה הילוכים ללא הרף, ובמהירויות עירוניות היא עושה זאת באופן שאינו החלק ביותר, אבל לפחות הנוחות טובה משל קליאו. אני אומר "טובה משל קליאו" מכיוון שאיביזה אינה נוחה במיוחד כשלעצמה; היא נוקשה, אבל באופן שאפשר להגדירו "סביר" במכונית ספורטיבית.

תהיה מוכן, בירוק מזנקים

אך נפתחו בפנינו הכבישים, וקליאו ואיביזה שתיהן ששות כגורי בוקסרים להשוויץ ביכולותיהן. איביזה בטבעיות מעניקה תחושת זריזות ונמרצות; המנוע שלה שש אלי קו אדום, והשילוב שלו עם תיבת ההילוכים... הוי, מה כבר לא נאמר על צמד חמד זה, פשוט תענוג צרוף בשבע מערכות. למרות הרגשת הנמרצות, קליאו אינה מפגרת מאחור, למרות המטען הטכנולוגי באיביזה - לקליאו יתרון של 23 סוסים, מנוע אטמוספרי שנסחט כדבעי, אלו, בשילוב הילוך שני א-ר-ו-ך מאפשרים לה להיות צמודה לאיביזה. כאשר הקידומת מתחלפת והמהירות מאמירה מצפון ל-140 קמ"ש שבאמתחתה של הקליאו יש עתודות כוח מוחשיות יותר, והיא ממשיכה לדחוף מעלה, ואילו הקצב בסיאט מתמתן. אגב, לשתי המכוניות קושי ניכר ומוחשי להוריד ארצה את הכוח בתנאי סלילה שאינם מושלמים; המתלים הנוקשים עם כמות הסוסים המתפרצת גורמים לשתיהן לאבד שניות יקרות בניסיון נואש להשיג אחיזה באספלט.

לאחר ההאצות מגיע שלב השיוט הנינוח, וכאן שתיהן עושות עבודה לא רעה בכלל, שוב, כל עוד מדובר בכבישים סלולים היטב ונעדרי גבשושיות או רבוד גלי עד גבה גלי. לשתיהן יכולת ונכונות גבוהות לעבור באחת מגלישה מנהלתית לתאוצות ביניים מתפרצות. בסיאט זה נעשה הן בשני פליקים על מנופי ההילוכים או פשוט ברמיסת הדוושה לרצפה, בקליאו נדרשת הורדת הילוך או שניים באופן ידני - כך או כך שתיהן עושות זאת באופן מענג ובליווי צליל מנוע מגרה. בכל זאת ניכרים הבדלים קטנים בין השתיים, יחסי ההעברה הקצרים ברנו ואופי המנוע מציבים את מחט הסל"ד על 3,000 סיבובים לא ממש שקטים במאה קמ"ש, ואילו איביזה מסתפקת בקצת יותר מ-2,500 סל"ד, ואלה משאירים תא נוסעים נינוח יותר.

תן להן בסלסולים

לאחר שניערנו את איברינו ברחובות הכרך וצלצלו באוזנינו בכביש המהיר, הגענו אל המקום הטבעי ביותר עבור סופר-מיני חמות שכמותן - הכבישים הצדדיים, הצרים, המפותלים ודלי התנועה. הפעם בחרנו בכביש "סודי" נושן, הנחבא מעין כל רואה, ולאחרונה נסלל בנחש אספלט שחור, רענן ואוחז להפליא העוקב אחר שלל פניותיו ההדוקות ושינויי הגובה שלו. כאן, במקום הזה, יוכרע המבחן. כי האבזור, הנוחות או כל דבר אחר שאינו מעשה נהיגה טהור וגולמי - אינם רלוונטיים בו. בין קירות האבן וגדרות המתכת של הכביש הזה לא צריך כוח רב כמו בכביש סדום-ערד או אחיזה גבוהה נוסח הבליץ של סיבוב אשתאול-נס הרים. כאן הגה, מתלים, בלמים ראויים ונהג הם כל מה שצריך כדי לשאוג מאושר.

ראשונה איביזה קופרה, שוב אני עף קדימה עם אותו שילוב תיבת הילוכים מנוע המפתיע ביכולותיו לגרום לקטנה הזו לפתח מהירויות תוך כדי שלל צלילי יניקה וגדישה. הפנייה הראשונה מגיעה, אבל לא צריך בה יותר מנגיעה קלה בבלמים, רק כדי להכניס את האף. נגיעה קטנה בהגה, וסיאט פונה בצייתנות. לאחר מכן מגיעה פנייה שמאלית הדוקה מאוד עם עוד הידוק קטנטן בדיוק ברגע שנדמה כי אפשר להאיץ, גם כאן איביזה נותרת שקטה ומנומסת. שארית הדרך חולפת באותו אופן; איביזה מחליפה הילוכים בעצמה, ומותירה לי להתרכז במלאכת ההיגוי בלבד, אמנם היא מתקשה באותן פניות הדוקות-הדוקות, והאף מרחיב קלות את מסלולו, אבל ברגע שמכירים את הנטייה הזו אפשר להיערך אליה בעוד מועד ולהיעזר במערכת ה-XDS, המדמה פעולה של דיפרנציאל מוגבל החלקה, מצמצמת את הנטייה לתת-היגוי ומאפשרת לשמור על מינון גז עדין בעת הפנייה - בדיוק כמו שצריך במנועי טורבו כדי לנצל את הגדישה במיטבה ביציאה החוצה.

מהאיביזה אני מזנק שמח וטוב לב לקליאו. כבר בתאוצה הראשונית ניכר כי בניית הכוח שונה מאוד מזו שבאיביזה. כאן כבר מההתחלה ברור שיש עסק עם מכונה קלילה פחות, אבל לא במובן של כבדות, יותר כמו ההבדל בין נפנוף בחרב סיף דקיקה לעומת מאצ'טת ג'ונגלים בריאה. מלבד זה, בזכות העובדה שכאן אני אחראי לעבודת ההילוכים והנהיגה הכול מאתגר, ונעים לגלות שעדיין - אחרי כל כך הרבה אוטומטיות - עבודת ידיים ורגליים מהנה. כמו האיביזה, גם הקליאו מזנקת על הפניות בתיאבון, אבל איזה הבדל. ההגה כאן כבד יותר, וכך התחושה הראשונית להפניה שלו טובה מאוד. רק להצביע עם התפר הצהוב בחלקו העליון אל עבר שיא הפנייה, והקליאו דוקרת את האייפקס בדיוק כירורגי. אם איני טועה, ניכרת בה פחות עליצות זנב מהגרסה שלפני מתיחת הפנים, אבל בהינתן התמריץ היא עדיין מכשכשת מעט בזנב. כמו האיביזה, גם הקליאו פותרת את קונפליקט הכוח וההנעה הקדמית באמצעות טריקים, אם כי כאן מדובר בפתרון מכני של מעין "משכך היגוי" הממוקם בין קצה המתלה הקדמי לגלגל וממתן את השפעת כוח המנוע על ההיגוי.

רק כדי להיות בטוח, חזרה למושב האיביזה. הפעם ההבדל היה מוחשי הרבה יותר. פתאום היא הייתה מהוססת הרבה יותר בכניסה לפנייה, ההתנהגות שלה בעיקולים ההדוקים טובה פחות משל הקליאו באופן מובחן, וכל נושא התקשורת הלא ממש זורמת מההגה עלה ביתר שאת.

לרצות ולקנות

ההכרעה במבחן זה קלה; קלה אך לא פשוטה. היא קלה מכיוון שרנו קליאו ספורט היא ההוט-האץ' הטובה ביותר בישראל - נקודה (כן, יש גם מיני קופר S, אבל במחירה היא קנייה מטופשת להחריד). יש לה מראה, מנוע, תיבת הילוכים והגה שמשרתים את מטרתה של הוט-האץ' בהגדרתה.

עד כאן הקטע הקל, עכשיו מגיע הקטע הלא פשוט. רוב הסיכויים שלשמונה מכל עשרה מתלבטים אמליץ לקנות את איביזה קופרה. למה? כי צריך נחישות גדולה במיוחד ליהנות ללא מצרים כדי לקנות קליאו וגם לחיות עמה. תא הנוסעים שלה דל ומשעמם, היא אינה מאובזרת ואינה נוחה באופן קיצוני. קופרה לעומתה מציעה תא נוסעים נעים, עשיר ומאובזר, היא מציעה נוחות סבירה, וכבונוס ליום-יום - גם תיבת הילוכים רובוטית כפולת מצמד. גם צריכת הדלק שלה הייתה טובה יותר; היא רשמה עשרה ק"מ לליטר לעומת שמונה ק"מ וחצי לליטר ברנו.

אז הנה לכם, מסקנה קלה, אבל ממש לא פשוטה. 

רנו קליאו ספורט בקטלוג הרכב החדש של CarsForum
סיאט איביזה קופרה בוקה-נגרה בקטלוג הרכב החדש של CarsForum

המבחן באדיבות מגזין הגה.