מאזדה MX-5 מול סובארו BRZ - מבחן השוואתי

שתי מכוניות ספורט חלשות, פשוטות, טהורות ואו-כה-מהנות. מי מהן היא מכונת הנהיגה הטובה יותר?

לפני הכל, בואו נסגור את העניינים הפחות מעניינים. הגג של ה-MX-5 יותר נפתח מזה של ה-BRZ, ואם אתם רוצים איזשהו סוג של אפשרות להסיע אתכם יותר מבן אדם אחד, אין לכם ברירה אלא ללכת על הסובארו, כי המושבים האחוריים שלה יותר קיימים מאלה של המאזדה. גם בשימושיות הסובארו מנצחת, כי בניגוד למאזדה ומחזיקי הכוסות המודולריים שלה, לסובארו יש אשכרה תא כפפות שהוא לא הרצפה של הרכב.

זהו, עכשיו אפשר להתפנות לסיבה האחת והיחידה לשמה התכנסנו, לענות על השאלה מי מהשתייים היא מכונת הנהיגה הטובה יותר.

תודה מיוחדת לרומן, אחד מבוחני הספורטיביות המנוסים יותר שלנו; מיסטרB, הנהג הכי טוב שאנחנו מכירים ובוגר כל קורס נהיגה אפשרי; וגיא, בעליה של מיאטה NC שמסוגל לשלוט על גבולות האחיזה של כל דבר עם גלגלים, שהצטרפו למבחן, שלא היה יכול לקרות בלעדיהם.

אם אתה רוצים מכונת נהיגה בתקציב שמתחת ל-250 אלף שקלים פחות או יותר, ואני מדבר פה לא על מכונית, לא ספורטיבית, לא "חמה" ולא שום דבר אחר, אלא מכונת נהיגה. אחת עם הנעה אחורית, מנוע אטמוספרי, תיבת הילוכים ידנית ומינימום קשקושים שהופכים אותה ממכונית למוצר. יש לכם שתי אופציות, אחת, שכל חובב רכב מדקלם את ההיסטוריה שלה ואת מה שהוביל את היצרנית לייצר אותה (ולכן אני אחסוך את זה מכם) - מאזדה MX-5 המכונה "מיאטה" והשניה, ששמה לה למטרה לנצח את אותה מיאטה במגרש שלה - סובארו BRZ המכונה ברז.

שתיהן עולות כ-230 אלף שקלים, שתיהן מציעות לכם לשלוח את החברים שלכם באוטובוס (המושבים האחוריים של הברז נמצאים שם רק בשביל השורה במפרט) ושתיהן באו לאוויר העולם כדי להפעיל לכם סוג אחד של שרירים - אלה שמותחים את צדי הפה.

תמיד אומרים ש"אין הזדמנות שניה לרושם ראשוני" והאמת שבמידה מסוימת זה נכון גם הפעם. כבר עם הכניסה לשתי המכוניות ה-BRZ מרגישה טוב יותר. המיאטה קטנה מדי וצפופה מדי. היא מרגישה יותר כמו זוג מכנסי עור שקטנים עליך בשתי מידות מאשר מכונית, וכדי לחסוך משקל מאזדה החליטו לוותר על כוונון גובה למושב והחליטו להתקין מסילה אלכסונית - כך שאם אתם גבוהים תשבו רחוק ונמוך, ואם אתם נמוכים תשבו קרוב וגבוה, אבל כנראה שהמהנדסים שם לא חשבו על הכל, ותנוחת הישיבה לא טובה. ההגה לא מתכוונן למרחק בכלל, ומתקבלת תנוחת ישיבה גבוהה מדי וקרובה מדי לדוושות עם ברכיים שפוגשות את ההגה בתדירות גבוהה מדי וראש שפוגש את הגג. לא כיף. בסובארו החליטו ללכת על סידור הרבה יותר מסורתי - המושב מתכוון לגובה וההגה מתכוונן לעומק. אוטומטית ההרגשה טובה יותר, טבעית יותר ופחות מתפשרת.

עיצוב תא הנוסעים לא מעניין אותנו, השימושיות לא נבחנה, תא המטען קיים בשתיהן ואיכות החומרים חשובה לנו פחות או יותר כמו השלכת של 1995. באנו לנהוג.

 

8:00, חיפה.

אנחנו נפגשים בראשו של אחד הכבישים האהובים על כולנו, בית אורן. כביש טכני, עם מהירויות בינוניות ושולי בטחון אפסיים. היכרות עם הכביש והמכוניות חובה. שתי המכוניות מצליחות לייצר קצב מאוד יפה.

האופי של הכביש דורש עבודה כמעט רציפה על ההילוכים והקלאץ', ובשתי המכוניות מעבר ההילוכים פשוט נפלא. מהלך הידית קצרצר (במיאטה קצרצר יותר) וההלוכים נכנסים מהר ובקלות (במיאטה קצת יותר מהר ובקלות). בשתיהן גם קל מאוד לתת מכת גז ביניים כדי להשוות את הסל"ד בהורדת הילוך. הקלות בו זה מתבצע מאוד דומה, אבל אם הייתם מצמידים לי אקדח לראש ומאלצים אותי (ואת שאר הבוחנים) לבחור, כנראה שהיינו בוחרים את המיאטה.

באופן כללי, הגיר של המאזדה עובד מעט יותר טוב, ומשתלב טוב יותר עם פעולת המנוע. בזכות קיצור יחסי ההעברה המאזדה מרגישה חיה וזריזה יותר מהסובארו, וגם בשטח היא מאיצה מהר יותר.

בית אורן נטול פניות מהירות כמעט לחלוטין, ובכביש המחצבות שצמוד אליו הן נדירות עוד יותר. בפניות ההדוקות של שני הכבישים האלה הסובארו מרגישה הרבה יותר בבית, ההגה שלה מהיר יותר, והבולמים קשים יותר ושומרים את הגוף נטוע ויציב.

 

12:00, דרך נוף גלבוע

עברנו כבר כמה עשרות קילומטרים עם המכוניות, התרגלנו אליהן והתחלנו להבין את ה"שטיקים" של כל אחת מהן. הקצב עולה, בשתיהן, ובמאזדה הפער מורגש אפילו יותר. ההבנה מתחילה לחלחל - המיאטה יכולה לעשות כמעט את כל מה שיכולה ה-BRZ, אבל היא דורשת תקופת הסתגלות קצרה. הסובארו לעומתה, מתקשרת עם האוחז בהגה בטלפתיה, אחרי שתיים וחצי העברות הילוכים ומיד כשאתה מפנה את ההגה בפעם הראשונה, אתה מבין בדיוק, אבל ב-ד-י-ו-ק, מה היא עושה, מה היא רוצה, ומה אתה צריך לעשות.

התוואי של נוף גלבוע מהיר יותר מזה של בית אורן, ושם גם מתגברים ההבדלים בין המכוניות - הבולמים הרכים של המיאטה גורמים לזווית גלגול לא נעימות כשלעצמן, ועל אחת כמה וכמה כשמציבים אותה מול הסובארו ששומרת על מרכב מפולס כמעט לחלוטין.

העובדה הזאת גורמת לכך שלמרות שהקצב בשתיהן עולה, זה של הסובארו עולה משמעותית יותר והפנסים שלה מצטמקים בשמשה הקדמית של ה-MX-5. גם אחרי נסיעה לא קצרה, המיאטה לא מאוד שמחה כשתופסים אותה מהעורף וזורקים אותה לתוך פניה. בעוד שהברז מזנקת לתוך הפניות כמו חתול שרודף אחרי לייזר, למיאטה לוקח זמן לשדר את המסר דרך כל מכלולי ההנעה - ההגה מסתובב, הבולם מתכווץ, האף מבין מה קורה, ורק בסוף היא נכנסת לפניה.

כשמבינים את זה, אפשר לסמוך עליה ולתת לה לעשות את העבודה, כי בסופו של דבר היא עושה את זה, והיא עושה את זה לא פחות ממצוין, אבל לוקח זמן כדי להביא את הממשק שבין אדם למכונה לשלמות ולהבין שהמיאטה קצת כמו סקס ראשון - קצת מוזר בהתחלה, אבל כשמבינים את הרמזים אחד של השני, זה כיף לא נורמלי.

 

14:00, מבוא חמה

יש מי שיקראו לכביש הזה "גולת הכותרת של כבישי הנהיגה הישראליים". יש אחרים - כמוני - שיקראו לו "כביש איטי ומפחיד מדי, עם מעט מדי שולי בטחון, הרבה מדי שטחים מתים, ומיליון וחצי ג'יפאים שמטפסים ב-4 וחצי קמ"ש כי הנוף יפה. למי אכפת שהנוף יפה?! סעו כבר!!".

אבל אני סוטה מהעיקר.

תגידו מה שתרצו, הכביש שמחבר בין בקעת הירדן לרמת הגולן הוא בלי ספק אחד הטכניים והקשים ביותר במדינה שלנו. טוב שהגענו אליו אחרי הרבה שעות מאחורי ההגאים של המכוניות האלה.

גם כאן הניגון חוזר. נכנסים למיאטה, ופה המצב כבר ברור יותר, אולי זה בגלל הבולמים, ואולי לא, אבל משהו בהגה והפרונט של המאזדה לא מרגיש טבעי. ההגה קל מדי, ותחושת האחיזה בסרן הקדמי מעורפלת משהו. תמיד מרחף הפחד הזה שהיא פתאום תכנס לתת היגוי ואני אצטרך להרים טלפון מאוד מובך ליבואנית. אבל בסופו של דבר זה לא קורה, היא ממשיכה לאחוז, ומה שיוצא לטייל הוא הסרן האחורי בחזרה מוקדמת לגז. עם כל פניה הקצב עולה.

חוזרים למטה, עוברים עוברים לסובארו, והקצב גבוה מהרגע הראשון. ואז מגיע היירפין, ואז עוד אחד, הפעם עם עליה, והמאזדה בורחת. מה?! איך?!

המאזדה קלה מהסובארו בקצת יותר מ-100 ק"ג, ולמרות שזה לא משפיע הרבה על יחס ההספק-משקל שלה (160 כ"ס לעומת 200), בפועל היא מרגישה הרבה יותר חיה מה-BRZ. השילוב של גיר קצת יותר קצר קצת יותר זריז, מנוע שמטפס בסל"ד הרבה יותר מהר בזכות גלגל תנופה קל יותר (ובקרת יציבות קצת פחות היסטרית שקצת פחות גם מנתקת את הגז וגם מפעילה את הבלמים וזורקת אותך ל-1,500 סל"ד בתוך הפניה כשאתה בהילוך שני!!!!) ה-MX-5 יוצאת מהפניות באופן הרבה יותר משכנע בזמן שהנהג בסובארו עדיין מנסה להבין מה קרה פה והאם להוריד להילוך ראשון. גם אחרי שהבנת שלראשון אתה כבר לא תכניס, אתה פוגש את בור הכוח המקולל שנמצא בין 3,500 ל-4,000 סל"ד.

 אם אתם רוצים להתקדם באותו קצב, תצטרכו לעבוד הרבה יותר קשה בסובארו ולשמור אותה לכל הפחות מעל 5,000 סל"ד (שיא המומנט ב-6,000).

 

19:00, כביש החוף

פה אמור להגיע חלק שאומר שלמרות שהמאזדה הרבה יותר רכב מהסובארו, היא פחות נוחה ממנה, ושורה או שתיים על בידוד הרעשים הנוראי של המאזדה, ושבניגוד מוחלט בסובארו גם במהירויות מטומטמות לחלוטין עדיין אפשר להרגיש נינוחים, ושבאופן כללי היא מרגישה כמו מכונית שלמה ו"עגולה" יותר ליומיום, אבל אמרנו שלא מדברים על זה, אז תתעלמו מכל מה שקראתם עכשיו.

המסקנה שאני כן רוצה להעביר מההשוואה הזו, היא שקודם כל אנחנו מקבלים את הגרסה הלא נכונה. "של מי מהן?" אתם שואלים? של שתיהן.

המיאטה רכה מדי בשביל לנסוך מספיק בטחון, וההמלצה הגורפת היא להחליף בולמים כבר באולם המסירה. היינו צריכים לקבל את גרסת ה-Club, אבל זה לא קרה.

מתיחת הפנים שעברה הסובארו הכילה בין היתר גם כמה שינויים מכאניים שפתרו את בעיית בור הכוח, אבל אנחנו קיבלנו פנסים חדשים וספוילר קצת יותר גדול. היינו צריכים לקבל מנוע גמיש יותר, אבל זה לא קרה.

מעבר לזה, שתיהן מפסידות, בגלל סיבה אחת - המחיר. התחרות בין שתיהן אמנם חריפה, אבל בחו"ל הן נמכרות במה שנקרא "Mondeo money", כלומר במחיר מקביל לזה של מכונית מנהלים מהשורה ולא עשרות אלפי שקלים יותר.

עכשיו כשסיימנו להתלונן, צריך לבחור מנצחת. והאמת היא שלמרות שכולנו החלטנו אחרי שלוש דקות שהסובארו BRZ אוכלת את המאזדה MX-5 בלי מלח, ככל שהתקדם היום האמירות הפכו פחות ופחות נחרצות. עד שזה הגיע למצב ש"אם מחליפים למאזדה בולמים, היא מנצחת כי יש לה מנוע טוב יותר". אבל ככה, כמו שהן נמכרות היום - הסובארו לוקחת את המבחן הזה די בקלות. היא מתמסרת יותר, מרגישה טבעית יותר, גורמת לכם להרגיש יותר בטוחים איתה ולפתח קצב מהיר בלי עקומת הלמידה שדורשת המאזדה, ובאופן כללי פשוט טובה יותר.

 

מסכימים איתנו? חושבים אחרת? הצטרפו לשיחה בפורום וספרו לנו מה דעתכם.